זלאטן היה הכל. הוא היה החלוץ המושלם, הווינר שאתה רוצה בצד שלך. הוא היה לוחם, הוא היה אגדה, הוא ריחף כמו פרפר ועקץ כמו דבורה. הוא השאיר מזכרות בכל מקום בו היה: שערים מופלאים, תארים מרגשים ויותר מכל - סיפורים מטורפים. השם זלאטן הפך למושג בכדורגל - לשחקן גדול ולאגו גדול אף יותר.
זלאטן כיכב בדור שבו אוהדים נחלקו בין מסי לרונאלדו. סופרי מספרים ושיאים שנשבעים בשמו של אחד מהם. זלאטן נתן לעולם משהו נוסף. הוא לא היה ברמה שלהם, הוא לא הגיע לגבהים שאליהם השניים הללו הגיעו. זה משנה משהו? זלאטן עשה דברים גדולים בקריירה שלו: אליפויות בכל כך הרבה מדינות וקבוצות שונות עם תרבויות שונות הם לא דבר של מה בכך. שערים איקוניים, כמעט מכל עונה יש אחד זכור במיוחד: המספרת נגד אנגליה, העקב נגד איטליה ביורו, בעיטת העקרב נגד באסטיה. גול מופלא נגד בולוניה ממסירה של אדריאנו או שער בבעיטת קונג פו מול מארסיי. הוא התאים עצמו לאופי היובנטיני שבו הניצחון עומד מעל הכול אחרי שהגיע מתרבות כדורגל הפוכה לגמרי באמסטרדם. לקח את מה שלמד ביובנטוס כדי להפוך את אינטר לאלופה. ואז גם את מילאן. ואז, עשור מאוחר יותר, שוב פעם את מילאן.
זלאטן היה גם לסוג של דמות קולנועית, אגדית. לא רק הכדורגלן האדיר אלא גם משפטים מושחזים, משחקי תפקידים ומונולוגים מיוחדים. אהבנו אותו גם בגלל השטויות, הדיבורים הבדיחות. כשזלאטן מדבר על עצמו בגוף שלישי זה לא נשמע עילג, זה נשמע הגיוני. כמו בבדיחות צ'אק נוריס, האם זה משנה מה אמיתי ומה המצאה? הכדורגלן זלאטן יכבוש שער לא נורמלי מול נאק ברדה ב-2004 אחרי שעבר שישה שחקני יריב, הדמות זלאטן יענה לשאלה אם הוא משחק בסגנון שבדי או יוגוסלבי בתשובה "סגנון זלאטן".
זלאטן היה תמיד המרכז בכל מקום שבו שיחק. ואם לא היה - לא יכול היה להשאר. על אף שהגיע ככוכב לברצלונה, הוא לא הסתדר עם פפ ועם מסי ועזב אחרי עונה. שיחקו כדורגל איתו ובשבילו, הוא לא שיחק עבור אחרים. אפשר לא לאהוב את זה, אפשר להתפעם מהאתלט המדהים שיותר מדי פעמים גרם לנו לצרוח "זה לא יאמן!". יזכרו לו שלא זכה בצ'מפיונס, אבל בין 2004 ל-2016 זכה ב11 אליפויות (מתוך 12) עם 6 קבוצות שונות. הוא היחיד שכבש בכל אחד ממשחקי הקלאסיקו ובדרבי של ברצלונה בספרד, בדרבי ד'איטליה ובדרבי דלה מדונינה באיטליה, בדרבי של מנצ'סטר ובדרבי של צפון מערב אנגליה, בלה קלאסיק הצרפתי ובקלאסיקר ההולנדי. היחיד שכבש בשש קבוצות שונו בצ'מפיונס.
את דרכו החל במאלמו ועבר במהרה לאייאקס. לאמסטרדם הגיע גור אריות צעיר. זה שנראה בטוח בעצמו כלפי חוץ, אבל מבקש חיזוקים מהסובבים אותו. סיפורי זלאטן החלו לצוץ כבר אז. על המגרש היה ברור שמדובר בשחקן על, ענק פיזי, אתלט, גמיש, לוחם טאקוונדו שמגיע ראשון לכל כדור וכובש שערים מיוחדים. ווינר שלא מוותר לאף אחד בשום משחק. אבל היו אלה הסיפורים מחוץ למגרש שהניחו את היסודות לבניית המיתולוגיה על זלאטן.
ב-2003 לנו שחקני אייאקס במלון בכרונינגן לפני משחק בעיר. באמצע הלילה השחקנים התעוררו לשמע אזעקה, אוטובוס השחקנים עלה באש וכולם נקראו לצאת מהמלון עם תיקיהם. סטיבן פינאר, שותפו לחדר של זלאטן, תפס את תיקו האישי והחל לרוץ. "מה אתה חושב שאתה עושה" זרק לו השבדי, "צריך לברוח" ענה הקשר מדרום אפריקה. "אתה לא הולך לשום מקום בלי לקחת את התיק שלי קודם" הבהיר זלאטן את מעמדו.
זלאטן היה אהוב באייאקס אך לא כל כך הסתדר עם הכוכבים שעלו מהנוער, בראשם רפאל ואן דר וארט. במשחק בין שבדיה להולנד, ההולנדי נפצע והאשים את זלאטן שפגע בו בכוונה. בחזרה להולנד, המאמן רונלד קומאן כינס את כל שחקני הקבוצה בחדר ההלבשה ונתן להם לדבר. כולם הביעו את דעתם בנושא. זלאטן היה האחרון. הוא קם ואמר משפט אחד: "אם הנער הזה ידבר שוב על הנושא אני קוטע לו את הרגל".
ויותר מכל זכורה באמסטרדם "תקרית המספריים". אחרי משחק בליגת האלופות מול אינטר נכנסו השחקנים לחדר ההלבשה. זלאטן העיר למידו שלא מסר לו בהזדמנות נוחה. החלוץ המצרי, מקרה ראש בפני עצמו, ענה בזלזול. זלאטן התרגז ומידו השליך בעוצמה מספריים שהחזיק לעברו. זלאטן זז ברגע האחרון והמספריים פגעו בקיר. השניים החלו להתאבק מבלי שאיש העז להתערב. אחר כך איש לא העז עוד להתחצף לזלאטן.
באייאקס זלאטן עוצב להיות מי שהוא. כי גם האיש שמפגין כלפי חוץ בטחון עצמי בלתי נגמר, מחפש חיזוקים וביקורת אמיתית. באמסטרדם למד להכיר את אחד האנשים החשובים בקריירה שלו: מקסוול הברזילאי. המגן השמאלי היה היחיד שהעז לבקר את זלאטן על הופעותיו על המגרש. שחקנים מספרים שבסיום משחקים זלאטן נהג לחפש את מקסוול ושואל אותו "איך הייתי היום?". לא מקרי שכמעט לכל מקום אליו הגיע זלאטן, מקסוול הגיע מיד אחריו: לאינטר, לברצלונה, לפריס. הפסיכולוג, המבקר, החבר. זלאטן דאג שמקסוול יהיה תמיד לצידו.
יותר מכל שער, תואר או אמירה ייחודית, חשובה המשמעות של זלאטן עבור דור הבנים למהגרים בשבדיה. זלאטן מסמל את "השבדיות החדשה", ואין להקל ראש כמה אדם אחד השפיע על התרבות השבדית. בתרבות השבדית הקולקטיביזם הוא מעל הכול. במדינה בה אינדיבידואליזם היא לא רק משהו לא רצוי אלא קודם כל לא ראוי, זלאטן הוא פורץ דרך. זלאטן נתן תקווה לכל המהגרים (גם אם הוא נולד בשבדיה, אך בן למהגרים), לדוברי השפות הזרות ולכל בעלי בעיות הזהות במדינה.
זלאטן הגשים למהגרים את המילה חלום. הוא, הילד מרוזנגארד, הפרבר הכי עני במדינה, הפך להיות הפנים של שבדיה. לפתע, מהגרים שלא ידעו לאן הם שייכים חשו זהות עם שבדיה. וגם הצד השני למד המון: דרך סיפור ההצלחה של זלאטן השבדים הישנים הבינו טוב יותר את השבדים החדשים, את חיי העוני בפרברים. רוצים להבין כמה זלאטן חדר לתרבות השבדית ושינה אותה? ב-2012 נכנסה מילה חדשה למילון השבדי: ZLATANERA. פירוש המילה היא לשלוט, למשול. וזהו זלאטן איברהימוביץ' - השולט. ואנחנו רק נתינים בעולם שלו.
אז עזבו את מודעת הוולקאם בלוס אנג'לס ואת האגו המנופח והאהבה העצמית. את האני ואני ואני. זה שלו וזה ישאר איתו. בואו נזכור את הרגעים המופלאים שבהם ראינו את הענק השבדי דורך על הדשא, רוקד, מרחף, בועט, כובש, מחבק, צוחק, מנצח. זלאטן היה סמל עבור מהגרים בשבדיה. עבור אוהדי כדורגל בהולנד שראו כדורגל של עשרות אומנים והוסיפו את יצירותיו של המאסטרו השבדי למוזיאון הזיכרונות שלהם. עבור אוהדים באיטליה שנחלקו בין שלוש הקבוצות הגדולות במדינה - ולכולם הוא השאיר רגעים בלתי נשכחים, שערים ותארים.
זלאטן לא היה הכי גדול שהיה, אך לא היה אף אחד שהיה גדול כמוהו.