"בדרך הארוכה מטבריה לבלומפילד ישבה לי בראש הנסיעה האחרונה שלי עם מעיין לשם", משחזר ניני עשור. "נסענו יחד למשחק מול הפועל באר שבע בפברואר, כמעט חודשיים לפני האסון שבו מעיין וסהר נספו, וכשנסעתי ביום שני עם כל המשפחה על פי ההזמנה של מכבי תל אביב, אי אפשר היה שלא לחשוב על זה שהנה, אני נוסע לבלומפילד קצת יותר מחודש אחרי המוות שלהם, ולאותו משחק".
אותו משחק.
"כן, זה מדהים. המשחק האחרון שראיתי עם מעיין, שהיה אוהד מכבי תל אביב שרוף, ועם גיא הבן הצעיר שלנו ששוב בא איתי השבוע למשחק, היה גם נגד הפועל באר שבע. אז ז'ראלדש כבש את שער הניצחון שריגש אותנו והחזיר אותנו לטבריה בלילה שמחים, והשבוע מכבי שוב ניצחה וזה חימם את הלב. אמרתי לכנרת אשתי שאני כל כך שמח שנסענו ושגיא הבן הצעיר כל כך מאושר. אז היא אמרה לי: 'גם מעיין וסהר מאושרים מהניצחון'".
ניני עשור, שהיה המגן השמאלי של מכבי תל אביב לפני יותר מ-30 שנה, הגיע למשחק עם כל המטען הרגשי. "הגענו באמת חמולה גדולה על פי ההזמנה של מכבי. כמעט 20 איש. האחים שלי, האחיינים שלי. מכבי תל אביב, המועדון, מתנהג לאורך כל האירוע הזה איתנו בצורה מעוררת כבוד. בדיוק דיברתי על זה היום עם אחותי שהייתה בקשר עם עופר רונן ממכבי לקראת ההגעה שלנו. ואני מדבר על ההלוויה שהם הגיעו לכאן. הם הזכירו את הילדים גם בשבוע הראשון. בשבעה, באמצעות יואב זיו המקסים והרגיש, הם הגיעו עם שמונה שחקנים והם התנהגו בצורה מדהימה. הם ישבו כאן שעתיים. הם חיבקו את גיא הבן שלי בן ה-11. גם הוא, כמו מעיין, אוהד מכבי. זה מועדון גדול ומפואר ומבחינתי ראוי לכל המחמאות. ככה צריך להתנהג מועדון בסדר גודל כזה. מעיין באמת אהב מאוד את מכבי. היה מסיים יום עבודה ואומר לי: 'אבא בוא ניסע למשחק'. נשארנו בית של מכבי תל אביב. בכל זאת, הילדים ידעו ששיחקתי קצת במועדון אחרי שבאתי מטבריה. גם סהר הייתה אוהדת מכבי, באמת כולם. ואני הייתי נוסע איתם מדי פעם".
באתם השבוע אחרי חודש של אבל.
"השבעה נמשכה חודש. עשרות אלפים הגיעו לבית שלנו בטבריה. שחקני כדורגל ששיחקו איתי בעבר. אלון חזן היה כאן עם ערן שדו. אבי נמני, רן בן שמעון, יעקב הלל, אמיר שלח, עמיר תורג'מן, שמעון ביטון, ניר קלינגר ועוד רבים. הם מגיעים עד עכשיו וזה עושה לי טוב".
איך ממשיכים אחרי אסון כזה?
"אנחנו אנשי אמונה. גם אשתי וגם אני. על אף שקשה להגיד את זה. אני מקבל את הדין על אף הקושי האדיר. בלב אתה פצוע בצורה שאי אפשר להסביר. אנחנו עושים תפילות בבית אצלי".
זה היה כך גם לפני האסון?
"מעיין שמר שבת כמו אשתי כנרת. אני לא שמרתי. זה היה בית שכולם כיבדו בו את כולם וחיו בהרמוניה. כל אחד באמונתו. האמונה היום מחזקת אותי. זה נותן לך עוגן ויציבות לא ליפול לתהום".
ויש כמובן את הילדים שנותרו, שצריכים אתכם.
"בוודאי. גם גיא וגם תומר. תומר היא בת, כמו סהר. עשינו קצת סלט עם השמות".
נסעתם למקום בו הם נספו?
"לא. על אף שיש לנו רצון כן לעשות את זה, עדיין לא נסענו. אנחנו לא היינו הרי איתם כשהם נספו, והכוונה היא כן להגיע לשם. האמת היא שאנחנו עטופים ומחובקים מהציבור הטברייני המדהים וגם מאנשים מכל הארץ, וזה מאוד מחזק אותנו".
בטח היו עשרות דברים שריגשו אותך בחודש הזה. מה היה הדבר שהכי תפס אותך?
"יוסי קרלוס אדרי ששיחק בבית"ר נתניה, שיחק איתי לפני 35 שנה בהפועל טבריה. הוא בא לפה לניחום בשבעה ואז הוא חלם בלילה והלך לקנות כיסא לברית של אליהו הנביא והביא אותו לכאן בשבעה ואני כבר הספקתי לשבת על הכיסא הזה כסנדק לבן של החבר הכי טוב של מעיין. נתנו לי את הזכות להיות סנדק וזו הייתה הפעם הראשונה שהכיסא הזה שימש לברית. מאז הייתה עוד ברית עם הכיסא הזה. הכיסא הזה כאן וכל מי שרוצה יכול לבוא ולקחת. זו זכות ענקית. זו הייתה המחווה המשמעותית הראשונה, תוך כדי השבעה, שנגעה בנו מאוד. לאחר מכן היו עוד הרבה מחוות מעשרות אנשים מדהימים. כל יום מאז באים לכאן אנשים שמחזקים אותנו".
מה היה הרגע הכי קשה בחודש הזה?
"הרגעים הקשים הם כשאתה עולה לבית העלמין. אחרי השבעה ובשלושים. אלה הרגעים הקשים ביותר".
היו לך מפגשים עם שחקני עבר. עד כמה זה היה קשה לך לפגוש אותם סביב הטרגדיה?
"היו לנו מפגשים לאורך השנים. לא הייתי בקשר קבוע עם השחקנים של מכבי תל אביב. היה לנו מפגש כשמכבי תל אביב עשתה את חולצת הרטרו של דיסקוטק פלדיום. אנשים מרגישים צורך לבוא לכאן לנחם אפילו שהקשר לא היה קבוע. ראיתי כאן, לאורך כל השבעה והחודש, אנשים שבאו מחשש. אנשים באו לכאן ויצאו מחוזקים. אין הרבה מה להגיד למישהו שאיבד שני ילדים ברגע, אבל החיבוק של האנשים שווה לי הכל. לא צריך לחשוש ולא צריך לחפש את המילים. החיבוק של האנשים שווה לי הכל".
היית אבא דואג?
"דואג, אבל לא חרדתי ואובססיבי. אשתי הרבה יותר ממני".
חזרת לעבוד?
"אני חוזר בשבוע הבא. צריך לחזור לחיים".