13 שנה ברציפות בליגת העל זה פרק זמן נכבד מאוד לקבוצה שמייצגת עיר בת 20 אלף תושבים, זה הרבה מעבר לתאריך התפוגה של מועדונים כאלה. אם מוסיפים לכך אליפות, שני גמרי גביע וזכייה אחת, ארבעה גמרי גביע הטוטו ושתי זכיות, שלב בתים בליגה האירופית, אחרי פלייאוף ליגת האלופות, זה וואו אחד גדול. הבעיה היא שיש שתי קרית שמונות שחילקו ביניהן את 13 השנים הללו: קרית שמונה שנפרדה בזעם מברק בכר שפלירטט עם הפועל באר שבע בשלהי עונת 2014/15, קרית שמונה שירדה ועלתה מיד מהליגה הלאומית עם רן בן שמעון ובעצם חלקה את התקופה עם שני מאמנים וקצת גילי לנדאו עד אותו זעם בלתי נתפס של איזי שרצקי. ויש את קרית שמונה שהחליפה מאז ב-8 עונות 15 מאמנים, חלקם הגיעו גם לקדנציה נוספת.
ביום בו איזי שרצקי הפך מפריץ, סר משה מונטיפיורי של אצבע הגליל, לגביר, בעלים לכל דבר בכדורגל הישראלי החולה והמכוער, החלה הפועל קרית שמונה שאיבדה גם את שמה, בתהליך החזרת ציוד ארוך ומייגע שהגיע לקיצו אתמול. מועדון שהיה אמור להחיות שממה פריפריאלית ופשוט נתקל באדישות זועקת של הסביבה, שהתייחסה לכל הפרויקט הזה יותר בחוסר אמונה מאשר בתדהמה, יורד ליגה בעונה שבה סוף סוף מתגשם החלום של איזי, לזכות בתואר במסגרת מחלקת הנוער (גביע הנוער). ודווקא שחקן הבית איתי בן שבת חתום על השער העצמי ששלח את קרית שמונה מחזור לסיום לליגה הלאומית. קרית שמונה הייתה נאיבית מדי לתהליך, למאבק הזה, להתנהלות של בני סכנין בשבועות האחרונים, כמו גם לרפיון שאוחז מדי פעם בקבוצות חסרות עניין, כאילו לא ציינו השבוע חצי יובל למשחק השרוכים.
קרית שמונה לא ניצחה העונה בבית, היא ניצחה ארבעה משחקים בסך הכל, היא שמטה אתמול יתרון בפעם התשיעית העונה, היא הפסידה נקודות מול נס ציונה פעמיים בזמן פציעות, והיא הולכת איתה ללאומית, שם למספר האוהדים הזעום שלה תהיה פחות ביקורת. אתמול היא נכשלה מול תופעה, למועדון שמתגייס עשרות שנים כדי לשמור על עוצמתו, לאלפי אוהדים שבאו ברגע האמת לגבות קבוצה כושלת, עם חומר שחקנים דהוי, עם שחקן כמו אנטואן קונטה שאשם עוד פחות מאשר מי שהחתים אותו.
קרית שמונה יכולה להרגיש גאה בכך שהצליחה במקום בו אף אחד לא הצליח. סעיד בסול אולי עשה סימני איזי והשאיר את המועדון הקטן מריינה בליגת העל, אבל קשה להאמין שיוכל להתקרב לתואר כלשהו, או למחלקת נוער הישגית בפרק הזמן שנותן הכדורגל הישראלי למועדונים כאלה. גם הפועל חדרה סגרה אתמול חצי עשור רצוף בליגת העל, אבל קשה להאמין שתוכל לשרוד לנצח, עכשיו כששתי הפתח תקוואיות - אחת עם מחלקת נוער מפוארת והשנייה עם יציע מפואר - חוזרות לעניינים. הפועל תל אביב הבהירה אתמול חד וחלק - ובית"ר ירושלים באמצע השבוע שעבר - שקהל גדול יכול לסגור פערים ניהוליים נרחבים. זה לא תמיד מספיק, אבל בכדורגל שלנו כנראה שכן.
הירידה של קרית שמונה סימנה אתמול סוף עידן. מי שחושב עדיין על צמצום הליגות, שיסתכל על הרכב הקבוצות בעונה הבאה, יש משהו שעוד חסר לכם?
ראוי להתעכב עוד קצת על סעיד בסול, כי בכל זאת, הוא הפתיע בגדול, ולא בגלל שהשאיר את ריינה בליגה, אלא בדרך שבה היא נשארה. בניגוד לקבוצות אחרות שנשארו בליגה בגלל ניצול גורם ההפתעה שגרם להן לצבור נקודות בחלק הראשון של העונה שהספיק להן בהמשך, ריינה התחילה רע את העונה. בסוף ינואר היא הייתה במקום האחרון עם 15 נקודות. רוב הבעלים במקום של בסול היו נפרדים משרון מימר, אבל בסול כבר עשה את השינוי מהר מאוד בתחילת העונה, כשהחליף את הדאם האדיה שהעלה את הקבוצה ליגה במימר. למרות המצב אליו נקלע עם הקבוצה, הצליח מימר לצבור מאז 20 נקודות, 7 יותר מקרית שמונה וחדרה, ארבע יותר מהפועל תל אביב, חמש מהפועל חיפה, כמעט פי שלושה מנס ציונה, יותר מסכנין, בית"ר והפועל ירושלים, ארבע פחות ממכבי תל אביב!
סעיד בסול לא החליף את המאמן, הוא חיזק אותו. הוא הביא לו את מארק קוסטה, חלוץ הונגרי שכשל מחוץ למולדתו וכבש בריינה 8 שערים ב-12 משחקים, המשחקים בהן הקבוצה לא רק ששינתה את העונה שלה, אלא ניצלה בזכותם מחזור לסיום. בשבוע הבא היא יכולה הייתה לעלות עם הנוער, אם קבוצת הנוער שלה לא הייתה בליגה הרביעית והאחרונה. מה שכן, בסול יכול ללחץ על השחקנים לדחות את החגיגות בעוד שבוע, כי יש לה הזדמנות גם לסיים כקבוצה המגזר הערבי הבכירה ביותר, והאמת? לגמרי מגיע לה.
אני מרשה לעצמי להמר שביום רביעי תופחת נקודה ממאזנה של הפועל תל אביב, הפעלת העונש על תנאי כנגד השלכת אבוקות. לא רשתות ולא עונשים על תנאי יפריעו לאולטראס הפועל תל אביב, להפגין את הנוכחות שלהם. אין כמעט אחד ביציע אתמול שלא יגיד שאולטראס הפועל תל אביב לא השאיר את הקבוצה בליגה, ואף אחד לא יתלונן אם תופחת נקודה, או יערער, כי זה לא באמת מעניין. העונה נגמרה. אם הנקודה על תנאי תופחת ויוסיפו לזה עוד נקודה או שתיים, יהיה ערעור, והוא גם יתקבל.
הריטואל הזה שבו בית הדין מחמיר ובית הדין העליון מבטל את החלטת בית הדין כדי לא לחרוץ גורלות, הוא פופוליזם לשמו. נכון, מדובר בבית דין פנימי ולא בבית משפט, ולא מדובר בעבירות שהיו זוכות להתייחסות במישור הפלילי - כל 32 שעות נרצח פה אדם, אז עם כל הכבוד, את מי מעניינות אבוקות או כמה כאפות - אבל זה נראה מגוחך.
הפופוליזם זעק גם ב-2012, אז דרשה ההתאחדות לכדורגל דיון נוסף בבית הדין העליון, כשהיא מתעקשת להוריד למכבי פתח תקוה 3 נקודות. גם אז זו הייתה החלטה פופוליסטית כיוון שאבי לוזון היה יו"ר ההתאחדות והיה חשש למשוא פנים.
בשורה התחתונה, יופיעו מחר כל השחקנים המעורבים במהומות בסיום המשחק בטרנר בשבוע שעבר, כולל אלה שלא מופיעים בכתב האישום (עומר אצילי, הלדר לופס וינון אליהו), ומי שלא יופיע הם אלה שלא היו משחקים בכל מקרה (שאפי סוליימאנוב שספג אדום לאחר המשחק ובאסם זערורה שלא היה משחק גם אם היו מרחיקים את כל ההרכב הראשון של מכבי חיפה). בית הדין העליון לא רוצה לקבוע מי תהיה אלופה, לא מי תהיינה היורדות, ורק הדיין מיגל דויטש יהיה בדעת מיעוט, כי גם זה ריטואל.
הרזומה של נשיא בית הדין העליון אמנון סטרשנוב גדול, הן כפרקליט צבאי ראשי, הן כשופט מחוזי, והן כיו"ר ועדות שונות, כולל הוועדה לבדיקת ענף הכדורגל. הגישה הסלחנית שלו כלפי אירועים שמאיימים להתיר כל רסן - אם הוא לא הותר כבר - שבא לידי ביטוי גם בשבתו כשופט מחוזי, היא איום על הענף כולו.
כשאחד שחי מנוסטלגיה אני מת על הכבוד שנותנת הפועל חיפה לשחקני עבר שלה ולמסורת שלה שהגיעה אתמול ל-99 שנות קיום, אבל עם כל הכבוד, לפעמים נדמה שזה מחפה קצת על ההישגים הדלים של המועדון. אתמול נפרדה הפועל חיפה, במהלך המשחק, מחנן ממן, שחקן מוכשר, חביב מאוד, שלא הצליח בקריירה שלו להגיע להישגיו של אביו ברוך ממן, אבל לפחות זכה לאהדה רבה.
חנן ממן סיים את הקריירה שלו בהפועל חיפה בלי תואר, אבל דווקא בעונה בה זכתה הקבוצה בתואר ראשון מאז האליפות ב-1999, הוא זכה בתואר היחיד שלו, אליפות בהפועל באר שבע. זה אולי מסכם במידה רבה את הפועל חיפה בעידן יואב כץ: יותר טקסים מהישגים. אפילו השחקן שכבש לזכותה שער יתרון יוקרתי בליגה האירופית, מול אטאלנטה, ניצח אותה אתמול במשחק החגיגי, בו כמובן החמיץ חתן השמחה פנדל מול ניב אנטמן, שוער שגדל במועדון.
אם לא היה לנו עצוב מהפרישה המוקדמת מדי של חנן ממן, זה היה אפילו מצחיק, אבל זה לא.