האזכורים של קהל בהקשר של ניצחונות והפסדים מוגזמים לא פעם. כן, קהל יכול לשלהב, לתת ערך מוסף או להלחיץ, אבל מה שקובע הוא, כפי שאמר פעם שלמה שרף, השפיץ של הנעל. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהקשר בין הניצחון המוחץ של אוהדי בית"ר ירושלים ביציעים אמש לזה שהושג על כר הדשא. זו לא רק הכמות, זו בעיקר האיכות, ההתלהבות, הרצון והאופטימיות. זו הייתה בית"ר של פעם עם קהל של פעם - ייצרי, אוהב, מחבק. מנגד, מחנה רדום, לחוץ, כזה שרק רוצה לצאת ידי חובתו עם תואר שישתיק את המבקרים והשונאים.
את הפער העצום ניתן היה לראות דווקא בשער של ג'ורג'ה יובנוביץ'. אם היתרון של תומא הרעיד את כל חיפה תחתית, בשוויון המקרי של הסרבי נרשמה שמחה מאופקת. הבדלי האנרגיות הורגשו גם על המגרש. בעוד אייטור קראנקה עומד כמעט בחוסר מעש, יוסי אבוקסיס מתזז ומפזז על הקווים. באחד הרגעים במחצית השנייה, כשמכבי תל אביב עמדה לבצע חילוף, הוא שלח לכיוון הספסל את הראש שלו כמו רקון שמגיע לגנוב אוכל באמצע הלילה, אולי יוכל לדלות מידע בטרם עת. זה היה מצחיק ובו זמנית גם העיד על האופי של אבוקסיס, שגם כך הופך לחיית טרף כשהוא רואה את מכבי תל אביב. דרגת אכפתיות ומוטיבציה מ-1 עד 10: 208.
אבוקסיס ידע שבית"ר יכולה לנצח רק בהתקפות מעבר. הוא לא ידע כמה מכבי תל אביב תשרת אותו. ה-4:4:2 של קראנקה שוב לא הוכיח את עצמו ברגע האמת ונפל כאוצר לרגליים של ירדן שועה, שלכו תדעו, אולי קירב את עצמו לחוזה בקרית שלום לשנים הקרובות. עם קצת יותר מזל וקצת פחות דניאל פרץ, בית"ר יורדת למחצית ביתרון. המעבר ל-4:5:1 בעקבות הפציעה של ערן זהבי היה אמור, על הנייר, להעביר את השליטה למרכז השדה של מכבי תל אביב, מה שאכן קרה לאחר ההפסקה, אבל פרץ המיני-התלהבות הרגעי הזה שכך במהרה. בקדנציה הראשונה של איביץ' אבוקסיס עשה לו את המוות, אתמול הוא התעלל במחליף שלו מהקדנציה השנייה.
קראנקה הוא הכתובת לביזיון בצד של מכבי תל אביב מכל כך הרבה סיבות, אבל במקביל למובן מאליו ולחלק הנכבד בכישלון ששייך לו, צריך גם להיות כנים ולהגדיר את הנסיבות שהובילו אותו לפיאסקו. ראשית, לא הוא בנה את הקבוצה. הוא זה שקפא על השמרים עם החילוף של דן ביטון והכניס כמחליף את יוריס ואן אובריים, שכמעט לא שיחק מהסיבוב הראשון, ואת שחר פיבן, לא בדיוק עוגן במרכז ההגנה, אבל העובדה שהם היו חלק מהסגל העומד לרשותו היא ראשית הבעיה. העובדה שיונתן כהן נופה ממנו, בצדק גמור, היא בעיה, כי ביקום מקביל הוא שחקן מפתח בסגל ולא פלופ מהדהד. העובדה שמכבי תל אביב נבנתה באופן כללי רע כל כך היא בעיה עצומה.
עוד בוואלה! ספורט:
האם בן מנספורד בדרך חזרה למכבי תל אביב?
זמן להתנצל: ברק אברמוב הוכיח לכולם שהוא לא קומבינטור
מאמן מחליף, ולמכבי תל אביב היו לא מעט כאלה בשנים האחרונות, נמצא תמיד במלכוד. הוא מגיע לקבוצה במאזן עגום עם סגל שלא הוא בנה. בדרך כלל, אלא אם מדובר בבאיירן מינכן, הוא גם לא מסיים עם אליפות. התבנית הרעועה שבתוכה משתבץ הקונספט הקרוי "מאמני מכבי תל אביב" מאפשרת מרחב קטן מאוד לטעויות. אי אפשר להפיל על קראנקה את כל השגיאות שנעשו במועדון בשנים האחרונות, גם לא את העובדה שהקבוצה הזאת פשוט חייבת לשחק במערך של שלושה בלמים ואין בלתו לאור האופן שבו נבנתה.
מאידך, הציפיות ממאמן מחליף נמוכות יותר, ובמקרה של מכבי תל אביב, ב"נמוכות" הכוונה לזכייה בגביע. פטריק ואן לוון ביצע קאמבק מרשים למאבק האליפות וגם הניף גביע, מה שלא ממש הותיר ברירה אלא להשאירו. מלאדן קרסטאיץ' נוצח באותה תוצאה (עם אותו כובש) בחצי הגמר אשתקד מול הפועל באר שבע, אבל לגביו ההחלטה הייתה פחות פשוטה מאחר שהוא כן הכניס רוח חדשה למועדון והייתה לו תחרות בריאה, איביץ' נשף בעורפו. קראנקה היה רחוק שני משחקים מדרישה לגיטימית להישאר כשלמכבי תל אביב אין מאמן חדש באופק.
גם ב"תנאי" הזה טמונה בעיה, משום שקראנקה, איש מקצוע הגון, סימפטי וישר, הוא לא האיש שמתאים למועדון הזה, מכל הסיבות שהוזכרו פה ובמקומות אחרים - האנמיות, חוסר התגובתיות, שפת הגוף הכנועה, השימוש הלא נכון בשחקניו. גביע, כפי שהוכיח מקרה ואן לוון, מייצר פרדוקס, משום שהוא כמעט כופה על ההנהלה להמשיך את ההתחייבות כלפי מאמן שמאוד לא בטוח שמתאים. מהבחינה הזאת, ההדחה עשתה, אולי, טובה למכבי תל אביב, אולי גם לו.
מאיר הרוש, מנהל המשק המסור של בית"ר, היה נרגש וכעוס. עמוק בתוך אופוריית הניצחון הגיעה ההודעה שגם הגמר יתקיים בחיפה. "בשביל מה צריך חיפה? שישחקו בטדי, יש לנו את האצטדיון הכי טוב בארץ, זו ירושלים. אם אני נשיא המדינה אני לא מגיע לחיפה, שיגיד שצריך לקיים את זה בירושלים".
להרוש לא ממש אכפת מהתקנון שכבר לא מאפשר "אירוח" של אחת הקבוצות במעמד חצי הגמר והגמר, ההתלהבות היא שסחפה אותו ואפשר להבין מדוע. הרי מי בכלל היה מאמין בספטמבר, כשבית"ר קיבלה רביעיות וחמישיות ואבוקסיס נראה מותש ומיואש, שנחזה בערב כזה שלה, ערב שנכנס לרגעי הגביע הגדולים בהיסטוריה העשירה של המועדון.