אפשר יהיה להתווכח עוד ימים אם הייתה עבירה על פארפה גויאגון או לא, האם זה הצדיק פנדל או שלא, אבל מה שבטוח שעוד לפני הפנדל הדרמטי של ערן זהבי, מכבי תל אביב הייתה צריכה לנצח אתמול (שני) בטרנר. המשקוף של יובאנוביץ', הנגיחה של זהבי החוצה, היכולת להיות רעננים וחדים גם אחרי משהו כמו 112 דקות ברוטו של משחק במקום 90.
למכבי תל אביב של אייטור קראנקה יותר נוח לשחק מול קבוצות ברמה שלה. קראנקה מתבסס על משחק מעבר מהיר, על נגיעה בכדור, על שחקנים שעושים תנועה, שנותנים ורצים לקבל. כל הקונספט הוא של נגיעה-תנועה ולכן כמות המצבים שלה מול משחק דינאמי ולא עומד, גדולה משמעותית. מול קבוצה שלא לוחצת גבוה, שמחכה לה, הסגנון וגם הכלים דופקים למכבי תל אביב את הקונספט.
הפיגור של מכבי תל אביב מול מכבי חיפה והפועל באר שבע נוצר מול הקבוצות הקטנות. מכבי תל אביב ניצחה רק 15 מבין 24 המשחקים שלה מול קבוצות ממקום ארבע ומטה, לעומת 19 ניצחונות של כל אחת מיריבותיה. אם מכבי תל אביב תסכם את העונה ותדקלם את קראנקה - "מכבי חיפה לא עושה כלום ומנצחת" - היא תנציח את הטעות. מכבי תל אביב לא עושה כלום במשחקים הפחות יוקרתיים ולכן גם לא מנצחת - זה המשפט המנצח שהייתי מנסח לדובר מכבי חיפה, דודו בזק, בטוויטר. אם מכבי תל אביב שוקלת להמשיך עם אייטור קראנקה, שתזכור שהוא מופיע רק למשחקים היוקרתיים. נראה אותו עונה הבאה מול טבריה.
קראנקה מבסס את המשחק שלו על תמסורת לשני חלוצי המטרה. זו עובדה, שניהם כבשו העונה 33 שערי ליגה. אז למה מכבי תל אביב רחוקה 10 נקודות ממכבי חיפה? כי חשוב מאוד מי מנהל את התמסורת. אתמול שוב התברר כי גני קניקובסקי לא ברמה המתאימה להיות ספק הכדורים הראשי. דן ביטון כבר תפס את מקומו כספק מספר 1, פארפה גיאגון הוכיח שוב שלמרות שגם לו אין מספרים מטורפים - וכנראה שגם לא יהיו - המשחק שלו לעומק מניע יותר טוב את חלוצי המטרה. לכן ההתעקשות של קראנקה לתת לקניקובסקי (עושה הגנה טוב יותר? לא מספיק גלזר ופרץ?) את חולצת ההרכב, עוד פחות ברורה מההתעקשות של אליניב ברדה לעלות עם הרכב שלא יכול לתת גול.
שאפי סוליימאנוב כבש אתמול אחרי אי הבנה בין ניר ביטון ואופיר דוידזאדה, ועדיין שאפי הוא השחקן היחיד שעלה בהרכב של הפועל ב"ש אתמול שאפשר להגיד עליו שהוא מחפש את המטרה. כל היתר בורחים ממנה.
קלימלה מהיר, אבל אין לו יכולת סיום, מיכה כובש פחות משער ל-10 משחקים בקריירה, כך גם גורדנה ושמיר, אותו ממוצע. שמיר נגח אתמול מצב טוב למשקוף במצב של 0:0, גורדנה ומיכה לא איימו. ברדה חוזר על הקונספט הזה מדי משחק וקשה להבין את הרציונאל: להכניס את חטואל, ספורי וחמד כשהיריב מתעייף, אז בשביל מה הם בקבוצה? יש מאמנים שאוהבים שחקנים שעובדים על המגרש אבל בסופו של דבר מה שמכריע משחקים זה הכישרון, זה התעוזה, זה השפיץ של הנעל.
מכבי חיפה לא עושה כלום ומנצחת - המשפט של קראנקה היה קולע יותר אתמול אחרי המשחק של מכבי ת"א מאשר לפניו. אם לא יהיו הפתעות גדולות - יותר מדי גדולות - מכבי חיפה תזכה באליפות שלישית ברציפות וראשונה לקבוצה שהעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות.
ההישג שלה מרשים יותר כשבודקים את המאזן של הקבוצה מול יריבותיה לתואר: שישה משחקים, ארבעה ניצחונות, הפסד אחד. באר שבע ניצחה משחק אחד מתוך השישה וחמישה הפסידה. יש לה שישה הפסדים העונה, אחד במחזור הפתיחה מול אשדוד וכל היתר במאבקים הישירים והיוקרתיים מול יריבותיה. לבאר שבע יש יותר נקודות מול הנמושות (לכאורה) מאשר למכבי חיפה, יותר שערים, פחות ספיגה, אבל 8 נקודות ההפרש בפסגה הן 10 נקודות ההפרש בינה לבין חיפה במאבקים הישירים ביניהן, ובינה לבין מכבי ת"א.
הקלישאה לפיה האליפות מוכרעת מול הקבוצות הקטנות התבררה העונה כמוטעית. זה פשוט לא נכון. מכבי חיפה הגיעה לליגת האלופות ותזכה באליפות שלישית כי היא ניצחה את המשחקים החשובים והמכריעים. נורא פשוט, מאוד נכון, מרשים למדי.
טרנד האבוקות האסטרונומי - שמעמיד באור מגוחך את אנשי האבטחה עוד יותר מאשר הירידה לאיילון בהפגנות המחאה - כמעט גבה אתמול מחיר כבד מאוד. אבוקה נתקעה בתפאורה של אוהדי הפועל ב"ש שנתלתה על המנואלה המסורבלת בטרנר, הדליקה אותה ואלמלא פעילות מהירה של אנשי כיבוי האש, אין לדעת מה יכול היה לקרות. כשהאבוקה נשארת ביציע היא בטוחה יותר מאשר מתחילים להשליך אותה לכל עבר.
אבל זו הבעיה בטרנד של אבוקות, בוודאי במציאות שבה 60 אלף צופים בממוצע מגיעים מדי מחזור למגרשים, למעלה מ-50 אלף מהם אוהדי הקבוצות הגדולות: הם שוכחים מהמשחק עצמו ומתרכזים בתפאורה. השופוני חשוב יותר מהעידוד. הם לא היחידים בעולם וברור שזו תופעה כלל עולמית, אבל זה הופך את המגרש הביתי למופע אור קולי, ואולי גם מחטיא את המטרה.
ההפסד למכבי ת"א במשחק הבית האחרון של הפועל ב"ש בעונת האליפות השלישית הרצופה שלה, קטע רצף מרשים של למעלה מ-50 משחקי בית בטרנר ללא הפסד. באר שבע השיגה אז 83 אחוזי הצלחה בבית, ו-THIS IS TERNER הפך למושג. מאז הפסידה באר שבע 18 משחקי ליגה בבית, אחוז ההצלחה שלה צנח ל-62. זה עדיין יפה, אבל זה כבר לא בתחרות מול היריבות העיקריות.
אולי יש קשר לתחרות בין הקהלים ואולי יש קשר לאובדן ההרתעה, אבל THIS IS OOD MIGRASH.