פרשת ערן זהבי והחדר, הפרישה של מונס דאבור ועומר אצילי וסיפור ההתנצלות האחרון של דיא סבע. כל אלו לא היו חלק משבוע ההכנה של נבחרת ישראל למשחק הערב מול קוסובו (שבת, 20:00). למן הרגע שהתכנסו ביום שני ועד שיעלו על הדשא בבלומפילד, השחקנים של אלון חזן ויוסי בניון היו מרוכזים רק במשחק הראשון, במשחק שיפתח את הקמפיין וכנראה גם המשחק הכי חשוב. אם נבחרת ישראל רוצה להיות ביורו 2024, היא צריכה לפתוח ברגל ימין הערב בצאת השבת.
איש לא מזלזל ביריבה קוסובו. כולם ספרו השבוע כמה שחקנים מהסגל של אלן ז'ירס הצרפתי משחקים בליגות נחשבות באירופה, אבל עדיין מדובר במשחק בית והשחקנים של הנבחרת צריכים להמשיך את ההופעה הטובה שלהם מליגת האומות. עם המנהיגות של מיגל ויטור, הניסיון של אלי דסה, הווינריות של נטע לביא, השקט של דור פרץ, הברק של אוסקר גלוך והגולים של מנור סולומון. זו נבחרת שאין בה כוכב אחד. אין בה זהבי שלקח את כל הפוקוס אליו, אין בה דאבור שכבר היה קשה לעמוד בשריקות הבוז כלפיו ותיכף לא יהיה בה גם את הקפטן ביברס נאתכו שיזכה הערב לכבוד אחרון מהקהל שרובו המוחלט אהב אותו והזדהה עם הפיכת בן העדה הצ'רקסית לאיש ששם על הזרוע את סרט הקפטן עם הרבה גאווה.
זה לא הדור הכי מוכשר שהיה כאן ושוב אין לנו הגנת ברזל, בטוח נחסיר פעימה בכל קרן וכדור נייח אפילו שוויטור אוזרח ומאחוריו עמרי גלזר נמצא בכושר מצוין, אבל חזן ובניון - שלקחו החלטות קשות, לא פופולריות וכאלה שחילקו את העם - יובילו את הנבחרת למשימה הלאומית הגדולה כשהפעם ולאור השוויוניות בבית, חובה לעמוד ביעד: אליפות אירופה 2024.
כדי שיהיה לכך סיכוי, צריך הערב בלומפילד ביתי. בלומפילד תומך, אבל גם בלומפילד מכיל. בהתאחדות לכדורגל התפארו השבוע בכך שהקהל הביע אמון בנבחרת ורכש את כל הכרטיסים. סולד אאוט זה יפה כשלעצמו, אבל הוא לא מספיק. יפה ומרגש כשרוכשים את כל הכרטיסים, אבל הרבה יותר חשוב הוא שמי שמגיע גם יתמוך. משריקת הפתיחה ועד שריקת הסיום, ללא שריקות בוז באמצע.
השבועות האחרונים המחישו לאוהד הישראלי עד כמה יכולות להיות קשות 90 הדקות. אוהדי מכבי תל אביב סובלים, אוהדי הפועל באר שבע רואים ניצחונות דחוקים, אפילו באצטדיון בחיפה לא הכל הולך חלק. זה לא יהיה טיול בפארק הערב. זה לא משחק שבאים להתרווח בו, לפשוט רגליים קדימה עד הכיסא שמתחתיך ולחכות לראות למה פולהאם צירפה את סולומון או למה רד בול זלצבורג מאמינה שתעשה בוכטות על אוסקר גלוך. זה משחק שיכול ללכת לכל צד בניצחון דחוק ומי שייסע הערב ליפו בחוסר סבלנות ובציפייה להצגה, כדאי שייחשב מסלול מחדש.
החוכמה באירועים גדולים כאלה היא לא להיות נוכח. להיות נוכח לא אומר דבר, כי בסוף אתה קונה את הכרטיס כדי להיות שותף לחוויה הכי גדולה גם מתוך מניעים אגואיסטים. התרומה היא לא בעצם הנוכחות ביציע או בעשרות השקלים ששילמת, אלא בתמיכה, במחיאות הכפיים ובעיקר בסבלנות והכרה שאין לנו באמת יכולת לדעת מה נקבל הערב.
דבר אחד נקבל הערב בוודאות, גם אם לא יהיה ניצחון. נקבל 11 שחקנים, מחליפים וכאלה שיישארו על הספסל, שרצו להיות בהתכנסות הזו. כאלה שבאו ללא תנאים ובלי פרצופים. נקבל מיגל ויטור שיכול היה להיות עכשיו בחופשה משפחתית בפורטוגל, אבל רצה לקשור את גורלו עם גורל ישראל, נקבל את דור פרץ שאין אחד יותר ממנו שרוצה לחזור למה שהוא היה לפני הנסיעה לוונציה ואולי דרך הנבחרת זה יקרה לו, נקבל את דולב חזיזה שמכל הסטארים של מכבי חיפה בהתקפה הוא היחיד שמתמיד בניסיון לנגוס לעצמו נתח במקום שאמור להיות קונצנזוס לאומי. מגיע להם שתביעו בהם אמון, גם אם במהלך המשחק זה לא ייראה שוטף על הדשא. וכן גם קריאת 'אל אל ישראל' שהפכה כאן לסתלבט כאילו אין לנבחרת שירים, מרגשת ומדרבנת אותם.