לו הכול היה הולך כמתוכנן, ברמר היה לובש את החולצה השחורה-כחולה של אינטר. אחרי הכול, אביו קרא לו על שם אגדת נראזורי אנדראס ברמה, אותו העריץ מאז הבקיע את הפנדל בגמר גביע העולם ב-1990 לזכות גרמניה וניצח את ארגנטינה - יש להניח שזהות המפסידה הייתה קריטית בעלילה. הבלם הברזילאי עצמו בחר לו מודל לחיקוי שעבר תקופה מצוינת בסן סירו - לוסיו, העוגן בעורף של ז'וזה מוריניו בדרך לזכייה בטרבל הבלתי נשכח ב-2010. זה היה היעד, ואיש לא הופתע כאשר אינטר נכנסה למשא ומתן אינטנסיבי עם טורינו בתחילת 2022 במטרה להחתים את האיש שנבחר לשחקן ההגנה המצטיין באיטליה בעונה שעברה. ואולם, בקיץ התרחשה תפנית חדה מאוד בעלילה, וברמר לא היה צריך לעבור דירה. במקום זאת, הוא חצה את הכביש לשורות יובנטוס.
כיצד הדבר התאפשר? בעיקר כי הגברת הזקנה הייתה זקוקה לו הרבה יותר. אינטר סברה כי תוכל למכור את מילאן שקריניאר לפריז סן ז'רמן, וברמר יחליפו - אבל המגעים עם הקטארים נקלעו למבוי סתום כי הם העדיפו לקבל את הסלובקי ללא תמורה כשחקן חופשי ב-2023. לעומת זאת, יובה איבדה את ג'ורג'ו קייליני, ואז מכרה את מתייס דה ליכט לבאיירן מינכן תמורת 67 מיליון יורו לפחות. 41 מיליון מהם הושקעו בברזילאי, וההצעה שעשויה לצמוח עם בונוסים עד 50 מיליון הייתה עדיפה גם מבחינת טורינו.
האוהדים בבורדו זעמו על מה שהוגדר כ"בגידה", אבל ברמר ראה בכך הזדמנות לקידום מיידי. אצל הנראזורי, כל עוד שקריניאר לא עזב, הוא היה אמור להיות לכל היותר שחקן רוטציה. ביובנטוס הוא היה היורש של קייליני, וזה לא דבר של מה בכך. הוא קיבל את החולצה המחייבת עם מספר 3 על הגב, והבטיח לנסות להציג את הקשיחות והמחויבות של האיש הכי קשוח והכי מחויב באיטליה.
למען האמת, זו לא הייתה שאיפה מופרכת. כבר ב-2021/22, בעודו משחק בקבוצת מרכז טבלה אפרפרה, הוביל ברמר את הליגה במגוון פרמטרים - הכי הרבה תיקולים, הכי הרבה הרחקות, הכי הרבה חסימות והכי הרבה חטיפות. באופן טבעי, הוא משך תשומת לב גם מקבוצות פרמייר-ליג, כולל ליברפול, טוטנהאם ומנצ'סטר יונייטד, אבל העדיף בבירור להישאר בסרייה A, אותה הוא רואה כמקום הנכון ביותר לשיפור משחק ההגנה. זו המדינה שהפכה את עבודת הבלמים לאמנות, ובילדותו הוא ראה את אלסנדרו נסטה ואת פאולו מלדיני כמודלים לחיקוי, לצד לוסיו.
לכן הוא התלהב במיוחד מההצעה שקיבל מטורינו ב-2018. ברמר היה אז אלמוני למדי גם במולדתו, ורק החל לשחק בהרכב אתלטיקו מיניירו בגיל 21, אבל סקאוטים זיהו את הפוטנציאל של הבחור למרות שעדיין היה אז צנום למדי. הוא היה מהיר מכולם, ניחן ביכולת לזהות מהלכים מראש, והמוטיבציה שלו לא ידעה גבול - את התכונה הזו הוא ירש מאביו שהיה בזמנו "כדורגלן חובב ברמה הגבוהה ביותר", כפי שהוא מגדיר זאת. ג'אנלוקה פטראקי, המנהל הספורטיבי של טורינו אז, הגיע לברזיל בעיקר כדי לבחון את לוקאס וריסימו מסנטוס, אבל התרשם יותר מהנער שעלותו היתה נמוכה יותר. זה היה המצב האידיאלי מבחינת המועדון - לקבל רכש זול עם סיכויי השבחה פנומנליים, וברמר היה מאושר לעשות את הדרך מעבר לאוקיינוס.
העונה הראשונה הוקדשה בעיקר להתאקלמות, והוא מיעט לשחק, אבל היא לא בוזבזה לשווא. ברמר עבד רבות בחדר הכושר והוסיף 8 קילוגרמים של שרירים למשקלו כדי להפוך לאתלט מושלם - באיטליה מכנים אותו כיום הקולוסוס. הוא גם הקשיב לעצותיו של המאמן ואלטר מצארי ולמד רבות מהוותיקים, ובראשם אמיליאנו מורטי. פרישתו ב-2019 סללה את דרכו של הברזילאי להרכב, ומאז אי אפשר היה לוותר עליו. הוא הפך לבאנקר והשתדרג משנה לשנה, עד שהפך לבלם הכי מבוקש בארץ המגף.
הוא עשה זאת מתחת לרדאר בכל הקשור לאוהדים במולדתו, כי ברזילאים לא עוקבים בדריכות אחרי הנעשה בטורינו. ברמר דיבר רבות על חלומו ללבוש את החולצה הצהובה של הנבחרת, אבל המאמן הלאומי טיטה התעלם ממנו עד המעבר ליובנטוס. רק כאשר הגיע סוף כל סוף לליגת האלופות, הוא קיבל זימון ראשון לסלסאו בגיל 25, ואז נסע למונדיאל על תקן מחליף אחרי מחצית אחת בלבד במשחק אימון.
בקטאר הוגבל חלקו להפסד מול קמרון בו בוצעה רוטציה נרחבת בהרכב ולמספר דקות כמחליף בשמינית הגמר מול דרום קוריאה, כי טיאגו סילבה ומרקיניוס צוותו במרכז ההגנה, אבל העתיד עשוי להיות ורוד יותר מבחינה זו. הבלם בן ה-38 של צ'לסי טרם פרש מהנבחרת, אך צפוי לעשות זאת בהקדם - ואז יהיו לברמר הזדמנויות רבות יותר להוכיח את עצמו, אולי כפרטנר של אדר מיליטאו מריאל מדריד. להצלחה ביובנטוס תהיה השפעה גדולה על כך, ובינתיים הוא החל את הקריירה במועדון הפאר ברגל ימין.
עונתה של הגברת הזקנה הייתה אומללה למדי עוד לפני הפחתת 15 הנקודות במסגרת חקירת אי הסדרים הכספיים, וההדחה מליגת האלופות עם 3 נקודות בלבד בשלב הבתים היתה מבישה, אבל יש גם נקודות אור - וברמר הוא ללא ספק אחת מהן. הברזילאי באמת נכנס בביטחון לנעליו של קייליני, מבצע הרבה פחות טעויות בהשוואה לדה ליכט והפך ללא קושי לחלק אינטגרלי מהגנה שממעטת לספוג. זה לא תמיד עובד טוב, כפי שאפשר היה לראות בתבוסה 5:1 בנאפולי, אבל בסך הכול שמרה יובה על רשת נקייה ב-11 מ-19 הופעותיו של הברזילאי בליגה.
ייתכן שמכבי חיפה צריכה להגיד תודה למאמן מסימיליאנו אלגרי על כך שהשאיר את ברמר על הספסל כאשר הירוקים פירקו את האורחת 0:2 בישראל. ייתכן שהוא העדיף לשמור אותו לדרבי הטעון והחשוב באצטדיונה של טורינו, בו היה שמור לברמר חלק מרכזי ביותר. המפגש הזה הסתיים אמנם בניצחון 0:1, אבל מעבר לכך היה מתסכל ומאכזב מבחינת הבלם. הוא ספג שריקות בוז מהאוהדים שהעריצו אותו עד לא מכבר, והעיד בעצב: "חלקם הבינו את השיקולים שלי, אבל הרוב כנראה עדיין לא. נתתי את הלב שלי עבור טורינו, וקשה לי לשמוע אותם מקללים אותי". ואם לא די בכך, הרי שהוא גם נפצע בתחילת המחצית השנייה, נעדר במשך מספר שבועות והחמיץ כתוצאה מכך את המשחק הגדול מול אינטר לו ציפה בכליון עיניים.
הזכרונות על כך כבר רחוקים, כמו גם התוצאות הבעייתיות של הגברת הזקנה בינואר. פברואר החל מצוין מבחינתה כאשר ברמר הבקיע את שער הניצחון על לאציו ברבע גמר הגביע, כיאה לאחד הבלמים המסוכנים ביותר ברחבת היריב - היו לו 13 כיבושים ב-3 עונות בהרכב טורינו. מאז, ההגנה חזרה ליציבות מופתית, והערב (שלישי, 21:45, ספורט4) יתייצב הברזילאי למפגש חדש עם האקסית, בדרבי הביתי. הוא מקווה לסיים אותו עם הרגשה טובה הרבה יותר.