במערב יש חדש, לפחות בעונה הרגילה של ה-NBA. לקראת אמצע העונה, שלוש מארבע מוליכות הקונפרנס מונהגות על ידי הדור הבא של הכוכבים: ג'ה מוראנט, זאיון וויליאמסון ולוקה דונצ'יץ' בני ה-22-23. הכוכב ה-"וותיק" ביותר בארבע הראשונות הוא ניקולה יוקיץ' בן ה-27.
הקבוצה שמפתיע במיוחד לגלות ברביעייה היא דאלאס, שנדמה שלפני רגע עוד הייתה אחת ממדשדשות המערב, על סף משבר של ממש. שבעה ניצחונות רצופים שינו את התמונה והקפיצו את המאבס לאיזור ששווה יתרון ביתיות. לוח המשחקים בתקופה הזאת היה קל במיוחד, כולל לא פחות משלושה משחקים מול יוסטון ואחד מול סן אנטוניו, אבל דאלאס הגיעה אליו בעיצומה של מכת פציעות. דוריאן פיני-סמית' הנהדר, מקסי קליבה שייעדר לתקופה ארוכה, קמבה ווקר שהצטרף לאחרונה ורק מתחיל להיכנס לכושר, ג'וש גרין המשתפר וגם ג'בייל מגי שהתקשה להשתלב - כל אלה החמיצו את כל או רוב המשחקים ברצף.
שני גורמים מרכזיים איפשרו לקבוצה של ג'ייסון קיד להשיג את רצף הניצחונות הזה למרות הרוטציה הדלילה. הראשון הוא שלוקה דונצ'יץ' סיפק את רצף המשחקים הטוב בקריירה שלו עד כה, וכשמדובר בלוקה זה אומר הרבה. אלה המספרים שלו בשבעת משחקי הרצף: 41.7 נקודות למשחק ב-55.6 אחוזים מהשדה, 3.1 שלשות ב-40.7 אחוזים, 15.4 זריקות עונשין ב-75.9 אחוזים, 11 ריבאונדים, 9.9 אסיסטים על 3.4 איבודים ו-2.3 חטיפות. כולל שלושה משחקים של 50 נקודות ומעלה. הגורם השני הוא שקיד מצא את החמישייה שעובדת הכי טוב השנה, כשבקיצור נמרץ הפתרון הוא להקיף את לוקה בכלים ההתקפיים הטובים ביותר שיש בסגל של דאלאס. שני הגורמים האלה מזינים אחד את השני, אבל כדאי קודם כל לתת מקום לכל אחד מהם לחוד.
לילה של הצגות: 54 נקודות לקליי תומפסון, 43 ללברון, 39 לדונצ'יץ'
"הוא בליגה משלו": ה-NBA בהלם מההופעה ההיסטורית של דונצ'יץ'
פופוביץ' מהלל את דונצ'יץ', ברוקלין מסמנת את נקודת המפנה
לוקה
בגיל 23, הפנומן הסלובני כבר נמצא בשלב בו השדרוגים שלו מתרחשים בניואנסים הדקים ביותר, אלה שמבחינים בין עוד שחקן בכיר מאוד בליגה לכאלה שנמצאים ברשימה המצומצמת של מועמדים ל-MVP ולתואר השחקן הטוב בעולם. לפעמים מדובר בשינויים קטנים וכמעט לא מורגשים בפרופורציות של פעולות וקבלת החלטות, לכן כדאי להיעזר בנתונים הסטטיסטיים כדי להבין את השינוי שעבר לוקה השנה.
מבחינה מספרית זו עונת שיא של דונצ'יץ' בלא מעט קטגוריות. שתיים בולטות במיוחד. אחוזי השדה זינקו ל-50.7, שיפור של כמעט שלושה אחוזים מעונת השיא עד כה, וכמות האיבודים ירדה באופן משמעותי ביחס לשלוש העונות האחרונות, מה שמוביל לשדרוג ביחס האסיסטים/איבודים מ-2:1 ל-2.5:1 בערך. מילת המפתח של הנתונים האלה היא התייעלות: לוקה לוקח פחות זריקות רעות, מרגיש טוב יותר מתי הוא חם, משתמש פחות במסירות הרפתקניות שרק הוא מבין ובאופן כללי נראה שיש פחות רגעים במהלך משחקים בהם הוא מפוזר.
פרופיל הזריקות מעיד על שחקן שמגיע הרבה יותר לצבע ביחס לשנתיים האחרונות, בהן הוא לקח צעד אחורה בתחום. הוא מגיע לקו העונשין 11.2 פעמים במשחק, הכי הרבה בקריירה, וביחס לשנתיים האחרונות ויתר על מעט שלשות וזורק יותר מתחת לסל. הוא שכלל את השימוש שלו בקרש ולפעמים מצליח ליצור זריקה טובה מזוויות קשות במיוחד, והוא סוחט עבירות כמו המומחים הכי גדולים בתחום. נראה שהוא מאמין יותר ביכולת שלו ליצור משהו בצבע גם אם אין נתיב חדירה ברור, ורוב הזמן מעדיף לעשות את זה מאשר להתפשר על שלשות בסטפ-בק עם יד על הפנים.
מבט על סוגי המהלכים שהוא משתמש בהם מגלה שהוא יעיל מתמיד בשלושת המהלכים הנפוצים ביותר. מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים, הוא משיג יותר מנקודה לפוזשן גם בבידודים, גם בפיק נ' רול וגם בפוסט, בשלושת התחומים הוא השתפר ביחס לשנים קודמות והיעילות שלו נחשבת לגבוהה. זה פרופיל של שחקן יוצר נטול חסרונות, הוא עושה הרבה מהכל וטוב בהכל.
מבחינת פרופורציות, הנקודה המעניינת היא שלוקה משתמש במשחק הפוסט יותר מתמיד. הוא מדורג חמישי בליגה עם 5.6 מהלכי פוסט למשחק, כאשר הוא שחקן החוץ היחיד בטופ 10 בקטגוריה הזאת (עוד נקודה מעניינת: מכל העשרה, אנתוני דייויס הוא האמריקאי היחיד, כשניתן להחשיב גם את דיאנדרה אייטון שגדל במערכת האמריקאית). כאשר יריבה מעמידה מולו שומר נמוך ו/או נחות פיזית, הוא מיד מוריד אותו לפוסט ומשתמש בשילוב של הגודל והיצירתיות שלו כדי ליצור מצבי זריקה טובים בקלות, כולל פייד-אווי שמזכיר כוכב אירופאי אחר של דאלאס.
הרבה פעמים הפוסט-אפ של לוקה הוא רק עמדת הפתיחה להתקפה, עמדה שמכריחה את ההגנה להתכווץ או להביא דאבל-טים, מה שמקל על הנעת הכדור אחריה. רבע 50 הנקודות של דאלאס מול הלייקרס בכריסמס הגיע בדיוק כך: דונצ'יץ' הוריד את פטריק בברלי לפוסט, הלייקרס הביאו דאבל-טים בעקביות ודאלאס יצרה עוד ועוד שלשות חופשיות מהנעת הכדור שלאחר מכן. משחק הפוסט של לוקה יכול להיות שובר שוויון משמעותי עבורו. בדרך כלל לשחקני החוץ הבכירים לוקח שנים ארוכות, ואף עשורים, לפתח את משחק הפוסט שלהם, לוקה הפך את עצמו לשחקן הפוסט הדומיננטי בליגה מבין שחקני החוץ כבר בגיל 23 ונתן לעצמו עוד כלי משמעותי להתמודד עם הגנות מכל מיני סוגים.
החמישייה
בשנה שעברה לקח לג'ייסון קיד כחצי עונה לגבש לקבוצה החדשה שלו זהות הגנתית. רק אחרי הטרייד על קריסטאפס פורזינגיס התגבשה החמישייה שעבדה טוב ביחד. פרט ללוקה וג'יילן ברונסון, היו שם שחקנים עם אוריינטציה הגנתית ויכולות התקפיות מוגבלות. בעקבות הפציעה של טים הארדווי ג'וניור, גם על הספסל היו בעיקר שחקנים הגנתיים לצד ספנסר דינווידי. הרעיון היה שסביב לוקה לא צריך שחקנים שיוצרים יותר מדי אלא בעיקר כאלה שיקלעו זריקות חופשיות, אז השילוב של לוקה, הגנה טובה והרבה קלעים ייצור קבוצה טובה. זה עבד, דאלאס הגיעה לגמר המערב כנגד כל הסיכויים.
קיד הגיע לעונה הזאת עם גישה דומה. דינווידי החליף את ברונסון כיוצר המשני בחמישייה, מגי ודוויט פאוול נאבקו על תפקיד הסנטר ההגנתי הפותח. על הספסל חיכה כריסטיאן ווד, שחקן הפנים ההתקפי המוכשר שחסר לו משהו מבחינה הגנתית גם כפורוורד וגם כסנטר, לצד הארדווי שחזר מפציעה ארוכה. הפעם זה לא עבד. השלשות של פיני-סמית' ורג'י בולוק לא נכנסו, מגי לא השתלב, הנחישות ההגנתית נעלמה והתלות בדונצ'יץ' התחילה להיראות מוגזמת, ברמה שהעלתה תהיות כמה זמן הוא יהיה מוכן להישאר בקבוצה שלא מספקת לו עזרה התקפית מינימלית.
רבים מחיצי הביקורת על פתיחת העונה הפושרת הופנו כלפיי קיד. לזכותו ייאמר, שכבר שנה שנייה שהוא לא קופא על השמרים ומזהה את השינויים הנכונים במהלך העונה. השנה זה היה המהלך ההפוך משנה שעברה: להכניס כמה שיותר כוח אש התקפי לחמישייה לצד לוקה על חשבון רוב מומחי ההגנה. תחילה הארדווי נכנס לחמישייה, אחריו ווד. המשחק הראשון בו הרביעייה של דונצ'יץ', דינווידי, הארדאווי ו-ווד פתחה ביחד בחמישייה היה לפני שבעה משחקים, רצף הניצחונות התחיל ברגע שהרביעייה הזו קיבלה את הבמה. המדגם קטן, אך בינתיים זו נראית כמו אחת הרביעיות ההתקפיות הטובות בליגה. הרייטינג ההתקפי שלה בשבעת המשחקים הוא 125.2, הרבה יותר מההתקפה הטובה בליגה. זה לא יחזיק מעמד ככה, ההגנות היריבות היו חלשות במיוחד, אך זו התחלה של משהו מעניין.
ווד, דינווידי והארדאווי רחוקים מלהיות אולסטארים, ניתן אף לומר שהכישרון שלהם פחות מזה של ברונסון ופורזינגיס ששיחקו לצד דונצ'יץ' בשנה שעברה. אבל שלושתם יודעים להביא לידי ביטוי את היכולות שלהם לצד שחקן דומיננטי כמו לוקה. דינווידי המציא את עצמו מחדש מאז שהגיע לדאלאס, והפך משחקן שמתמחה בחדירות לקלע חוץ ויוצר משני שמזיז את הכדור במהירות. הארדווי תמיד היה בשיאו לצד לוקה, כשהוא מנצל את היתרונות ההתחלתיים שהכוכב שלצידו מסדר לו כדי להגיע למצבי זריקה שלבד הוא לא היה מסוגל ליצור. מאז שנכנס לחמישייה הוא קולע 3.6 שלשות למשחק ב-40 אחוזים.
ווד הוא המסקרן מבין השלושה. מהרגע שהוא הפך לסנטר הפותח זה יצר עבור דאלאס אופציות התקפיות שלא היו לה עם אף סנטר אחר. אפילו פורזינגיס לא היה פרטנר כל כך מגוון לפיק נ' רול, כזה שיודע גם להתגלגל פנימה ולסיים טוב בצבע וגם להתגלגל החוצה, לזרוק שלשה או להמשיך משם את ההתקפה. ווד הוא שחקן יצירתי מאוד שהחבירה לחמישייה ההתקפית של המאבס שחררה אצלו משהו, מאפשרת לו לבוא לידי ביטוי באופן מלא יותר כאופציה השנייה האמיתית. הוא כנראה קיבע את מעמדו כסנטר הפותח להמשך השנה.
בזמן שברור איך כל האחרים נהנים מהנוכחות של לוקה, ניכר שגם הוא נהנה מהנוכחות של יותר כישרון התקפי סביבו מכפי שהיה לו בכל שלב מאז הגיע ל-NBA. הוא מרגיש שהוא לא חייב כל הזמן למצוא שחקנים לזריקות חופשיות לחלוטין, הוא יכול ליצור יתרון התחלתי קטן והאחרים כבר יידעו לנצל אותו. ההתקפה של דאלאס בשיאה כשהיא מניעה כדור במהירות לאחר שההגנה מתכווצת אל דונצ'יץ' או שולחת אליו דאבל-טים. בחמישייה הנוכחית הנעת הכדור הזאת מתרחשת בין ארבעה קלעי חוץ טובים עם מספיק יכולת מסירה ויצירת מצבי זריקה כדי לבצע פעולות חדות ומהירות. לפעמים הכדור חוזר גם אל לוקה עם יתרון שהוא מנצל בקלילות.
האם זה יספיק?
התחושה לגבי דאלאס היא שהשמיכה תמיד תהיה קצת קצרה מדי. בהרכבים ההגנתיים אין מספיק ניצוץ התקפי והתלות בלוקה מוגזמת, ההרכבים ההתקפיים בעייתיים מדי בהגנה. הרביעייה ההתקפית החדשה לא כוללת אף שחקן הגנה שנחשב לאיכותי. יש להם את הגודל לבצע חילופים ולקחת מספיק ריבאונדים, ווד מאוד אקטיבי בצבע מאז שהוא בחמישייה (יש לו 2.8 חסימות למשחק בתשעה משחקים מאז שנכנס לחמישייה), אבל זו לא חבורה שיכולה למנוע מקבוצות התקפה טובות להגיע למצבי זריקה טובים בעקביות.
אני מדבר בכוונה על רביעייה ולא על חמישייה, כי היא עוד לא שיחקה עם מי שאמור להיות הצלע החמישית - פיני-סמית' הפצוע. הוא שומר טוב ומגוון יותר מבולוק שכרגע פותח כצלע החמישית ומגוון יותר גם בהתקפה. אולי הוא יאפשר לחמישייה להיראות טוב יותר מבחינה הגנתית, עם יכולת גבוהה יותר להתמודד עם שחקני כנף ויותר עזרה, מספיק טוב כדי לאפשר להתקפה לנצח משחקים גם מול יריבות בכירות.
השאלה הגדולה יותר היא מה יקרה כשקיד יתחיל להשתמש במחליפים. רוב הספסל שלו מורכב כרגע משחקני כנף הגנתיים עם פרופיל די דומה וסנטרים חסרי מעוף. אם קיד יצטרך לפצל את הדקות של שחקני החמישייה כדי שיהיה כישרון התקפי גם כאשר לוקה נח, הוא יאבד הרבה מהיתרון של לשחק עם כולם ביחד והשמיכה הקצרה תבוא לידי ביטוי באופן כזה. אבל קשה מאוד לדמיין הרכבים של שלושה-ארבעה מחליפים בלי לוקה מסתדרים אפילו לדקות בודדות בפלייאוף.
לכן קמבה ווקר עשוי להיות שחקן מפתח. הסקורר הנפלא ירד מגדולתו במהירות מסחררת בשנים האחרונות, ונותר ללא קבוצה בפתיחת העונה. בגיל 32 ואחרי סדרת פציעות, הוא כבר לא בנוי להוביל קבוצה ומתקשה להסתדר בתפקיד משני. אולי התפקיד שמיועד לו בדאלאס הוא זה שמתאים לו כרגע. הוא אמור להיות שחקן של הרבה תפוקה במעט דקות, להיות הסקורר ומנהל המשחק בדקות קצובות, אולי רק בדקות המנוחה של לוקה. אם הוא יצליח להפוך הרכבי מחליפים עם שחקן חמישייה אחד או שניים לכאלה שמחזיקים מעמד מול יחידות שניות של יריבות בפלייאוף הערך שלו יהיה גדול, אפילו בכמות חד ספרתית של דקות למשחק.
כדי להיחשב לקונטנדרית אמיתית דאלאס כנראה תזדקק לשחקן משמעותי נוסף. יותר הגיוני מבחינתה לחכות לקיץ ולחפש שחקן כזה. לאחר שתיתן את בחירת הסיבוב הראשון שלה לניקס הקיץ, דאלאס תהיה חופשיה מחובות על בחירות סיבוב ראשון, מה שיאפשר לה לבנות חבילת בחירות עתידיות מהסוג שהיווה בסיס לטריידים על רוב האולסטארים שעברו בשנים האחרונות. יהיו לה מספיק חוזים כדי להשלים מה שצריך, ואת הפוטנציאל של ג'וש גרין כתוספת לבחירות. שינוי החמישייה ורצף הניצחונות מוריד, לבינתיים, את הלחץ לשינוי מיידי יותר. גם אם זה לא יספיק לריצת פלייאוף משמעותית, ההצלחה של הרביעייה העכשווית מדגימה איך נכון לבנות חמישייה סביב לוקה דונצ'יץ' ומאפשרת למארק קיובן לשמור את הכלים למהלך משמעותי לתזמון הנכון ביותר, גם אם זה אומר שלוקה יעביר פלייאוף נוסף ללא אולסטאר לצידו.