"הבנתי שאני חייב להשתנות, שאני חייב להפחית את האמוציות. שאני לא יכול להמשיך עם תנועות הידיים. שאני לא יכול להיראות כמו פאקינג משוגע. חשבתי על זה הרבה וידעתי שאני צריך לשמור על עצמי". כך, לפני שש שנים, בפתיחות ראויה להערכה, סיפר מאמן הכדורסל הסרבי סשה אוברדוביץ' לוואלה! ספורט על השינוי שהחליט לעבור. "זה לא שהפכתי לאיש רגוע ומיושב, שרק עומד על הקווים, לא זז ולא צועק, אבל הפחתתי את הבעת הרגשות שלי. כולם מכירים את הסיפורים שסיפרו עליי, ואני יודע שיצא לי שם של אדם קשה, שאפילו מאיים במידה מסוימת על השחקנים שלו".
זה היה בשלהי 2016. וכעת, בואכה 2023, אוברדוביץ' מסמל תופעה שמתחילה להתפשט בכדורסל האירופי - ומזכירה במידה רבה את ה-NBA: הכוכבים שיחררו את הקשר בעניבה, פשטו את החליפה ועלו לפרקט בגופיות ובנעליים. חלק גדול מהקבוצות המצליחות הן אלו שמציבות את המנהיגים שלהן בחזית, הופכות אותם לפנים של המועדון, ועושות זאת בצורה מודעת, מלאה ומוחלטת; וכדי להשלים את המהלך, מבינים מקבלי ההחלטות, צריך להעמיד על הקווים מאמנים שיעניקו לאותם שחקנים את החופש ליצור, לרוץ בלי לעצור, וכן, גם לטעות, לאבד כדורים ולעשות שטויות.
אוברדוביץ' מאמן כיום את מונאקו. באותו ריאיון מלפני שש שנים, כשהחל לאמן את לוקומוטיב קובאן, לא היה אפשר לדמיין אותו מתמקם בצמרת היורוליג. וגם אם הצלחתם להעלות במוחכם את הסיטואציה הזאת, בוודאי לא הייתם משערים שקבוצתו תהפוך לקרקס נודד של כוכבים ותובל בידי גארדים דומיננטיים, דעתנים, עצמאים ולעיתים קצת מופרעים. מייק ג'יימס הוא הבולט שבהם, והוא לא לבד, כשלצידו אלי אוקובו וג'ורדן לויד.
ואוברדוביץ', דווקא הוא, מצליח לנהל את הסגל הזה. בשנה שעברה הוא הוזעק לנסיכות כדי להחליף את זבזדאן מיטרוביץ' חולה השליטה, שלא הסתדר עם ג'יימס: הוא סיפסל אותו, ניסה לחנך אותו, הוציא לו את הכדור מהיד ומצא עצמו מחוסר עבודה. ברגע שמחליפו הגיע, הכל השתנה. הגארד האקספלוסיבי התפוצץ על בסיס שבועי, ומונאקו - בעונתה הראשונה ביורוליג - הייתה רחוקה ניצחון אחד מהעפלה לפיינל פור. המאמן העניק ומעניק לו חופש מוחלט, ומקבל בחזרה שחקן מחויב, שמח וגם קבוצתי. ג'יימס היה ונותר אחד הסקוררים הגדולים ביבשת, אך בלא מעט מקרים (ואפילו בדקות המכריעות של משחקים צמודים) הוא מותיר את הבמה לשחקנים שלצידו ומתרכז בניהול המשחק. ממש חזון אחרית הימים.
מובן שמונאקו אינה הראשונה או היחידה שמתנהלת בצורה כזו. אלופת היורוליג המכהנת בשנתיים האחרונות היא זו שדוגלת בדיוק במדיניות הזו; ארגין עתמאן, עוד אחד שכבר נחשב בלתי רלוונטי ברמות הגבוהות ועבר מטמורפוזה כדי להגיע לשיא בעשור השישי לחייו, מנהל כבר ארבע שנים סגל עמוס כוכבים ואגו באנאדולו אפס, ושולט בו ביד רמה. כלומר, נותן לכוכבים שלו - ובראשם ואסילייה מיציץ' ושיין לארקין - לקבוע את הקצב, לתת את הטון, לנוח כשהם רוצים ולככב כשהם צריכים. צריך לתת קרדיט להנהלה שלו; בדרך לשתי הזכיות, אפס סבלה מפתיחה חלשה, ספגה הפסדים כמעט מביכים ומצאה עצמה במאזנים שליליים. איש לא חשב אפילו לגעת במאמן או להזיזו, והקבוצה הרוויחה בענק.
השחרור והחופש שמאמנים כמו עתמאן ואוברדוביץ' סיגלו לעצמם אינו הופך אותם לעצלנים, ולא פוטר אותם מסיגול שיטה ודרך, הצבת הרכבים נכונים, מציאת הדרכים לחלץ את המקסימום מהכוכבים ומשחקני המשנה, וכן, גם לייצר משחק הגנה ראוי לשמו (אפרופו טרנדים מה-NBA, שדווקא טוב שלא יגיעו לאירופה). עתמאן המושמץ נחשב תמיד לחיית ניהול משחק, אבל השינוי שהבין כי עליו לחולל בעצמו החזיר אותו לקדמת הבמה - בזמן שמאמנים כמו ז'ליקו אוברדוביץ' ואטורה מסינה מקרטעים בשיפולי הטבלה. אי אפשר להתעלם ממקומן של פנרבחצ'ה וברצלונה בצמרת, אבל הכדורסל של אפס ומונאקו ממכר ושובה את העין הרבה יותר ממפגן הצעקות, השאגות וסדרות החינוך של שרונאס יאסיקביצ'יוס על הקווים, שנראה לעיתים כאילו הוא מגביל את שחקניו ואף מדכא אותם.
מוקדם להעריך כיצד תסתיים העונה של מונאקו, וגם זו של אפס - שנמצאת שוב במרכז הטבלה במחצית הדרך ומחכה עדיין לשובו של לארקין מעוד פציעה. בוודאי שמוקדם להספיד את המאמנים הגדולים והמעוטרים ביורוליג. המאבק על גביע היורוליג 2023 יסמל במידה רבה גם מאבק בין סגנונות, תפיסות, מדיניות - וכמובן, כוכבים.