אחרי גמר מונדיאל 2022, הופיע באינסטגרם של פלה הפוסט הבא: "הכדורגל ממשיך לספר את סיפורו בדרכו המרתקת. מסי זוכה בגביע העולם הראשון שלו, כפי שמגיע לו. חברי הטוב אמבפה כבש 4 שערים בגמר. איזה כיף היה לצפות במשחק הזה, ובעתיד הספורט שלנו. חשוב לי גם לברך את מרוקו על הקמפיין המדהים. נפלא לראות את אפריקה זוהרת. ברכות לארגנטינה! דייגו בטוח מחייך עכשיו".
כוכב העל הברזילאי כבר היה על ערש דווי בבית החולים. לא ידוע אם הצליח לראות את ההתמודדות בין ארגנטינה לצרפת, אבל הוא בוודאי לא היה מסוגל לחבר את הטקסט הזה, ומרוקו לא בדיוק הייתה בראש סדר העדיפויות שלו. מישהו דאג לעשות זאת במקומו, כי על המותג חייבים לשמור. פלה היה לא רק כדורגלן אדיר. הוא היה קודם כל אגדה ומיתוס. האגדה הזו נבנתה בקפידה, והברזילאי הדגול טיפח אותה כמו פוליטיקאי מפולפל. ואם הוא לא עשה זאת בעצמו, מישהו כבר עשה את זה למענו. הוא היה התגלמות כל מה שברזיל רצתה להיות, וניצל זאת היטב, בדיוק כפי שהסובבים אותו ניצלו אותו לטובתם. השילוב של היכולת המזהירה על הדשא עם הנכונות להתאים את עצמו לנסיבות מבחינה פוליטית הפך את פלה למה שהוא. הוא היה הכוכב הכי ממסדי על הפלנטה.
מותה של אגדה: פלה הלך לעולמו בגיל 82
בעולם משלו: הגדולה ההיסטורית של פלה והעוול שנגרם לו
ברזיל אבלה, ניימאר ריגש: "מלך הכדורגל האלמותי הלך לעולמו"
לעולם לא נשכח את מלך הכדורגל | דני דבורין בטור פרידה
כשראיתי את פלה מבקיע בישראל | אשר גולדברג בטור פרידה
"פלה צריך לחזור למוזיאון", ליגלג עליו דייגו מראדונה, אחרי שהברזילאי אמר משהו לא מחמיא על נבחרת ארגנטינה אותה אימן ב-2010, ובכך תימצת, אולי בלי להבין זאת עד הסוף, את ההבדל המרכזי ביניהם. מראדונה - מותג לא לגמרי אותנטי בפני עצמו - הלך לקיצוניות השניה עם הסמים, הקשרים עם העולם התחתון, הירי על עיתונאים, העבירות על כל החוקים האפשריים והשפה הגסה. פלה היה ממלכתי מהרגע בו פרץ לתודעה. הוא היה שייך לברזיל עד כדי כך שהוגדר כאוצר לאומי, ועל כן נאסר מעברו למועדוני הפאר האירופים שעמדו בתור כדי להחתימו. לפי השלטונות, הוא היה אמור לשמח את אזרחי המדינה. זו הייתה המשימה שלו, והוא עשה זאת בחדווה וברצון. הכל היה צריך להיות מושלם אצלו, וכל חסרונותיו הועלמו מהעין הציבורית. הוא באמת היה מיצג מוזיאוני עוד בחייו, אפילו כאשר עוד ליהטט על הדשא.
ובאמת, עיתוי הנסיקה שלו ב-1958 היה מושלם, בדיוק כאשר ברזיל התעצמה כלכלית והחלה לבנות תודעה לאומית חדשה. חשוב להבין כי שמונה שנים בלבד קודם לכן חוותה המדינה טרגדיה ספורטיבית שחרגה הרבה מעבר לגבולות הספורט. ההפסד לאורוגוואי במשחק הנעילה במונדיאל הביתי שמנע זכייה בגביע גרם להתאבדויות רבות ברחבי ברזיל. כולם בכו ליד משדרי הרדיו, וכך גם דונדיניו - אביו של פלה, אשר הקריירה שלו נקטעה בגלל תיקול פראי של אאוגוסט, לימים קפטן הנבחרת ההיא ב-1950. לפי האגדה שסיפר פלה בעצמו, פלה בן התשע ניגש אליו אז והבטיח שיביא את הגביע בעצמו. לפי אגדה אחרת שסיפר פלה בעצמו, הוא בכלל רצה להיות טייס כילד. מה האמת כאן? בגדול, זה לא ממש משנה. הוא אכן הביא את הגביע, ומשם העסק תפס תאוצה מטורפת.
כי מבחינת האיכות על המגרש, לא היו לו מתחרים באותה תקופה. פלה נסע למונדיאל בשבדיה למרות שנפצע ברגע האחרון, נכנס להרכב במשחק השלישי בשלב הבתים מול ברית המועצות, ופרח בשלבי הנוקאאוט. נער בן 17 הבקיע שער ניצחון מרהיב על וויילס ברבע הגמר, השלים שלושער מזהיר בחצי הגמר מול צרפת הנפלאה של ז'וסט פונטיין וריימון קופה, וכבש צמד גם בגמר מול המארחת בה ראו רבים פייבוריטית. זה נגמר 2:5, ולאיש באיצטדיון לא היה ספק מי אלופת העולם הראויה. היה זה התואר הראשון של סלסאו, והוא זוהה בעיקר עם בחור צנום עם מספר 10 על הגב.
כך נולדה האגדה, ועד 1994 כל גביעי העולם של ברזיל היו בעידן פלה. אפילו עכשיו, יותר מחצי מאה אחרי החגיגה האחרונה שלו ב-1970, יותר ממחצית מהזכיות של ברזיל הן שלו. למעשה, ההנפה בשטוקהולם הייתה ונשארה היחידה של נבחרת דרום אמריקאית על אדמת אירופה. מדהים, אבל עובדה.
והזכייה ב-1970 הייתה המרשימה מכולן, אפילו גדולה יותר מזו של 1958. פלה הגיע על תקן המנהיג הוותיק, למרות שהיה רק בן 29, וסיפק רגעי קסם מופלאים בנבחרת בה כמעט כל שחקן הרכב היה סופרסטאר - טוסטאו, ז'רסון, קרלוס אלברטון, ז'אירזיניו, קלואודאלדו, ריבלינו. גביע העולם שודר לראשונה בצבע, והיה נגיש בטלוויזיה לאנשים רבים הרבה יותר ברחבי העולם. הם ראו את פלה מציג את כל מגוון הכישורים שלו - בעיטות אדירות, כדרורים, נגיחות כמו זו שהביאה להצלה המיתולוגית של גורדון בנקס במשחק מול אנגליה, ראיית משחק ובישולים כמו במסירה האלגנטית לשער האחרון של קרלוס אלברטו בגמר מול איטליה בתום מבצע קבוצתי מזהיר. ברזיל ניצחה אז 1:4 בקרב שהיה שקול עד שלב מסוים, וההישג הזה קיבע עוד יותר את מעמדו של פלה כגדול שחקני תבל בכל הזמנים.
בין לבין, הוא כיכב גם בסנטוס, שהייתה אחת הקבוצות הטובות בעולם בתקופתו. לא מדובר רק ב-6 אליפויות ברזיל, שתי זכיות בגביע ליברטדורס ושתי זכיות בגביע הביניבשתי שבאו בעקבותיהן. פלה היה המגנט, הכוח שסחף אחריו המונים. סנטוס עשתה הון עתק ממשחקי ראווה ברחבי הגלובוס בעיקר בזכותו. כאשר היה פצוע, מספר הצופים במשחקיה בברזיל צנח בדרך כלל בכ-50 אחוזים. התקשורת האדירה אותו, והממשל השתמש בו לטובתו - ומדובר בכל סוגי הממשל. זה נכון לגבי הנשיא הפופוליסט ז'ואאו גולאר, וגם לגבי ראשי המשטר הדיקטטורי שהפילו אותו בהפיכה צבאית ב-1964.
יש הגורסים כי פלה יכול היה להשתמש בכוחו העצום כדי לשמור על הדמוקרטיה, אך אלה כנראה דרישות מוגזמות מאוד מכדורגלן בן 24, שרק רצה ליהנות מהפופולריות, ותמיד הרגיש טוב רק באיזור הנוחות שלו. האיסור לעבור לאירופה התאים לו כמו כפפה ליד, כי בסנטוס לא היה צריך להוכיח דבר לאיש. מעמדו היה מובטח, וגם ההילה סביבו הייתה מובטחת. בעצם, בעשור הראשון בקריירה היה לו רק מאמן אחד - לואיס אלפונסו פרס, שגילה את הנער, טיפח אותו והבטיח: "זה יהיה השחקן הטוב בעולם". הנבואה הזו התגשמה כבר ב-1958, ומאז כמעט כל הברזילאים היו מחוייבים לנרטיב הזה. פלה הביא להם אושר טהור גם בזמנים הקשים. הוא היה מקור הגאווה הלאומית במלוא מובן המילה.
כך צמח סוג של פולחן אישיות, במסגרתו כל האמצעים היו כשרים. כך, למשל, החל מישהו מתישהו לספור את כל השערים של פלה, מתחילת דרכו ככדורגלן, כולל משחקי ידידות זניחים. בהיעדר רישום מדויקים מהעבר, העסק היה מבולגן למדי ולחלוטין לא אמין, אבל זה תפס - ובשלב מסוים, כאשר התקרב פלה לאלף שערים זה הפך לאובססיה לאומית. כולם המתינו לרגע המיוחל, שהתרחש בנובמבר 1969, באיצטדיון מרקאנה מלא עד אפס מקום, בפנדל לרשת ואשקו דה גאמה. פלה רצה לקחת את הכדור הזה לעצמו, אבל מיד הכיבוש פרצו רבבות למגרש, הניפו אותו על כתפיהם, ובסופו של דבר נעלם גם הכדור בתוך ההמון הזה.
אפשר לראות בכך סמליות לא מבוטלת, כי התהילה של פלה לא הייתה בידיו. הוא היה נכס לאומי, ולא נשאר לו שום דבר פרטי. עם כל היתרונות שבדבר, לא קל להתמודד עם העובדה הזו. לכן, גם כאשר מבקרים את הסתגלנות של הגיבור הברזילאי שהיה קצת פוליטי מדי, חייבים לקחת בחשבון את המגבלות. ייתכן כי במצבו, הוא עשה את המקסימום. ייתכן שהיכולת לשדר מסר חיובי ולהקרין אור, בברזיל וברחבי תבל, חשובה יותר מכל תהליך אחר שיכול היה תיאורטית להתניע. פלה לא היה בנוי להיות מהפכן. הוא נועד להיות הכוח המאחד.
ובעודו מביא אושר ועושר למדינה ולמועדון, פלה לא בדיוק השכיל למקסם את הרווחים האישיים. הוא אף הפקיד את ניהול העניינים הכספיים שלו בידי סוכנו, שתברר כאדם לא ישר במיוחד, וגם לא גאון פיננסי. רוב השקעותיו נכשלו, ולקראת סוף שנות ה-60 מצא את עצמו פלה על סף פשיטת רגל. הוא ביקש מסנטוס להושיע אותו, ונענה כמובן בחיוב, אבל זו הייתה טראומה נפשית לא פשוטה - ולעתים התקרב הרושם כי בשארית חייו ניסה פלה לא רק לשמר את המותג, אלא גם לפצות את עצמו כמה שיותר על ההון האבוד. זו הייתה המטרה המרכזית למעברו לניו יורק קוסמוס בשלהי הקריירה, וכך אפשר לראות את אינספור הפרסומות בהן השתתף. שמו הלך לפניו, והוא העניק לגורמים מגוונים את האפשרות ליהנות ממנו.
הוא היה בסדר עם כל ממשלות ברזיל, ואף כיהן כשר הספורט באחת מהן. הוא היה בסדר עם פיפ"א, והסכים להעניק ב-2004 את שמו כאילו יצר רשימה הזויה למדי של 125 הכדורגלנים הגדולים ביותר שעדיין היו בחיים - 75 שחקני עבר, ו-50 שחקנים פעילים באותה עת שכללו שמות מופרכים כמו אל-האג'י דיוף. באופן כללי, הוא השתדל להיות בסדר עם כל הגורמים הממסדיים, והיה כוכב העבר הכי ממסדי שאפשר לדמיין. הוא אף נתן לגורמים מסחריים להשתמש בו עד יומו האחרון, ואחד הציוצים האחרונים בטוויטר הרשמי שלו פירסם סוודר בצבעי הזכייה ב-1958 עם 10 אחוזי הנחה.
יש בזה משהו קצת עצוב, וגם הפוסטים המלוקקים והגנריים שהומצאו בשמו גרמו לחוסר נוחות, אבל אפשר לנסות לראות את התופעה גם בזווית אחרת, כי הוא הצליח, לאורך כל חייו, להישאר בקונצנזוס - וגם זה לא טריוויאלי. פלה היה ונשאר הסמל הברזילאי האולטימטיבי, והוא ימשיך להיות כזה גם אחרי מותו. האגדה שלו תמשיך לחיות, ואת האור שהפיץ עם הכדור לרגליו פשוט אי אפשר לכבות. זה לא קרה מאז פרישתו, וזה לא יקרה אף פעם.