אז זהו, ימיי כשחקן הסתיימו וזה קשה. וואו כמה זה קשה.
לא משנה כמה יכינו שחקן ליום הפרישה, זה לא יעזור. תחשבו ששחקן כדורגל, שהולך יום-יום לאימון במשך 30 שנה, פתאום קם בבוקר ומגרבץ. עכשיו לך תחפש את עצמך.
אין לי בגרות, אין לי תואר אקדמי (בדקתי, גביע הטוטו לא תופס), והאמת היא שחוץ מכדורגל ומשפחה שום דבר לא מעניין אותי. זמן משפחה יהיה לי עכשיו בשפע, אבל מה עוד?
אחרי הפרישה הרגשתי כלי ריק, שאני כלום ושום דבר. כל החיים התרגלתי שאני מישהו, שאני מישהו שמוציא מאנשים תגובות, טובות או רעות, שאני נוגע ברגשות של אנשים - כעס, עצב, שמחה, אבל נוגע. ועכשיו מה? מאיפה אני אמור להשיג את אותו ריגוש של דריבל טוב? של שער? של ניצחון? של לשמוע אלפי אנשים קוראים בשמי?
קורא יקר, אם אתה שחקן לפני פרישה אעזור לך כבר עכשיו - אתה לא תשיג את זה בשום מקום אחר. זה בלתי אפשרי. עשיתי צניחה חופשית, וזה אפילו לא מתקרב לכדור ברשת. חוץ מזה, גם אחרי שהמצנח נפתח יש בערך עשר דקות של ירידה איטית, שבה אתה עושה סמול טוק עם המדריך שלך, שמחובר לך עם רצועות לפלחים של התחת. מרוב שעמום בשחקים התחלנו לדבר על שינויי מזג האוויר וארכיאולוגיה.
בקיצור, זה לא זה.
תמיד אמרתי שלא יחסר לי שמסתכלים עליי באמצע ביס במסעדה, או נותנים לי נשיקה רטובה בבפנים של האוזן ברחוב, וזה נכון. אני נורא אוהב את הפרטיות שלי ביום-יום. אני עדיין מקבל המון אהבה ברחוב, במיוחד כשאני מסתובב בבאר שבע, וזה מדהים בעיניי. זה גורם לי להרגיש שהשארתי חותם וממלא אותי בגאווה.
כמובן שעם הזמן גם זה עובר, ויוצא מדי פעם שאיזה אוהד קורא לי: "מלי, מלי, מלי, מלי, מלי, מלי, מלי, מלי, מלי", ואני עונה: "כן חמוד, מה אתה צריך? תמונה?" והוא עונה: "לא, תקרא רגע לרמזי ספורי". או שאיזה ילד בן שמונה נותן לי את הטלפון שלו ומבקש שאעשה לו תמונה עם איאד אבו עביד.
לחצו כאן לרכישת הספר של מאור מליקסון "דרדל'ה לחיבורים" בעריכת סימון טטרואשווילי.
אף פעם לא הייתי אחד שצמא לתשומת לב. אהבתי להישאר בפינה שלי וליהנות מהמשחק עצמו, וידעתי שברגע שאעשה עבודה מספיק טובה כל המסביב גם יגיע.
בילדותי חלמתי רק על דבר אחד - להיות כדורגלן, וזה נורא. זה אמנם נשמע אחלה, אבל זה נורא. כל כך הרבה דברים יכלו להשתנות בדרך, אם זאת פציעה, ירידה ביכולת, חוסר מזל או סתם יכולת מקצועית חלשה, ואז מה?
זה מה שקורה לרוב הכדורגלנים, דרך אגב. אני מצטער שפוצצתי לכם את הבועה, אבל אחוז מאוד קטן מהשחקנים שמשחקים כרגע במחלקות הנוער יגיעו לרמות הגבוהות בארץ ויוכלו להתפרנס בכבוד מהמקצוע. אתם חייבים להביא את זה בחשבון. אל תשימו את כל הצ'יפים במקום אחד, אלא אם כן יש לכם סט קינג, ואז אין ברירה.
שלא תטעו, זה בסדר לתת הכול בדרך לחלום הגדול, שהוא להיות כדורגלן, אבל תביאו בחשבון ילדים, או הורים לילדים, או אנשים שבעתיד יהיו להם ילדים, או שיאמצו ילדים, או שיחטפו ילדים - שיש גם אופציה שבה זה פשוט לא יקרה.
הקריירה של כדורגלן היא לא פשוטה. היא מהנה בטירוף, אבל לא פשוטה. זה נכון, קיבלנו כסף על לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים בעולם, אבל זה מגיע עם המון אחריות וציפיות.
הילד שלי ליאם בן התשע שאל אותי מי כדורגלן יותר טוב, אני או הוא. כמובן שאמרתי שאני. הוא בן תשע, עם כל הכבוד. אבל אז הוא שאל, "לא, כשאני אהיה גדול, מי יהיה טוב יותר, אני או אתה?" אז אמרתי לו, "אני לא יודע מתוק, ואם לא תהיה כדורגלן?".
"למה לא?" הוא שאל.
הוא כזה תמים שהוא חושב שכל מי שרוצה להיות כדורגלן באמת יהיה כדורגלן. הלוואי שכולנו היינו רואים את העולם כמו ילדים בני תשע. נישקתי אותו עם המון אהבה וצעקתי עליו שילך לסדר כבר את החדר. חצוף.
האם הייתי רוצה שליאם יהיה כדורגלן? התשובה נורא פשוטה - שיעשה מה שיגרום לו לחייך. אם כדורגל גורם לו לחייך? יופי, כיף גדול. אם מה שגורם לו לשמוח זה לעבוד במחלקת כלים חד-פעמיים ברמי לוי? מצוין, אני אתמוך בו לגמרי.
ברגע שהוא יחייך, אני אחייך. ויש לי חיוך נוראי.
הספר "דרדל'ה לחיבורים" זמין כעת לרכישה. לחצו כאן.