הרבה מהדברים שקורים בשבועות הראשונים של עונת ה-NBA לא מחזיקים מעמד. אבל לפעמים מגיע משהו שלא מותיר ספק, שמבהיר שמדובר באירוע, בהתחלה חדשה. השבועות הראשונים של פאולו באנקרו הם אירוע כזה. שחקן הפנים שנבחר ראשון בדראפט על ידי אורלנדו התנפל על העונה וכבר עכשיו ניתן לומר שהוא מועמד כמעט ודאי לתואר רוקי העונה, רק פציעה ארוכה יכולה לעצור אותו.
באנקרו הוא לא מהבחירות הראשונות המובנות מאליהן, מהשחקנים שמסומנים כפוטנציאל הבכיר במחזור ללא ספק, מהבאנקרים (אי אפשר היה להתחמק ממשחק המילים). עד לרגע האחרון רוב מומחי הדראפט חשבו שאורלנדו תבחר בכלל בג'בארי סמית' ושבאנקרו ייבחר שלישי על ידי יוסטון. אחרי ליגת הקיץ ההייפ היה סביב צ'ט הולמגרן מ-OKC, שנפצע ולא ישחק כלל העונה. באנקרו נחשב לסקורר מחונן עם כמה סימני שאלה ותחושה שהוא יזדקק לזמן להתאקלם ב-NBA. לכן הדומיננטיות שלו מהרגע בו התחילה העונה מפתיעה מאוד, אפילו שמדובר בבחירה הראשונה.
דומיננטיות כזאת מהרגע הראשון נדירה מאוד גם אצל השחקנים שמתפתחים להיות הבכירים ביותר. כמעט כולם זקוקים לפחות לכמה חודשים כדי להבין איך מתמודדים עם יריבים גבוהים, פיזיים, אתלטיים, מנוסים, חכמים ומוכשרים יותר מכל מה שהם פגשו עד היום. לא באנקרו. התחושה שהוא משדר שנוח לו, שקל לו להתמודד מול שחקני NBA, שהיריבים הם אלה שצריכים להבין איך להתאים את עצמם אליו ולא להיפך.
פוינט-פורוורד ופוינט-סנטר אמיתי
כשחושבים על האבולוציה של הכדורסל בעשור האחרון, בעיקר של שחקני הפנים, חושבים קודם כל על הקליעה מבחוץ. כמעט כל גבוה שמגיע כיום לליגה לפחות מנסה לזרוק שלשות, ומי שמסוגל לקלוע אותן באחוזים סבירים נותן לקבוצה שלו אופציה של ריווח מקסימלי ויוצר בעיה לסנטרים הכבדים יותר שמתקשים כשהם נדרשים לצאת מהצבע.
אבל אצל שחקני הפנים הבכירים, המהפכה הגדולה ביותר קשורה ליכולת שלהם לתפקד כשחקנים יוצרים. שחקנים שבעבר היו מלמדים לשחק קרוב לסל, להתמקד במשחק פוסט ובחסימות לגארדים, לומדים כיום לתפקד כמובילי כדור לכל דבר. הם אלה שמתחילים התקפות, שאחרים חוסמים להם, שתוקפים עם הפנים לסל, שמכווצים את ההגנה ומסדרים לקלעים זריקות נוחות. אנו נכנסים יותר ויותר לעידן הפוינט-פורוורד שיכול לתפקד גם כפוינט-סנטר. השחקן הטוב בעולם כיום, יאניס אנטטוקומפו, שייך לז'אנר הזה. הרגע בו ג'ייסון קיד, אז מאמן מילווקי, שם את הכדור אצלו ביד של יאניס היה אחד החשובים בעשור האחרון. גם זאיון וויליאמסון הפך מהר למוביל הכדור המרכזי של ניו אורלינס, ועם הזמן גם פסקל סיאקם הופך יותר ויותר לכזה.
באנקרו (2.08 מ', 113 קילו) הוא כנראה שחקן הפנים הראשון בתולדות ה-NBA שקיבל את הכדור ליד מהרגע הראשון שלו בליגה. רשמית העמדה שלו היא פאוור פורוורד, אבל הוא זה שמתחיל את רוב ההתקפות וזה שיוצר את הפעולה המשמעותית ברובן. ג'מאל מוזלי, המאמן המסקרן של אורלנדו, גיבש לאחרונה רוטציה בה באנקרו מתפקד כסנטר בהרכב נמוך בדקות המנוחה של וונדל קרטר. אז כאשר הוא לא משמש כפוינט-פורוורד, הוא משמש כפוינט-סנטר אמיתי.
נולד לזה
זה לא מקרה שבאנקרו הוא שחקן הפנים הראשון שקיבל את הכדור ליד מהרגע הראשון שלו בליגה, הוא כנראה הראשון שלא היה צריך להתאקלם לתפקיד אלא הגיע מוכן אליו. הוא מוביל כדור בנינוחות, השליטה שלו בכדור מצוינת, הוא הכי אפקטיבי כשהוא תוקף עם הפנים לסל. רוב שחקני הפנים לא מספיק זריזים כדי להתמודד עם שינויי הכיוון והמהירות שלו, רוב שחקני החוץ לא מספיק חזקים כדי להתמודד עם הפיזיות שלו. פעמים רבות הוא לא צריך חסימה או תרגיל כדי ליצור את היתרון הראשוני בהתקפה, בחלק גדול מהמקרים הוא פשוט מגיע לזריקה נוחה בעצמו.
התכונה המרשימה ביותר של באנקרו היא השליטה שלו בניואנסים הדקים של פוזשן. הוא מזהה את הכיוון הנכון לתקוף ממנו, את הדרך הנכונה ביותר לתקוף, מתי להמשיך עד הטבעת ומתי לעצור בדרך, מתי להסתובב ולאיזה כיוון, מתי למסור ולמי. וברגע שהוא מזהה את הפעולה הנכונה, יש לו את הכלים לבצע אותה. הוא יודע להגיע באגרסיביות עד לטבעת, יש לו יד רכה מכל עמדה ובכל סוג של זריקה באיזורים הרחוקים יותר בצבע, יכולת המסירה שלו גבוהה. השילוב של קבלת החלטות וביצוע שלהן לא נראה שייך לרוקי שעוד לא חגג 20 ונמצא בשבועות הראשונים שלו בליגה, אלא לשחקן עם ניסיון של שנים ב-NBA. אם להיתלות באילן גבוה מאוד, כשאני רואה את באנקרו אני מרגיש שזו יכולה להיות תשובה טובה לשאלה איך קארל מאלון היה משחק אם הוא היה גדל בימינו.
התכונה השנייה הכי מרשימה שלו היא הרצון להיות דומיננטי. באנקרו הוא מהשחקנים שרוצים להותיר חותם על כל פוזשן, שמרגיש בכל רגע שזה התפקיד שלו ליצור משהו. אם הוא מזהה יתרון, אין לו בעיה ליצור לעצמו מצב זריקה גם חמש התקפות ברציפות, עד שההגנה תצטרך להגיב באופן שיפנה שחקנים אחרים. אחוז השימוש שלו הוא 29.4, לא ברמה הפסיכית של יאניס ולוקה דונצ'יץ' השנה, אבל כן אחוז שימוש ששמור כמעט רק לשחקנים הבכירים ביותר. הוא זורק 17.5 זריקות מהשדה ו-8.3 זריקות עונשין למשחק, בדרך ל-23.5 נקודות למשחק, לצד 8.3 ריבאונדים ו-3.6 אסיסטים.
סימני השאלה
כמובן, מוקדם מאוד להתחיל לקשור לבאנקרו כתרים ולהיכנס ברצינות להשוואות היסטוריות, כרגע מדובר בעיקר בפוטנציאל עצום שמראה יכולת מוקדמת להתממש. ראינו בעבר שחקנים שהתחילו חזק ודעכו מהר, טייריק אוונס הוא דוגמא טובה לכך, וראינו שורה של בחירות ראשונות שמוצאות דרכים לסבך לעצמן את הקריירה. אבל ברוב הגדול של המקרים פתיחה כל כך מרשימה מעידה על שחקן גדול בהתהוות. בתקווה שיישאר בריא, אני מרשה לעצמי להניח שהטווח של באנקרו ינוע בין אולסטאר עם מגבלות בסגנון של בלייק גריפין או קארל אנתוני טאונס (שתי בחירות ראשונות עם עונות רוקי מצוינות) לבין שחקן שמשנה גורל של מועדון שמתחיל לשכוח איך נראית קבוצה טובה.
סימן השאלה המרכזי סביב באנקרו קשור לכך שהוא משחק בקבוצה שעדיין לא מנסה לנצח אלא בעיקר לתת לצעירים להתפתח. הסינון החשוב ביותר של צעירים מוכשרים מגיע בשלב בו הם צריכים להוביל קבוצה שמצפים ממנה להצליח, ואורלנדו עדיין לא שם. בחודש הראשון בליגה אף אחד לא שופט אותו על אחוז קליעה משוקלל בינוני של 55.6, או על תנודות במהלך משחקים, אבל עוד שנתיים הציפיות כבר יהיו גבוהות יותר והוא יצטרך להוכיח יכולת להתייעל.
סימן השאלה ההתקפי המרכזי הוא הקליעה של באנקרו מבחוץ. הוא זורק 3.9 שלשות במשחק וקולע אותן ב-25.6 אחוזים, מחצי מרחק הוא קולע ב-33.3 אחוזים. יאניס וזאיון מוכיחים שלא צריך קליעה מבחוץ כדי לתפקד כפוינט-פורוורד בכיר, אבל לשם כך היעילות בצבע צריכה להיות חריגה. קשה לדעת איך באנקרו יתפקד רחוק מהכדור, לצד שחקנים בכירים נוספים, כי כרגע זה כמעט לא קורה. אין לו פרטנר אידיאלי לפיק נ' רול בו הוא ישמש כחוסם, וזו יכולת שיהיה חשוב לו לפתח. השינוי הגדול של יאניס בעונת האליפות של מילווקי היה שהוא עבר לתפקד יותר כחוסם בפיק נ' רול מאשר רק כמוביל כדור.
הגנתית, באנקרו בסך הכל מתאקלם טוב מהצפוי בליגה. הוא משתמש בממדים שלו כדי להקשות על יריבים להגיע לזריקות, יש לו נוכחות בצבע. אבל גם זה אחד מהדברים שייבחנו ברצינות אם וכאשר אורלנדו תתפתח לקבוצת מנצחת. האם באמת ניתן יהיה להשתמש בבאנקרו כסנטר הגנתי? האם ההגנה על הטבעת תהיה מספיק טובה? האם הוא יוכל להתמודד עם שחקני חוץ זריזים בחילופים? האם הוא ישלוט בניואנסים של משחק ההגנה כפי שהוא שולט בהתקפה? כל אלה עדיין שאלות פתוחות, אבל בהחלט טוב שהוא לא נראה אבוד בצד הזה כפי שרבים ציפו שיהיה וכפי שמאפיין רוקיז רבים בתחילת הדרך.
התחלה של קבוצה
באנקרו הוא לא הסיבה היחידה לצפות במשחקים של אורלנדו השנה. מדובר בקבוצה צעירה, מוכשרת ומסקרנת שמשחקת באופן שונה מרוב הקבוצות בליגה. בשבוע האחרון מוזלי התייצב על חמישייה מאוד יוצאת דופן, כנראה החמישייה הגבוהה בליגה. החמישייה הזו כוללת שלושה שחקנים בגובה 2.08 מ' - באנקרו, קרטר ופרנץ ווגנר, שמשחק באחת מעמדות הגארד. והסמול פורוורד הפותח הוא השחקן עם השם הנפלא בול בול. למי שלא מכיר, מדובר בבנו של מאנוט בול, 2.31 מ', שהיה השחקן השני הכי גבוה בתולדות ה-NBA. הבן נפל רק מעט רחוק מהעץ, הוא מסתפק ב-2.18 מ' ובמוטת גפיים של 2.34 מ'.
בשלוש השנים הראשונות שלו בליגה בול הדקיק נחשב לקוריוז, השנה הוא פתאום נראה כמו שחקן לגיטימי בהתהוות. למרות הגובה שלו, הוא מתפקד כשחקן חוץ לכל דבר, כזה שזורק מבחוץ, מכדרר ומוסר. כרגע הוא קלע החוץ הטוב ביותר בחמישייה של אורלנדו, ולהגנות קשה למנוע ממנו לעלות לזריקה. כשהכדור אצלו ביד זה מהפנט, לא דומה לשום דבר שראינו קודם, ועם הזמן והדקות הוא צובר בטחון ויותר ממשחק ההתקפה עובר דרכו. בהגנה הגובה שלו יוצר הרתעה בצבע, אבל הוא מתקשה להתמודד גם עם שחקנים זריזים וגם עם שחקנים פיזיים. בכל מקרה, מדובר בשחקן בן 22 שרק מתחיל להבין איך להשתמש ביכולות הייחודיות שלו, ההתפתחות שלו לשחקן NBA לגיטימי היא אחת המעניינות של השבועות הראשונים של העונה.
ווגנר הוא כרגע כוכב המשנה של המג'יק. יש לו יכולת להשתחל לטבעת, שיחד עם הגובה שלו הופכת אותו לחודר אפקטיבי מאוד. הוא חולק עם באנקרו את ניהול משחק ההתקפה ובזמן שהשלשות לא נכנסות בינתיים, הוא הוכיח כרוקי שיש לו קליעה טובה. קרטר מתמקם בנינוחות בתפקיד משני כסנטר שיכול לשחק גם בפנים וגם בחוץ ומשמש כסוג של עוגן הגנתי. בגיל 23 הוא כבר נראה כמו שחקן וותיק ויעיל, אולי כי הוא אכן השחקן הוותיק ביותר בחמישייה. מי שמשלים את החמישייה הוא ג'יילן סאגס שעדיין מנסה למצוא את מקומו, הוא אתלט אנרגטי עם הגנה טובה שמדי פעם מראה גם את הפוטנציאל ההתקפי שלו. כאשר הרכז קול אנתוני יחזור, סביר להניח שהוא יקבל את תפקיד השחקן השישי שמתאים לו ויעיר קצת את הספסל, שכרגע בנוי בעיקר מעוד אתלטים צעירים שלא מצליחים להתייעל. אם מרקל פולץ וג'ונתן אייזק הם עדיין שחקני כדורסל, הם יוכלו לעבות את הרוטציה בהמשך העונה.
ההרכבים הגבוהים הופכים את אורלנדו לקבוצה שקשה מאוד לשמור עליה. הם נראים כמו גרסה עוד יותר גדולה של טורונטו, רק הרבה פחות יציבה ומלוטשת. תמיד יש מיס-מאץ' שניתן לנצל, והשחקנים של מוזלי יודעים לנצל אותו. כמעט כל התקפה כוללת חדירה של באנקרו או ווגנר ומשם ניתן להמשיך לכל מיני כיוונים. יש הרבה משחק בין גבוהים, כי כמעט כולם גבוהים. היכולת להגיע לצבע היא האיכות המרכזית של משחק ההתקפה הזה, אורלנדו מדורגת בין שבע הראשונות גם בנקודות בצבע וגם בזריקות עונשין. בהגנה הגודל עדיין פחות בא לידי ביטוי, ובכלל קשה עדיין לאפיין את משחק ההגנה של המג'יק, כי חלק מהשחקנים רק לומדים להכיר את עצמם בצד הזה.
לנצח משחקים זה לא מספיק כרגע, אורלנדו חולקת עם יוסטון את המאזן הגרוע בליגה. אבל רוב המשחקים שלה צמודים, וברובם יש דקות לא מעטות בהן החבורה של מוזלי נראית דומיננטית וחזקה. זו בהחלט יכולה להיות קבוצה שבמהלך השנה תלמד להתייצב ולנצח חלק גדול מהמשחקים שהיא מפסידה כרגע. ואם לא השנה, אז סיכוי גבוה שבשנה-שנתיים הקרובות הקבוצה הזאת תתחיל גם לנצח. הפתיחה המדהימה של באנקרו הופכת את אורלנדו לקבוצה עם אופק עתידי הרבה יותר מבטיח מאשר לפני חודש.