השבועות הראשונים של עונת ה-NBA תמיד כוללים הרבה רעש, הרבה התרחשויות לא צפויות שמתיישרות מהר מאוד. השנה נדמה שהרעש חזק מתמיד. יוטה וסן אנטוניו, שתי קבוצות טנקינג מובהקות ביותר, הן שתיים ממוליכות המערב כרגע, בזמן שרק לאחת מארבע הקבוצות שהגיעו לגמרים האיזוריים בשנה שעברה יש מאזן חיובי. אבל יש סיפור אחד שנראה יותר מסתם רעש רקע של פתיחת עונה: הלייקרס, הקליפרס וברוקלין נראות כמו שלוש מהקבוצות החלשות ביותר בליגה. הן בטח שלוש החלשות ביותר שמנסות לנצח השנה. למרות הניצחונות הלילה של הנטס והקליפרס, הן ניצחו ביחד שישה משחקים והפסידו 14.
לכל אחת מהשלוש יש את הסיפור הייחודי שלה, וננסה לגעת בו בקצרה בהמשך, אבל ביחד הן יוצרות סיפור רחב יותר. אלה שלוש מארבע הקבוצות של שתי הערים הגדולות (מה שאומר שהניקס מצילים את הכבוד של הערים האלה כרגע, בדרכם הבינונית להפליא) וכל אחת מהן מכילה צמד כוכבים מהבכירים ביותר בליגה. כמה בכירים? לברון ג'יימס של הלייקרס, קווין דוראנט של ברוקלין וקוואי לאונרד של הקליפרס חילקו ביניהם את תואר ה-MVP של הגמר בשמונה מתשעת הגמרים שבין 2012-2020. על הגדולה ההיסטורית של לברון אין צורך להרחיב, וגם על KD מדברים בשנים האחרונות כשחקן שיסיים את הקריירה בין 15 הגדולים בכל הזמנים. לכל אחד מהם יש כוכב משנה שנחשב לאחד המוכשרים בליגה בעמדה שלו.
מספיק לראות כמה דקות של כל אחת מהקבוצות כדי להרגיש שמשהו בסיסי מאוד לא עובד, שזו לא סתם הסרת חלודה של פתיחת עונה. המספרים (נכון ליום שני) מחזקים מאוד את ההרגשה הזו. ההתקפה של הלייקרס מדורגת אחרונה בליגה עם יעילות התקפית של 100.3, ההתקפה של הקליפרס מדורגת 29 עם יעילות התקפית של 101.3. במקום ה-28? יוסטון עם 107.3. זה פער עצום, שווה ערך לפער בין יוסטון למקום ה-12. המשמעות של הנתון הזה היא שבשבועיים הראשונים של העונה הקבוצות של לוס אנג'לס פשוט לא שייכות ל-NBA מבחינה התקפית. אצל ברוקלין, לעומת זאת, הבעיה נמצאת בהגנה. היא מדורגת אחרונה בליגה ביעילות הגנתית, סופגת 121.6 נקודות ל-100 פוזשנים, ואחרונה בגדול גם בריבאונד הגנה וריבאונד באופן כללי. זו קבוצה שכרגע אין לה כלים למנוע מאף יריבה להגיע לזריקה טובה, ואם צריך אז עוד אחת ועוד אחת.
חילופי דורות
מה קורה כאן? יכול להיות שההסבר הכי טוב הוא גם הכי פשוט: הזמן עובר והכוכבים של העשור שעבר מזדקנים. לברון ג'יימס יהיה עוד חודשיים בן 38, הוא שני רק לקארים עבדול ג'באר בכמות הדקות שהוא שיחק בשילוב העונה הרגילה והפלייאוף, אחד מהשלושה היחידים עם מעל ל-60 אלף דקות ברזומה. בשנים האחרונות הוא כבר לא האיירון מן שהיה, מתחיל לסבול יותר ויותר מפציעות. הוא ממשיך לספק מספרים מדהימים בשנים האלה, אבל כבר לא משפיע על המשחק כמו בשיאו, בשני הצדדים. השנה, לראשונה, ניתן לזהות גם ירידה במספרים. הוא קולע בינתיים ב-44.7 אחוזים מהשדה, לאחר שמאז 2004, מאז העונה השנייה שלו בליגה, לא ירד מ-47.2 אחוזים. אחוזי השלשות שלו כרגע הם הנמוכים בקריירה (26.1) ויחס האסיסטים/איבודים הוא הכי פחות טוב בקריירה. הגיל משפיע על קינג ג'יימס, כבר אי אפשר להתעלם מזה.
אצל דוראנט וקוואי מדובר בשילוב בין גיל לפציעות. דוראנט עוד נחשב לשחקן הטוב בעולם לפני שנתיים, אחרי שהתאושש מקרע בגיד האכילס, אבל מאז נמצא בדעיכה ובעיקר רחוק מאוד משיאו ההגנתי. קוואי ידוע בחזרה האיטית שלו מפציעות ובמנוחות היזומות שהוא מעדיף לקחת, אבל השנה הוא פשוט בקושי משחק בינתיים וזה כבר מתחיל להדאיג. האם יש שם סוויץ' שהוא יכול להדליק ולהפוך חזרה לשחקן הגדול שהוא היה? עם הזמן נהיה יותר ויותר קשה להאמין בכך.
גם כוכבי המשנה כבר לא בשיאם. פול ג'ורג' הוא עוד שחקן שסבל מיותר מדי פציעות בשנים האחרונות, ובתחילת העשור הרביעי לחייו נראה שכבר לא יחזור להיות מה שהיה. אנתוני דייויס נראה בדרך להשתלט על העולם רק לפני שנתיים וחצי בבועה, מאז הוא איבד לחלוטין את הקליעה מבחוץ והפציעות הטורדניות שלו הפכו למזיקות. קיירי אירווינג...לא, אני לא נכנס לזה עכשיו. אגיד בקיצור שהיכולת שלו ליצור בעיות שמאפילות על הכישרון שלו היא מהמרשימות בתולדות המשחק. השורה התחתונה היא שגם במקרה שלו עברו שנים מאז שהוא היה כוכב כדורסל רלוונטי, גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף. וזה עוד לפני שמכניסים למשוואה את ראסל ווסטברוק ובן סימונס, שבלתי אפשרי להחשיב כסופרסטארים כיום אבל דורשים תשומת לב של כאלה.
בזמן שכל אלה דועכים, הדור הבא שועט קדימה. העונה הזו נפתחה בסערה מבחינת כמה מהשחקנים הבכירים של הדור הבא, מסתמן מאבק מרתק על תואר ה-MVP. יאניס אנטטוקומפו פשוט התנפל על העונה הזאת, לוקה דונצ'יץ' לקח צעד קדימה, ג'ה מוראנט עוצר נשימה, ג'ייסון טייטום ודונובן מיטשל בשיאם, וניקולה יוקיץ' לא יוותר כל כך מהר על התואר. החבורה הזאת, כולם בשנות ה-20 שלהם, איכותית ודומיננטית יותר ברגע זה מחבורת הכוכבים המזדקנים של הלייקרס, הקליפרס וברוקלין. יכול להיות שיש להם בקנה עוד פלייאוף-שניים גדולים, אבל בכל הקשור לשליטה בעונה הרגילה, ערב אחרי ערב, הם כבר לא מסוגלים להשתוות לדור הבא. ובשביל להצליח בפלייאוף, צריך קודם כל להגיע לשם.
קריסת הקונספציה
ההסבר השני קשור למודל של קבוצת כוכבים. זה היה המודל שדי שלט בליגה ב-15 השנים האחרונות, מאז השלישייה של בוסטון, החבירה של פאו גאסול לקובי בריאנט בלייקרס וההחלטה של לברון. המודל הוא כזה: הדרך הבטוחה ביותר לצמרת הגבוהה היא להשיג שחקן טופ 5 בליגה ולצרף אליו שחקן טופ 15, כל השאר כבר יסתדר. יש אסכולה שגורסת שכדאי להוסיף כוכב שלישי, אחרת
מעדיפה יותר גמישות סביב שני הכוכבים כדי ליצור סגל מעט רחב יותר, אך הרעיון הכללי הוא שהקבוצה נבנית סביב הכוכבים וכל השאר, כולל המאמן, ברי החלפה.
כפי שראינו, הבעיה הראשונה של שלוש קבוצות הכוכבים הקורסות היא שהכוכבים הראשיים שלהם כבר לא נראים כמו שחקני טופ 5 וכוכבי המשנה כבר לא נראים כמו שחקני טופ 15. האמונה שהם ימשיכו להיות כאלה היא חלק מהקונספציה שקרסה. בזכות התקדמות הרפואה, החלה להיווצר תחושה ששחקנים יוכלו להמשיך לשלוט בליגה גם בגיל 35 ומעלה ושניתן להתאושש מכל פציעה. קבוצות הכוכבים הנוכחיות נבנו מראש סביב שחקנים בני 30 ומעלה, כי הם היו הטובים בעולם באותו הרגע והרבה יותר קל להשיג אותם מאשר כוכבים צעירים בעלייה.
הבעיה השנייה היא שהסיכוי של כמה כוכבים להסתדר ביחד לאורך זמן לא גבוה. יותר מדי אגו, יותר מדי כוכבים שזקוקים לכדור ביד, יותר מדי שחקנים שלא יודעים לקבל על עצמם תפקיד משני והופכים ליותר מזיקים ממועילים (כן, הכוונה היא קודם כל לראס). סופרסטארים שמחפשים סיטואציה חדשה הם בדרך כלל כאלה שלא מרוצים בסיטואציה הנוכחית שלהם, הרבה פעמים מתברר שהבעיה היא בהם ולא בסיטואציה והם ממשיכים למצוא סיבות לא להיות מרוצים. ברוקלין אספה שלישיית כוכבים נודדים כאלה, זה התפרק מאוד מהר.
בדיעבד ניתן לומר שלכל אחת מהקבוצות האלה היה כנראה חלון של לא יותר משנה-שנתיים. הלייקרס ניצלו את ההזדמנות בבועה, ברוקלין והקליפרס סבלו מפציעות ברגעים מכריעים שאולי מנעו מהן להיפגש בגמר ב-2021. יהיו שיגידו שבכך הקונספציה עבדה, שהיא נתנה לכל אחת מהקבוצות הזדמנות ריאלית לאליפות, אבל אני בטוח שאף אחד לא ציפה שהחלון ייסגר כל כך מהר.
קבוצות כוכבים מהסוג הזה תלויות לחלוטין בכוכבים שלהן. כדי להביא אותם הן מוותרות על הכישרונות הצעירים שלהן ועל בחירות הדראפט שלהן שנים קדימה, מה שמשאיר אותן ללא כלים להתמודד עם דעיכה או היעדרויות ממושכות של הכוכבים האלה. אלה גם שחקנים שרגילים שכל משחק ההתקפה נבנה סביב הכישרון שלהם, רובם לא יודעים לשחק באף סגנון אחר, אז כמעט בלתי אפשרי לבנות בקבוצות כאלה שיטה התקפית שיתופית שמסייעת גם לשחקנים פחות מוכשרים ליצור מצבי זריקה. כך הגענו למצב שמשחק ההתקפה בלוס אנג'לס בשבועיים הראשונים של העונה לא נראה קשור ל-NBA.
קבוצות העתיד כבר לא נבנות ככה. מילווקי יצרה שלישייה עם היררכיה ברורה מאוד, רק אחד מהשלושה נחשב לסופרסטאר אמיתי, רק אחד מהם הצטרף בטרייד כשהוא בשיא הקריירה. בוסטון וממפיס נבנו דרך בחירות דראפט מצוינות, סגל שרץ ביחד כמה שנים וגדל ביחד. קליבלנד הביאה הקיץ כוכב צעיר וחיברה אותו לרוקי מוכשר מאוד ורכז וסנטר איכותיים בתקווה שהם יגדלו ביחד. הניסיון הטרי ביותר לקבוצת כוכבים קלאסית הוא של פילדלפיה עם ג'ואל אמביד וג'יימס הארדן, וגם זה לא נראה הכי טוב בינתיים.
ואולי בכל זאת?
למרות כל מה שנכתב עד כה, אי אפשר לפסול לחלוטין את האפשרות שלפחות אחת מהקבוצות האלה עוד תשתקם מהפתיחה הרעה ותתחבר במהלך העונה. הן לא צריכות להשתלט על הליגה בינואר, רק להיות מספיק טובות כדי לתת לעצמן הזדמנות במאי. כשנכנסים לפרטים כל אחת מהשלוש היא סיפור אחר, ובכל אחד מהסיפורים האלה ניתן להצביע על קשיים מרכזיים שניתן לדמיין אותם נפתרים עם הזמן.
אצל הקליפרס, עושה רושם שהכל יקום וייפול על הבריאות והאיכות של קוואי ופול ג'ורג'. אם הם יהיו בריאים ויתקרבו לשיא היכולת, נוכל לחזור לדבר על צוות מסייע עמוק ואיכותי, על האופציה ליצור חמישיות על טהרת שחקני כנף עם קליעה מבחוץ והגנה חזקה. זו תוכל להיות קבוצת הגנה חזקה מאוד עם ריווח מקסימלי בהתקפה. קבוצה שמבוססת על קוואי ו-PG13 לא תהיה קבוצת התקפה חכמה ואטרקטיבית, היא תתבסס מאוד על בידודים כי זה מה שהשניים האלה יודעים לעשות, אבל כשהם טובים זו יכולה להיות התקפה מאוד אפקטיבית.
אצל הלייקרס, הנתון המעודד הוא שבזמן שההתקפה מדורגת אחרונה בליגה, ההגנה מדורגת שנייה. עושה רושם שדרווין האם כן מצליח להגיע לשחקנים בכל מה שקשור לעבודה ותיאום הגנתי, ובצוות המסייע החדש יש כמה שומרים איכותיים. בהתקפה, הבעיה הגדולה היא הקליעה מבחוץ, שפשוט איומה מכל כיוון. חלק מזה יתיישר, כפי שקרה בניצחון על דנבר, אבל זו עדיין קבוצת הקליעה החלשה בליגה. התקווה של לברון וחבורתו הייתה ונותרה אופציית הטרייד של ווסטברוק והבחירות העתידיות האטרקטיביות תמורת שחקן-שניים בכירים. בעיית הקליעה החמורה הופכת את אופציית מיילס טרנר ובאדי הילד ליותר מעניינת, אבל נראה שרוב פלינקה עדיין מחכה לשחקן יותר בכיר. לא בטוח שהוא יוכל להרשות לעצמו להמשיך לחכות עוד הרבה זמן.
אצל ברוקלין, מדובר במצב המורכב ביותר. דוראנט כבר ביקש טרייד ונשאר בחוסר רצון, קיירי יוצר בלגאן חדש כל חודש והקבוצה כולה עסוקה בלעזור לבן סימונס להיכנס לעניינים ואז להבין איך נראית קבוצה שהוא שחקן משמעותי בה. סימונס חלוד מאוד בשני הצדדים, אבל מדי פעם מבליח הכישרון הייחודי שלו. לסטיב נאש כנראה לא תהיה ברירה אלא להתבסס על הרכבים נמוכים בהם סימונס הוא היחיד שלא קולע מבחוץ, או למצוא גבוה שכן קולע, כי סימונס לצד סנטר שחי בצבע זה שילוב שלא עובד. השאלה היא אם הרכבים נמוכים כאלה יכולים לשרוד בריבאונד. בכל מקרה, מספיק שסימונס יחזור לעצמו מבחינה הגנתית, יחד עם רויס אוניל שמשתלב טוב, כדי שההגנה תפסיק להיות החלשה בליגה. ג'ו האריס וסת' קרי מתאוששים לאיטם מפציעות ארוכות, יום אחד גם טי ג'יי וורן ישחק שוב כדורסל, כשכולם יהיו בריאים יהיה לנאש סגל איכותי ומגוון עם הרבה מאוד קליעה מבחוץ. אבל מבין השלוש, הדרך של ברוקלין להפוך לקבוצה ראויה הכי ארוכה ומסועפת.