כאשר פרנק ריברי התחיל את הקריירה שלו בליגות הנמוכות, המטבע הרשמי בצרפת עדיין היה פרנק, ומבחינת הנער שגדל בבית דירות מוזנח בשכונה עניה כל פרנק היה חשוב. "אני יכול לתת לך שכר של 1,200 בחודש", אמר לו נשיא בולון, ז'אק ואטז, אי שם לפני שני עשורים, ב-2002. "אני רוצה 1,300 או 1,400", ביקש הבחור בן ה-19. "מצטער, אבל אין לי", השיב לו ואטז.
אז ריברי עזב. אלס באמת הסכימה לתת לו 200 פרנקים יותר, וזה הספיק כדי לארוז את החפצים, לעזוב את עיר הולדתו ואת בית הוריו ולנדוד לקצה השני של צרפת, מהקצה הצפון-מערבי על שפת תעלת למאנש ועד לדרום, לא הרחק מחופי הים השחור. הוא לא ראה את כסף שהובטח לו באלס, אגב. המועדון פשט את הרגל ב-2003, ההימור התברר ככושל, וריברי חזר לבולון כדי לעבוד לצד אביו באתרי בנייה. לו מישהו היה אומר אז שהוא יהפוך תוך זמן קצר לכוכב על ברמה עולמית ולגיבור לאומי במונדיאל, סביר שאנשים היו לועגים לו.
לריברי לעגו כל הזמן. הצלקות על פניו, זכר לתאונת דרכים שעבר בגיל שנתיים אשר בעקבותיה נזקק ליותר ממאה תפרים, גרמו לבני גילו לספר עליו בדיחות אכזריות. הוא גדל עם תחושת כעס פנימית עמוקה, והמקום היחיד בו הרגיש שניתן לחוש עליונות על כל הסובבים היה מגרש הכדורגל. לרוב היו אלה מגרשי אספלט ליד הבית בבולון, אחר כך הוא הצטרף לקבוצת ילדים מקומית, ובגיל 13 אותר ועשה את את הדרך לאקדמיה של ליל. ואולם, בחלוף שלוש שנים הוא נזרק ממנה. ריברי עצמו טוען שמאמניו סברו כי הוא צנום וקטן מדי, אחרים מדווחים על בעיות משמעת בלימודים, התקפי זעם בלתי נשלטים ומעשי קונדס מוגזמים. זה יכול היה להיות הסוף, אבל זו היתה רק ההתחלה.
הדחף להוכיח את עצמו היה עצום, וריברי ידע היטב שרק הכדורגל יכול להושיע אותו מחיים לא מזהירים בלשון המעטה. הוא גם גרם לו לקבל החלטות פזיזות ולא בהכרח מוצלחות, אבל איכשהו טיפס למעלה בכל זאת. הכשרון היה גדול מדי בכדי להיעלם בין הבלוקים והברגים של הקבלנים, והנחישות עשתה את שלה גם אם הנער לא תמיד ידע להודות לאלה שעזרו לו בדרך. הוא רק רצה להתקדם עוד ועוד. בולון נתנה לו הזדמנות בליגה הרביעית בגיל 17 אחרי שהודח מליל, אבל הוא ברח ממנה. אחרי ההרפתקה העצובה באלס, הגיעה הצ'אנס בברסט בליגה השלישית, וממנה הוא כבר זינק הישר למץ בליגה הבכירה ב-2004.
לודוביק אוברניאק היה אז הכוכב הצעיר של הקבוצה, אבל ריברי הזיז אותו הצידה, ופריצתו הותירה את צרפת עם פה פעור. כבר באחד המשחקים הראשונים, הוא הפציץ שער מרהיב מול האלופה ליון וסחט תשואות מהקהל. בחלוף שבוע, הוא הגיע לסטאד ולודרום של מארסיי, שיחק כאילו היה בחצר האחורי של ביתו, קירקס את כולם בדרך לניצחון 1:3. וכה כתב אז בעיתון ל'אסט רפובליקן: "כל הקבוצות הגדולות צריכות להצטער שלא שלחו בעונה שעברה את הסקאוטים שלהן לברסט. הן יכלו לשים את ידן על הפנינה הנדירה, היהלום החבוי, אותו מצאו אנשי מץ. קבלו את פרנק ריברי, קשר קטן עם רגלי זהב, קור רוח יוצא דופן וכדרור עדין שמזכיר את כריס וודל".
ההקבלות לוודל, הגאון האנגלי שהיה אליל ענק במארסיי בתחילת שנות ה-90', בהחלט קסמו למועדון - וריברי אכן הגיע לשם, גם אם לא ישירות. את מץ הוא נטש אחרי חצי עונה בלבד כאשר קיבל הצעה שמנה מגלאטסראי, וחתם על חוזה ל-3.5 שנים באיסטנבול. אלא שגם שם הכסף לא הגיע לחשבון הבנק, והצרפתי דרש לעזוב תוך חודשים ספורים. העסק הגיע לבית המשפט שפסק לטובתו, ומארסיי זכתה בשירותיו - רק כדי לשמוע במהרה שהיא קטנה על מידותיו. "אני רוצה לשחק עם שחקנים גדולים באמת", הצהיר ריברי, וחיפש שוב דרך מילוט.
אפשר להבין אותו, כי בגביע העולם ב-2006 הוא הפך לתופעה של ממש. פרשנים רבים הניחו כי זינדין זידאן לא יתן לו לפרוץ, אבל התברר שהם מסוגלים לשתף פעולה ביחד, ובשלב הבתים היה ריברי טוב הרבה יותר מזיזו. ואז, בשמינית הגמר מול ספרד, כאשר הכחולים נקלעו לפיגור, הוא היה הרוח החיה מאחורי המהפך. לקראת השריקה להפסקה, קיבל ריברי כדור עומק מפטריק ויירה, דהר מול איקר קסיאס, והשדר הצרפתי המפורסם תיירי ז'ילארדי "עודד" אותו: "קדימה, קטנצ'יק שלי". הביטוי הזה נכנס לפנתיאון וללבבות, וריברי אכן הישווה. במחצית השניה, השלימו הצרפת את המלאכה, ניצחו 1:3, והמשיכו עד שפגשו את איטליה בברלין. מאתר בנייה לגמר גביע העולם בפחות מ-3 שנים - נסיקה כזו ראויה לספר מיוחד.
שנה לאחר מכן, קיבל ריברי את מבוקשו, נמכר ממארסיי לבאיירן מינכן, וניתן היה לדמיין את התסריט ההגיוני לאחר מכן. בצרפת האמינו כי הוא יהיה האיש סביבו תיבנה הנבחרת בגרסתה החדשה - אחרי עידן פלאטיני ועידן זידאן היה אמור לקום עידן ריברי. במקביל, היה די ברור שהוא ימשיך להחליף קבוצות כמו גרביים ולשגע את מעסיקיו בדרישות משונות, כיאה לשחקן שאף פעם לא מרוצה בשום מקום ותמיד חושב שמגיע לו יותר. ואולם, התברר כי המציאות היתה שונה ב-180 מעלות ממש. בנבחרת הוא לא מימש אפילו חלק קטן מההבטחה, ובבאיירן סגר תריסר שנים וזכה בכל תואר אפשרי, תוך שהוא מותיר מורשת אדירה ומפוארת.
הססטיסטיקה היבשה במדים הלאומיים לא מרשימה במיוחד, עם 16 שערים ב-81 הופעות, וגם הם בעיקר מול יריבות זניחות. השער מול ספרד נותר היחיד של ריברי בטורניר גדול כלשהו, ואת הכותרות המשמעותיות באמת הוא עשה כאשר נטל חלק מרכזי למדי בשערוריית השביתה נגד המאמן ריימון דומאנק במונדיאל 2010. ההתנצלות שפירסם לאחר שהושעה מהסגל בתום הטורניר לא בדיוק שיפרה את תדמיתו בעיני הקהל, ומאז היה ריברי סוג של אאוטסיידר. רוב האוהדים לא הזילו דמעה כאשר התברר שהוא יחמיץ את גביע העולם ב-2014 בגלל פציעה, ומיד לאחר מכן הודיע הכוכב על פרישה מהנבחרת מסיבות אישיות כהגדרתו.
וזה מדהים, כי באותם ימים היה ריברי אחד השחקנים הבולטים בתבל, והרגיש מקופח מאוד כאשר לא קיבל את כדור הזהב ב-2013. הצרפתי סיים רק שלישי במשאל, אבל האמין שהפרס היה אמור להיות שלו אחרי שלהט בדרכה של באיירן לזכיה בטרבל, כולל בישול לשער הניצחון של אריאן רובן בדקה ה-88 בגמר ליגת האלופות מול דורטמונד בוומבלי. בבאווריה רצו לנשק את רגליו אחרי ההצגה הזו, והאוהדים העריצו אותו עוד קודם לכן. הם היו מוכנים לסלוח לו על שטויות מדי פעם, כי על המגרש היה ריברי האמן האולטימטיבי שהמציא תרגילים מבריקים ושיגע הגנות.
בנקודות זמן רבות הוא יכול היה לעזוב, במיוחד בתחילת הקדנציה. צ'לסי הציעה תמורתו סכום אסטרונומי כבר ב-2008, אבל באיירן סירבה למכור. ב-2009 השתוקק פלורנטינו פרסל להביאו לריאל מדריד, אבל מנכ"ל באיירן אולי הנס דרש לפחות 100 מיליון יורו, והספרדים הלכו לחפש אלטרנטיבות. ריברי אולי קצת הצטער על כך, כי היחסים שלו עם לואי ואן חאל שהגיע באותו קיץ לא היו חלקים, אבל באיירן העפילה לגמר ליגת האלופות ממנו נעדר ריברי בשל השעיה, ובעונה הזו הוא גם פגש את השותף הכי מופלא עליו אפשר היה רק לחלום. כי ריברי לא רק סיפק את האסיסט לרובן בוומבלי - הוא בילה איתו עשור, במהלכו הם השלימו זה את זה בצורה מושלמת, והפכו לאחד הצמדים הטובים והזכורים ביותר בתולדות הכודרגל העולמי. לא פחות.
"מהיום הראשון ביחד היה ברור שנסתדר כי אנחנו חולקים תשוקה עזה לכדורגל", אמר ההולנדי. בהתחלה, עם הגעתו מריאל מדריד, ציפו העיתונאים לפיצוצים בסגנון פ.צ הוליווד, אבל זה ממש לא קרה. הם שברו את השיאים ביחד, וגם עזבו את המועדון ביחד ב-2019. ריברי, שערך 425 משחקים במדי הקבוצה והוכתר לזר עם מספר ההופעות הגדול ביותר בהיסטוריה של באיירן בפער ניכר, נפרד עם דאבל, ובסך הכל בארונו 9 אליפויות ו-7 גביעים.
רובן פרש אז, אבל ריברי לא רצה אפילו לחשוב בכיוון בהיותו בן 36, למרות שידע גם הוא הרבה יותר מדי פציעות במהלך הקריירה. הוא השתוקק להמשיך, עבר לפיורנטינה, ואחרי שההרפתקה הזו הסתיימה בטונים קצת צורמים בקיץ 2021 הדרים גם לסלרניטנה. בדיעבד, התברר שזה קצת יותר מדי עבור הברכיים שלו, והחלום לשחק עד גיל 40 לא התממש. אז ביום ראשון הוא נפרד בדמעות מהקהל, והדגיש שהאהבה שלו למשחק חזקה בדיוק כמו כשכידרר במדי בולון בליגה הרביעית. "הכדור עוצר, אבל הרגשות בתוכי - לא", הוא כתב.
בסרטון אפשר לראות עד כמה הוא מתגעגע לרגעים הקסומים שלו. וגם אנחנו מתגעגעים. ריברי הוא מסוג השחקנים שלא ניתן לשכוח. הוא השאיר משהו בתוך כל חובב כדורגל, והחיוך על פניו המצולקות היה שווה הרבה.