סולימן הגדול: שאפי סוליימאנוב שוב נכנס לעניינים

נדירים המקרים שבהם הלך הרוח של קבוצה מיוצג על ידי מהלך של שחקן אחד. עד הדקה ה-81 דילן בטובינסיקה היה אחד השחקנים הכי חלשים על המגרש בקרית שמונה. הוא "עיצב" את החורים במרכז ההגנה והיה אחד האחראים לכך שאיתמר שבירו כמעט ניצח את מכבי חיפה לבדו. ואז הוא התרומם באין מפריע ונגח לרשת כדי להעלות את האלופה לפסגה, לפחות ל-48 השעות הקרובות.

יש שחקנים בולטים ממנו, כמובן, אבל לפחות אמש דילן היה הפנים של מכבי חיפה, לא רק במשחק הזה, אלא לכל אורך העונה - מוכשר, פיזי ומשדר ביטחון, אבל לא מרוכז, לא יציב וחדיר. ואף על פי כן, הוא ניצח והוא ראשון בטבלה. במבחן התוצאה הוא והקבוצה שלו עומדים, לפחות כרגע.

ברק בכר אמר ביום חמישי שהמשחק בקרית שמונה חשוב יותר מהעימות בפריז. הוא צדק, כמובן, אבל הרגש במקרים כאלה גובר על ההיגיון. עם כל הכבוד, ויש המון כבוד, לאיתמר שבירו, קשה לצפות לפני מפגש מולו לאותה רמת דריכות כמו זו שלפני משחק נגד אנחל די מריה או קיליאן אמבפה. מכבי חיפה של יובנטוס היא לא מכבי חיפה של חדרה וקרית שמונה. זו הייתה המציאות שליוותה את רוב הקבוצות שהעפילו לשלב הבתים, להוציא, אולי, את מכבי חיפה של 2009/10. אותה הורדת הילוך, אותה שפת גוף של "למי יש כוח לזה עכשיו".

ההבדל הגדול בין קמפיינים קודמים לזה של העונה טמון במבנה הייחודי שלה. למכבי חיפה נשארו שני משחקים בליגת האלופות, ארבעה בליגה ואז מתחיל המונדיאל. יוצאים לפגרה של חודש, העונה מתאפסת, העומס על השחקנים יורד, הכול מתחיל מחדש. כשהליגה תחזור באמצע דצמבר, מסי, ראביו וראפה סילבה ייראו כמו חלום רחוק. עד אז, לא רק בכר יבין את סדר העדיפויות, גם לשחקנים שלו זה יחלחל.

לסטטיסטיקה יש חוקים משלה. לעתים לא רחוקות השימוש בה מניפולטיבי לצורכי הוכחת נקודה מאוד סובייקטיבית, אבל יש פעמים שבהן קשה להתווכח איתה. למשל, בעיטות למסגרת. ביום שני נגד נס ציונה בעטה הפועל באר שבע למסגרת ארבע פעמים, מול הפועל חיפה חמש פעמים ובניצחון על מכבי נתניה שלוש פעמים (כולן במחצית השנייה). אחוזי הדיוק, אגב (ניסיונות הבקעה/בעיטות למסגרת) היו איומים - סביב ה-30 אחוז.

אתמול רשמה הפועל באר שבע רק במחצית הראשונה חמישה ניסיונות הבקעה מול הפועל ירושלים. כולם היו למסגרת, שלושה מהם הסתיימו בשער. 5 מ-5, 60 אחוזים לרשת. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אלוהי הכדורגל נמצא בתוך מלבן ברוחב 7.32 מטר.

בבאר שבע אוהבים מאוד את שאפי סוליימאנוב. על פניו, יש לו את הכישרון והיכולת להיות ז'וזואה, רק בלי הקישוטים והפסיכוזה שהפורטוגלי הביא איתו. הוא התאקלם מצוין, מחויב ורוצה לנצח. הבעיה עם שאפי היא שלא אחת הוא נעלם, וההיעלמות שלו פוגמת בשטף של המשחק.

זה לא שאסור לשחקן להוריד הילוך - לכולם, גם למסי ורונאלדו בימי השיא, היו לא מעט רגעים מתים במהלך משחקים, אבל בהיעדרו של רמזי ספורי, שאפי היה צריך להיות נוכח יותר. השער המצוין שלו אתמול יכול להוסיף עוד לבנה לחומת הביטחון שנבנית סביבו בבאר שבע. מי שבכלל יכול לבסס אותה הוא האיש שהחליף אותו אתמול - ספורי, שאחרי חודש סופסוף ראה דשא ויכול לשחרר הרבה לחץ במרכז השדה.

בדיעבד לא הייתי מביא את דן גלזר למכבי נתניה. דן הוא שחקן נהדר. הוא מענטש. הוא בדיוק מה שאני מחפש בקבוצה שלי והלוואי שתמיד יהיו לי 11 דן גלזר בקבוצה, אבל לא הייתי מביא אותו ולא אביא בעתיד שחקנים למכבי נתניה, אם לא תהיה לי אפשרות לרכוש אותם בסוף העונה. המקרה של גלזר לימד אותי לקח חשוב ביותר. זה לא שההסכם הראשוני לא דיבר על כך שתהיה לנו אופציה".

את הדברים הללו אמר בתחילת 2019 בעלי מכבי נתניה אייל סגל בריאיון כאן ליניב טוכמן. נזכרתי בציטוטים אתמול במהלך המשחק בין קרית שמונה ומכבי חיפה, כשאיתמר שבירו כיכב, להטט ולא היה רחוק מלנצח עם שלושער חולני.

שבירו, להזכיר, עלה מהנוער של הפועל באר שבע לבוגרים. כוכבו לא דרך שם, הוא לא הצליח להתבלט והושאל לקרית שמונה. עד כאן, הכול טוב. לא מחזיקים משחקן? שייצא החוצה, שיתבשל עד שתחליטו סופית אם הוא מתאים. אם לא - שחררו, זה הרי הקטע של מושאלים. העניין הוא שאיזי שרצקי דרש וקיבל גם אופציית מכירה. הוא רכש את שבירו בפחות ממיליון שקל. כמה החלוץ שווה היום? המעוניינים יידרשו לאותו סכום, רק בדולרים.

קבוצות עשו, עושות ועוד יעשו טעויות עם שחקנים, אבל נדמה שבהפועל באר שבע צריכים להאמין קצת יותר בסחורה המקומית שלהם ולשמר אותה. כשאתה משאיל שחקנים, עמדת הכוח נמצאת אצלך. על כל אחד שדורש אופציית מכירה יעמדו בתור כאלה שיוותרו עליה. המקרה של שבירו הוא אבן בוחן מצוינת להתנהלות העתידית של המועדון.

אגב, אין להסיק מכך שההצלחה העתידית של שבירו בבאר שבע הייתה ודאית. ייתכן שהיה חוזר אליה ונכשל, אבל אי אפשר שלא לחוש את ההחמצה, ולחשוב איך הייתה נראית ההתקפה של הקבוצה בשנים הבאות איתו ועם רותם חטואל.

קודם אספרייה מבשל לניקולאסקו, אחר כך ניקולאסקו מבשל לאספרייה. תשעה שערים כבשו השניים העונה, תשעה מתוך ה-11 של בית"ר ירושלים. זה מאזן משוגע שמגלה כמה התלות של הקבוצה בהם גדולה. ועדיין - בליגה כמו שלנו זה יכול להספיק, השאלה היא האם הם מסוגלים להתמיד בקצב הזה.

הניצחון של בית"ר באשדוד היה ניצחון של קבוצה יוסי אבוקסיסית קלאסית. אמנם, בית"ר לא הסתגרה, אבל נתנה ליריבה להתקרב ויצאה להתקפות מעבר קטלניות. ככה פתאום, הקבוצה שנראתה גמורה רק לפני שבועיים אחרי ההפסד להפועל חדרה הכפילה בתוך שני משחקים את מאזן הנקודות שלה.

אחרי המשחק הביתי מול הפועל חיפה, שתגיע עם או בלי מאמן חדש, לבית"ר מצפים מפגשים נגד מכבי חיפה והפועל תל אביב. קשה לצפות שקצב צבירת הנקודות הזה יימשך, אבל השחקנים של אבוקסיס כבר חדורי אמונה. כרגע, זה כל מה שחשוב.

מתחילת העונה הלך הרוח בתקשורת ובכלל, הוא שסקציה נס ציונה היא, יחד עם בני ריינה, היא המועמדת המובילה לירידה. נכון שיש בליגה הרבה קבוצות שנראות רע, אבל הרבה פעמים ינואר עושה את ההבדל. הפועל חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי נתניה וכנראה גם קרית שמונה יתחזקו בחלון ההעברות, מה גם שהדינמיקה הטבעית עושה לא אחת את שלה במקרים האלה, ומי שצריך לנצח פשוט מנצח כדי להישאר.

העניין הוא שאחרי שני המשחקים האחרונים של נס ציונה כבר אי אפשר לסמן אותה כיורדת. היא נראית טוב ומלאת ביטחון, באה לשחק כדורגל ולא להפריע. את הקרדיט לכך צריך לתת לניר ברקוביץ', שמחדיר בשחקנים שלו אמונה והופך את תחושת "כל העולם נגדנו" ליתרון.

לברקוביץ' יש כישרון. הבעיה היא ביחסי האנוש שלו. מבני יהודה הוא נזרק בגלל עימות מתוקשר עם לירן שטראובר, בהפועל חדרה כלל לא פתח את העונה, וככלל את הנוכחות שלו מלווה הרבה רעש. אלא שבבסיס הוא מאמן טוב, והוא הוכיח את זה בכל מקום שבו שהה מעל שני מחזורים. העונה הנוכחית היא הזדמנות טובה בשבילו לעשות את קפיצת המדרגה ולהוכיח שהוא יכול לרוץ למרחקים ארוכים. העניין הוא שבכל זאת זורם בו הדם של משפחת ברקוביץ', ולכו תדעו לאן זה יוביל אותו.