בספטמבר 1961 ביקרה פה יובנטוס למשחק ראווה לכבוד סיום המכבייה השישית. נבחרת ישראל, באחד ממשחקיה המופלאים בתקופה ההיא - והיו כמה כאלה - סיימה איתה בתיקו 3:3. מי שכיכב במשחק הזה היה צמד הרצים (קשרי 50/50) גדעון טיש ואהרון אמר, בעיקר אמר שנתן הצגת כדורגל נפלאה. אנשי יובנטוס חזרו מלאי התפעלות לאיטליה כשהם מדברים בשבחו של מספר 4 הישראלי. בתקופה ההיא לא צולמו משחקים ולא היה כל תיעוד לתצוגה, ולכן כאשר זימן הגורל כעבור מספר שבועות מפגש בין ישראל לאיטליה על כרטיס למונדיאל בצ'ילה, שלחו הקבוצות האיטלקיות סקאוטים למשחק.
ישראל הוליכה 0:2 והסקאוטים חיפשו את מספר 4 הגבוה והמשופם. "דובה מרוצ'ינו" (איפה המרוקאי)? הם שאלו כל העת. ואז מישהו התנדב לספר להם: כמה שבועות אחרי המשחק מול יובה, נפצע אמר במסגרת עבודתו כמלגזן בנמל חיפה. חבילת צינורות מגלוונים במשקל של 750 ק"ג, השתחררה, עלתה על רגלו וריסקה אותה. "אקולו" (הנה הוא), הם הצביעו לעבר בחור שישב מגובס על כסא גלגלים, לצידי הספסל הישראלי.
אנשי יובנטוס יחזרו היום הביתה מלאי התפעלות, אבל לא צריך אותם. באיטליה כולה, וברחבי אירופה, ראו אתמול כמה וכמה אהרון אמרים, ואף אחד מהם לא יצטרך ללכת למחרת לעבודתו בנמל. והאיטלקים ידועים כמי שמחפשים שחקנים אקזוטיים, אז יש להם עכשיו רשימה ארוכה.
זה לא היה הניצחון הגדול ביותר של קבוצה ישראלית, היו תוצאות מרשימות יותר, אבל זה היה בוודאות המשחק הטוב ביותר של קבוצה ישראלית מאז ומעולם: שלמות התקפית במחצית הראשונה ושלמות הגנתית במחצית השנייה. במחצית הראשונה לחץ גבוה ואפקטיבי, משחק מעבר מהיר, עם תנועה ואופציות מסירה, ויציאה מלחץ וכל הזמן התקפה, התקפה, התקפה, עם דגש על כניסה לרחבה ואיום מתוכה, וכל זה מול הגנה איטלקית בראשותו של לאונרדו בונוצ'י, מגדולי הבלמים של איטליה בכל הזמנים.
במחצית השנייה, התגוננות טבעית וקומפקטית מול גלי התקפות של יובנטוס, למרות העייפות מהגברת הקצב של האיטלקים (מחצית ראשונה הם שיחקו בקצב של קבוצה ישראלית). לא הרחקות סתמיות, לא טעויות מביכות ואפייניות, לא כניעה למהירות. ג'וש כהן לקח כדור אחד מתחת למשקוף אבל חוץ מזה האיטלקים כמעט ולא סיכנו את המסגרת. 11:14 לחיפה בניסיונות כיבוש, 4:5 ליובה בניסיונות למסגרת. זה לא משחק של "עקצנו פעמיים", ולא משחק של "הכדורים שרקו", זה היה משחק שבו מכבי חיפה שיחקה טוב יותר מקבוצה שהערך הכספי של שחקניה הוא פי 25 משלה.
מבט על ההרכב לפני פתיחת המשחק השאיר אותנו פעורי פה. ברק בכר נותר בלי דולב חזיזה, השחקן שנותן לו אופציה לשחק עם שלושה בלמים, בגלל שהוא עושה את תפקיד הווינג-בק בצורה מרשימה. הוא החליט לצמצם את כמות שחקני ההגנה ולעלות בהרכב יחד עם צ'ארון שרי, דין דוד, עומר אצילי ופרנדזי פיירו. צריך תעוזה גדולה לשחק ככה מול יריבה בסדר הגודל הזה, כשאתה מחפש נקודות, בוודאי כשזה משאיר את הספסל ריק מפתרונות יצירתיים. בכר עלה לשחק כמו שהוא יודע, ובעיקר עלה לשחק כי אין דרך אחרת להשיג תוצאה מאשר לחתור אליה.
בכר ממקם את עצמו ממשחק למשחק במסגרות האלה כגדול מאמני ישראל בכל הזמנים. זה ניצחון שלישי שלו על קבוצת פאר איטלקית. את אינטר הוא ניצח פעמיים עם הפועל ב"ש, בסן סירו ובטרנר אחרי שפיגר פה 2:0. אין פה משהו מקרי. נכון חיפה ניצחה פעם בפארמה וחזרה עם תיקו מליבורנו - אז יש לה רקורד מול קבוצות איטלקית - אבל הדרך שבה בכר מתמודד מול קבוצות איטלקיות, בין אם הם מאומנות על ידי מאמן הולנדי ובין אם זה מאמן איטלקי, היא לא פחות ממרשימה.
זוכרים את תרגיל החסימות שהביא לבאר שבע את השער הראשון של מיגל ויטור בסן סירו? ראיתם איך חיפה ב-7 הדקות הראשונות נכנסת לרחבה להגבהות המדויקות של פייר קורנו? אצילי נוגח מארבעה מטר מול הגנה איטלקית לרשת? זה הדבר הכי רחוק ממקרי. בכר הכין את הקבוצה שלו במדויק וגירה את העצבים החשופים של אלגרי. וכן, תמיד טוב שהיריבה שלך מאבדת את העוגן שלה מוקדם, אבל גם עם אנחל די מריה היא לא עשתה אתמול כלום ב-22 הדקות בהן שיחק.
אין כמעט שחקן של מכבי חיפה אתמול שלא ייקח מהמשחק הזה רגע אחד לכל החיים. עומר אצילי לבד יכול לקחת שלושה רגעים. ג'וש כהן עם ההצלות, סונדגרן עם משחק הגנה מושלם, קורנו עם הסכינים שהעביר מהאגף, דילן עם שליטה מוחלטת ברחבה, שון גולדברג הנפלא עם משחק הרואי, צ'ארון שרי עם המשקוף ודין דוד עם הפריצה המסחררת כשהוא יוצא מהסבך וגם פיירו שלא היה תכליתי אבל פשוט רמס את המגנים מולו. וכמובן אצילי עם הופעה של שחקן גדול. אבל הסיפור של המשחק הוא טיש ואמר, חזן ובנין או בעצם מוחמד ולביא.
הופעה כזו של קשרים אחוריים היא לא מובנת מאליה. הכדורגל הישראלי מייצר קשרים אחוריים, אבל בבחירות בימי העצמאות לנבחרות כל הזמנים, משמיטים אותם, זה לא אטרקטיבי. לא זוכר הופעה כל כך אטרקטיבית מצד שני שחקנים לכאורה אפורים. מוחמד היה כהרגלו מדהים, לא פחות מזה. ההשתלטות שלו על הכדור מול לחץ של שלושה שחקנים פיזיים בהרבה ממנו, היא מאסטר פיס, אבל מוחמד מחוויר ליד ההופעה של נטע לביא.
כבר שנים שעיתונות הספורט בישראל לא מחלקת ציונים, אבל אם היה ניתן בידי, נטע לביא היה זוכה לציון 10. זו הייתה הופעה מושלמת של קשר 6: קריאת המשחק, היציאה לכדור, השליטה בכדור, המסירה,, האגרסיביות. היה קטע שלביא הכניס כתף וזרק קשר איטלקי שהיה גדול ממנו בכמה מספרים. לא פחות מכך שזה מרשים איך שהוא חזר מהפציעה הארוכה שלו, מדהים להיווכח שלנבחרת ישראל יש פה קשר אחורי ברמה גבוהה לכמה שנים טובות. בשורה אמיתית.
אנחנו בקטע של סופרלטיבים, אז כדאי כבר שנמשיך. משחקי הבית של מכבי חיפה באירופה הם אירופה. אין דרך אחרת לתאר את זה. קהל נדיר, עוצמות בלתי רגילות, מתואמים כמו השחקנים במגרש. יש קהלים נפלאים בישראל, לא צריך להמעיט בקהלים של קבוצות אחרות, אבל האווירה בסמי עופר במשחקי ליגת האלופות השנה, היא הכי מטורפת שזכורה פה. הקרם דה לה קרם.
ולצד הקהל היה אתמול מופע נדיר - או שבמקרה שלו לא נדיר - של שופט ספרדי: אנטוניו מתאו להוס. הוא כבר לא ילד, אנחנו מכירים אותו, ויודעים שאלה שנותיו האחרונות בשיפוט, אבל צריך להגיד: אתמול ה-VAR היה מיותר במקרה שלו. שחקנים דרשו פנדלים, ביציע היה נדמה שהם צודקים, אבל להוס ראה מיד את מה שהיה צריך VAR כדי לאשר זאת. אחרי שאנחנו חווים שופטים ישראלים - כולל אחד ששופט בליגת האלופות - זה היה כמו לראות הופעה של מסי.
אי אפשר לסגור את סיכום המשחק הזה בלי להתייחס ליובנטוס. יש לנו נטייה להגיד אחרי כל ניצחון מדהים של קבוצה ישראלית ש"היריבה הייתה חלשה". זה נכון שיובה לא מצאה פתרון למכבי חיפה ולא ניצלה הרבה יתרונות שיש לה בסגל, בקצב, באיכות המשחק, אבל זה לא רק היא. לא תיארנו לעצמנו שאחרי "המחצית הגדולה ביותר של קבוצה או נבחרת ישראל" כמו שכתבו אחרי פ.ס.ז', תהיה מחצית עוד טובה מזו.
כל מה שקורה בקמפיין הזה של מכבי חיפה: ה-0:4 אצל אולימפיאקוס, הקאמבק בבלגרד, ההופעות - כולן - בשלב הבתים. חיפה משחקת שווה בשווה מול יריבות גדולות עליה בתקציב, בסגל שחקנים ובמסורת הצלחות. לא כולן חלשות ולא כולן מפסידות, חיפה פשוט טובה.
אז מה יקרה עכשיו מול הפועל חדרה? מה שקורה בדרך כלל לאנשים שחוזרים מנופש במלדיבים לפתח תקווה.