ירדו מנכסיהם: הסיטואציה הבעייתית של אבוקסיס, גררו ובני יהודה

אמרה אמריקאית ישנה אומרת ש"אתה טוב כמו המאזן שלך", ובית"ר ירושלים טובה - סליחה, רעה - כמו המאזן שלה: שלוש נקודות מ-21 אפשריות, ניצחון בודד מול שישה הפסדים. אי אפשר לסלוח על ההפקרות של האוסף האקלקטי שמשום מה נקרא "חוליית ההגנה", אבל זה מה שקורה כשמתנהלים כמו שוק ותופרים קבוצה מטלאים הרבה אחרי שהעונה כבר החלה רשמית, וזה מה שקורה כשאת נאומי המוטיבציה אתה מקבל מבכירי לה פמיליה.

יוסי אבוקסיס איבד במחזורים הראשונים את כל הנכסים שעליהם בנה את המוניטין שלו: תוצאות דרך הגנה (בית"ר ספגה 19 שערים, כמעט שלושה למשחק ואם מחריגים את הניצחון על נס ציונה - יותר משלושה למשחק), משמעת ויכולת להחזיק קצר את ירדן שועה ובעיקר פייטריות. מאז שעזב את הפועל באר שבע לבני יהודה, אבוקסיס סובל מפיחות מתמשך במעמדו. לא מאוחר מדי לתקן, השאלה אם יש לו את הכלים.

ואם כבר מדברים על משמעת ויכולת, זה הזמן לגעת גם באדוארדו גררו. בזמנו, כשמכבי תל אביב חשבה למכור אותו, נוצר סנטימנט שלילי בדעת הקהל. הפלייאוף של עונת 20/21 סימן על פריצה אפשרית של החלוץ הפנמי והתקוות של אוהדי מכבי תל אביב לגביו היו גדולות. מאז הוא קמל, לא הצליח לבוא לידי ביטוי בהפועל ירושלים ואתמול הוחלף עוד לפני ההפסקה וירד בזעם לחדר ההלבשה. כרגע, לא נראה שהעתיד של גררו במכבי תל אביב, אבל כדי שיהיה לו עתיד כלשהו הוא חייב להתגבר על הקשיים ולהצליח בבית"ר ירושלים.

השער שספגה אמש מכבי חיפה מבני ריינה היה בגדר הסערה המושלמת, מצב קיצון לכל מה שקורה לשחקני רוטציה מנומנמים: ינון אליהו עשה עבירה מיותרת והורחק, ניקיטה רוקאביציה הסיט מהחומה ורועי משפתי התבלבל והיה צריך לקחת את זה למרות הדיפלקשן, כמו שאיל ברקוביץ' אוהב לומר. זה היה שער שנראה כמו הסיוט הפרטי של ברק בכר. בעצם, בואו נתקן: גם בסיוטים שלו בכר לא ראה גול כזה.

"יש פה שחקנים שקיבלו יותר מדי הנחות", זעם המאמן בסיום. לא בטוח למי הוא התכוון, אבל כנראה ליותר מדי מהם. הסטטיסטיקה לא משקרת. קחו את מאור לוי, שעלה בהרכב שלוש פעמים העונה - מול נס ציונה, בסכנין ואמש. בשני המשחקים הקודמים הוא הוחלף לאחר ההפסקה במצב של תיקו ופיגור, אתמול השלים 90 דקות. השורה הסטטיסטית שלו: עבירה אחת שנסחטה, 35 אחוזי הצלחה במאבקים, תיקול אחד (לא מוצלח) ושמונה איבודי כדור לעומת שלושה חילוצים. כמה עבירות הוא ביצע? אפס.

לוי הוא לא האשם בהפסד של מכבי חיפה, אבל הוא מייצג די נאמן לבעיה שיש לה - העומק, או יותר נכון החוסר שבו. מה שחשבנו שיהיה אחד היתרונות של הקבוצה מתברר כחולשה גדולה. זו תופעה שמאוד בלטה דווקא במשחק מול יובנטוס. היינו מצפים מהמחליפים של מכבי חיפה להיות בינוניים נגד אחת מקבוצות הפאר של אירופה, אבל לא היינו מצפים לכזה הבדל תהומי כשהשחקנים המובילים נכנסו. אם בטורינו הגיוני להפסיד, עם שרי וחזיזה או בלעדיהם, נגד בני ריינה אסור לשמוט נקודות, אבל לוי, אליהו, צ'יבוטה ורוקאביציה לא מראים שהם יכולים להיות פקטור בסגל הזה כרגע.

מכבי חיפה לא נמצאת במקום בו הייתה רוצה להיות אחרי שבעה מחזורים. בכר לא חלם על שני הפסדים בשלב הזה, בוודאי לא להפועל ירושלים ולבני ריינה, אבל עד ינואר הוא יצטרך להמשיך להסתדר עם הסגל שיש לו ולהשתמש בכל השחקנים שעומדים לרשותו, משום שלא יוכל להמר נגד העומס. הפציעות של חזיזה ושרי הן רמז לבאות אם יצטרך לדבוק ב-11 הטובים ביותר שלו שלוש פעמים בשבוע.

ואגב "כל השחקנים", אולי הגיע הזמן לחשוב על הפשרה של בן שהר ולכל הפחות לתת לו צ'אנס שווה לזה שמקבל רוקאביציה.

הניצחון של בני ריינה הוגדר כ"אחת הסנסציות הגדולות בהיסטוריה של ליגת העל", וזה בגדול נכון, אבל יש תחושה שהביטוי "בני ריינה" מעצים בפני עצמו את גודל ההישג. רק לפני שנתיים ניצחה העולה החדשה הפועל כפר סבא את אותה מכבי חיפה וגם התבוסה להפועל ירושלים לפני שבועיים לא זכתה לכאלה הדים. בסופו של דבר, בני ריינה הצליחה לקבץ שחקנים שלחלקם ניסיון רב בליגת העל, והעמידה סגל תחרותי ולא רע בכלל.

אני לא יודע לאן היה אדהם האדייה מוביל את ריינה, אבל תנאי הפתיחה שלו לא היו פשוטים. כך או אחרת, שרון מימר העלה את הקבוצה על גל נכון והיה לו יותר מזל מהאדייה, אלא שמימר, צריך לזכור, נוטה לפתוח חזק בקבוצות שלו ולהיחלש בהמשך. אם הניצחון על בית"ר ירושלים, מקרי ככל שהיה, עוד נלקח בחשבון, גם מימר עצמו לא ראה לנגד עיניו שלוש נקודות מול מכבי חיפה. עכשיו הוא צריך לדעת להמשיך לגלוש על הגל הזה.

כרגע ריינה צוברת נקודות. אנחנו בשלב מאוד מוקדם של העונה, אבל בריחה שלה מהתחתית תיתן לה הרבה ביטחון להמשך ותסייע לקבע אותה בתודעה כקבוצה לגיטימית בליגת העל. בשבת היא בבלומפילד נגד הפועל תל אביב, שעדיין טרודה בדרבי הקרוב. האם נראה שם ניצחון שלישי ברציפות? ריינה הוכיחה עד עכשיו שהכול אפשרי.

לאחר שמונה מחזורים, הליגה הלאומית נראית כפי שציפינו שתיראה - קבוצה אחת מעל כל השאר, קבוצה אחרת מתחת לכל השאר (בגלל הפחתה של 12 נקודות) ושלוש נקודות שמפרידות בין המקום השני לתשיעי. השאלה היא לא האם מכבי פתח תקווה תבטיח עלייה, אלא האם זה יקרה במרץ או באפריל.

שלוש פעמים בעשור האחרון ירדה פתח תקווה ליגה. הפעם הראשונה ("תפתחו מנגלים") נתפסה כהפתעה, השנייה והשלישית כבר היו תוצר של קריסה איטית ומתמשכת עם סוף צפוי. בפעמיים הקודמות עלתה הקבוצה מיד ובקלות יחסית, ונראה שזה מה שיקרה גם העונה. השאלה היא מי תזכה בכרטיס השני. כאמור, יש מרחק של משחק אחד בין המקום השני לתשיעי. בני יהודה לא נמצאת שם, היא במקום ה-11, מרחק של חמש נקודות מהמקום השני. זה בהחלט לא אסון גדול, אבל בהתחשב ביכולת הנוראית שהקבוצה מגלה, לא טריוויאלי כלל לספור אותה, כרגע, כעולה הנוספת.

הפרידה מאורי גוטמן בשלב הזה הייתה אולי נכונה, אבל ספק אם המאמן הבא (אולי קובי רפואה, שהגיע לפני חמש שנים במעמד דומה להפועל תל אביב והעלה אותה לליגת העל?) יפתור את הבעיה הכי גדולה של המועדון הזה - חוסר האמונה. בני יהודה, שהנשמה הייתה מאז ומעולם הסמל המסחרי שלה, היא היום מועדון מרוקן שעידן ברק אברמוב הוציא ממנו את כל האוויר, ומשימת המילוי הפכה קשה מנשוא.

אף אחד בשכונת התקווה לא חשב אחרי הירידה שהקבוצה תישאר עונה נוספת בלאומית. היום זה כבר נראה טריוויאלי לחלוטין. והנה הגענו לשלב שבו בני יהודה הייתה מתה להיות מכבי פתח תקווה.