יוסי אבוקסיס עמד בשבת שעברה מול המצלמות מוכה וחבול - ועדיין הצליח לשמור על פאסון. להפסיד דרבי ולחטוף רביעייה מול מכבי תל אביב בבלומפילד תוך חמישה ימים? יש מאמנים שהיו פוצחים בנאום חצי מתגונן-חצי מאשים, בוכים על מר גורלם, אולי קצת מתנצלים, אולי הכל ביחד, אבל אבוקסיס סיגל לעצמו מנהג אחר. הוא אומר את האמת בלי להתלהם ובלי להתבכיין. "זאת לא קבוצה מהליגה שלנו בכלל. מכבי תל אביב, מכבי חיפה ובאר שבע זו ליגה אחרת", אמר בקור רוח, והוסיף: "ידענו מההתחלה שנהיה במלחמת הישרדות".
לא הרחק משם, פחות או יותר באותו זמן, ראשי הפועל תל אביב נערכו לחילופי משמרות כמו לטקס צבאי עם לו"ז קבוע מראש. קובי רפואה אאוט, סלובודן דראפיץ' אין. מספרים שהכל היה סגור עם דראפיץ' כבר שבועות, רק חיכו לרגע הנכון להוציא את התוכנית לפועל. דקות אחרי ההפסד לנס ציונה עדכנו את כולם, בעיקר את התקשורת, סגרו קצוות ורק אז הודיעו על "פרידה משותפת וחברית". כשדראפיץ' ניסה לשדר אופטימיות במסיבת העיתונאים ועומר בוקסנבוים דיבר על בעיות תקציביות, האוהדים מחו בצעקות: "הרסתם אימפריה".
בית"ר ירושלים והפועל תל אביב מצאו את עצמן אחרי חמישה מחזורים בין ארבע האחרונות עם מאזן זהה לזה של שתי העולות החדשות. העניין הוא שאף אחד לא באמת מופתע. למעשה, ההפתעה היחידה היא כמה אנחנו לא מופתעים מהקלות שבה אפשר להצביע על האימפריות כמועמדות לירידה או במקרה הטוב סתם קבוצות בליגת העל. הנסיבות הכלכליות האובייקטיביות ידועות. מדובר בשני מועדונים שירדו מנכסיהם ומכאן שאיבדו גם את המעמד בו החזיקו בעונות האחרונות: קבוצות שיפולי הצמרת. קבוצות הדרג השני. כרגע, הן גדולות רק בעיני עצמן או יותר נכון בידי אוהדים שמסרבים לקבל קולות ריאליסטים כמו של אבוקסיס או בוקסה.
לפני מספר שבועות, הודה ברק אברמוב שלא בטוח שיוכל "להעניק לבית"ר איכות חיים". הוא הציל את המועדון, אבל מעבר לזה הוא לא יצליח להחזיק לבד. בעצם, בית"ר נמצאת בסטטוס של מועדון "חי-מת". עבור האוהדים, כרגע זה הרע במיעוטו. כמה שנים הם יוכלו להשלים עם המצב? מספיק לראות כמה זמן לקח לאוהדי הפועל תל אביב להתהפך על הניסנובים כדי לקבל רמז. חורחה ולדאנו אמר פעם על ריאל מדריד: "אף אחד לא ראה מעולם התרכזות אוהדים בסיבלס לחגיגות מאזן (כלכלי) חיובי, אבל אנחנו חייבים להיות מאזן בריא אם אנחנו רוצים להגיע לסיבלס לחגוג". במילים אחרות, הסברים ריאליים על מצב כלכלי הם בולשיט בעיני האוהד הממוצע.
ההיחלשות ההדרגתית של קבוצות האלטרנטיבה היא אחת הסיבות להגדלת הפערים בכדורגל הישראלי. זה היה קיץ מיוחד. קיצוני משהו. מכבי חיפה ומכבי תל אביב הסתערו על שוק ההעברות וביצעו עסקאות ענק עם זרים יקרים וליגיונרים חוזרים. הפועל באר שבע נמצאת רק צעד קטן מאחוריהן. בעוד בית"ר כמעט נעלמה והפועל תל אביב שמרה אמונים למאזן, נפתח פער משמעותי. למועדונים כמו מכבי נתניה, בני סכנין או הפועל חיפה אין עוצמות כלכליות להיות קבוצות אלטרנטיבה. כך שמתחת לבאר שבע, הכל פחות או יותר די שוויוני. המרחק בין מאמי מתחלפת (שלום זיו) לאכזבת העונה (היי בני) מעולם לא היה קצר יותר.
ישאל השואל: האם ליגת העל בדרך להיות הליגה הסקוטית או הפורטוגלית? ליגה של שתיים-שלוש קבוצות ששולטות בה לאורך זמן וכמעט לא מאבדות נקודות? ליגה של אליפות ב-80-85 אחוזי הצלחה? ליגה של רביעיות, חמישיות ושישיות מדי מחזור? אנחנו מדברים כאן על שינוי מגמה, על תקופה חדשה. בכל מקום בעולם הכדורגל יש גדולות וקטנות ומן הסתם יש ביניהן פערים כלכליים עצומים. בכל מקום בעולם הכדורגל גם יש הפתעות מדי פעם בסגנון ה-0:3 של הפועל ירושלים על מכבי חיפה. השאלה היא כמה נדירות ההפתעות וכמה גדולים הפערים? פתיחת העונה כאן בהחלט מצביעה על מגמה.
לליגה של שני מעמדות ולא שלושה יש משמעות. למשל, על שוק השחקנים. לא מן הנמנע שהערך של כישרונות בתוך הליגה ימשיך לעלות בעוד שחקנים שנפלטים מהגדולות ימצאו את עצמם מתלבטים בין ירידה (גם בשכר וגם מקצועית) חדה או (למי שיש את האפשרות) הרפתקה מעבר לים. כשמכבי חיפה ומכבי תל אביב משאילות מטעמים הומניטריים יותר מאשר מסיבות מקצועיות והפועל תל אביב אוספת שאריות בשוק השחקנים החופשיים, אפשר רק להניח שאנחנו חוזים רק בהתחלה של מציאות חדשה. שום הפתעה נקודתית במשחק כזה או אחר לא תשנה את זה.
העניין הוא שהתופעה הזאת קצת נבלעת קצת בתוך תחושת האופוריה הכללית המלווה את הכדורגל הישראלי. המסע המופלא של נבחרת הנוער, הנבחרת הצעירה הגיעה מרחק נגיעה מהיורו, הנבחרת הבוגרת כובשת מחדש את הקהל, מכבי חיפה בליגת האלופות, באר שבע בקונפרנס ליג, מנור סולומון בפרמיירליג, ליאל עבדה מבריק, כישרונות מיוחדים דופקים על הדלת ואוסקר גלוך נראה כמו שחקן של פעם בדור. אנחנו עושים משהו נכון, אנחנו בתקופה טובה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרים את הראש ולזנוח את הקלישאות הסתומות על כך שהכל פה פח, הכל שכונה ובחיים לא נעלה למונדיאל, אבל מצד שני, אסור לשקוע באופוריה ולעצום עיניים.
שיח הפערים הגדולים רק בתחילתו וכשההתלהבות מסביב תדעך, הוא רק ילך ויתחזק. כי מה קרה מאז הקיץ? להוציא את גלוך ואל ים קנצפולסקי, כוכבי נבחרת הנוער המשחקים בליגת העל שבו לאלמוניות ומעבירים את זמנם בין קבוצות הנוער למעמקי הספסל. בנוסף, חמישה מחזורים ציירו תמונה מאוד עגומה של תחרותיות. הבעיה בכדורגל הישראלי היא שאנחנו מבלבלים בין עניין לרמה, מכורים לסיסמאות וזזים מהר מדי בין אופוריה לכישלון בלי להתכנס לתוך פתרונות ארוכי טווח. האינטרס הכללי של הכדורגל פה הוא לייצר תחרותיות (ולא עניין בכוח). לא לפגוע בגדולות אלא לעזור להן להגיע מדי שנה לשלב בתים ובד בבד, לנסות לקרב אליהן את הקטנות.
הגיע הזמן שנפסיק להשתמש בטיעון המעצבן והשגוי "ליגה חלשה". הליגה שלנו היא מה שהיא - פועל יוצא של איכות החומר המקומי והיכולת למשוך לכאן זרים שמעלים את הרמה. כדי לקדם את הענף, אנחנו צריכים את הגדולות חזקות וכאמור לייצר תחרותיות. כלומר, למקסם פוטנציאל, להגדיל את כמות הכישרונות, לחייב מספר מסוים של "שחקני בית" בסגל (ובכך לעודד השקעה במחלקות נוער), לדאוג לכך שצעירים ישחקו במסגרת ראויה. כל הפתרונות כבר על השולחן. צמצום הליגה הבכירה, הגדלת הליגה השנייה כדי שיוכלו להשתלב בה בעתיד קבוצות מילואים לגיטימיות ואולי גם הגדלת מספר הזרים.
ב-2016, כשהמכסה גדלה מחמישה לשישה, מכבי חיפה התנגדה. שש שנים עברו והירוקים מזמן שינו גישה. הנה, עכשיו עובדים שם על אזרוח דניאל סונדגרן, מה שיעמיד אותם דה-פקטו על 11 זרים בסגל (ואפשרות להחתים אחד נוסף). האלופה, כמו יתר הגדולות וגם חלק מהקטנות, הייתה שמחה שמהלך כזה ייצא אל הפועל. זרים יעלימו את הישראלים? הליגה תתמלא בבינוניים? אלו הסברים שעברו מהעולם ולא תואמים את מה שקורה בעולם. אפשר גם להסתכל על מהלך כזה מזווית אחרת: הוא יבליט את הטובים ביותר וגם יעודד שחקנים לצאת החוצה בגיל צעיר. חוץ מזה, גם אם נסיר את ההגבלה לגמרי, ממש לא סביר להניח שקבוצות כאן ימהרו לוותר לחלוטין על הזהות המקומית. זה לא יעבור שום קהל.
ערב ראש השנה, הכדורגל הישראלי נמצא בצומת דרכים. הוא במקום טוב, אולי הכי טוב שהיה בשנים האחרונות, אבל בישראל כמו בישראל, הכל יכול ללכת מהר מאוד לעזאזל. אנחנו רחוקים תוצאה אחת לא טובה, אכזבה אחת קטנה, מלחזור לטנף על כל דבר בכל הכוח. שנה חדשה זה זמן להחלטות חדשות ולחשבון נפש, לא? אפשר להשיג הכל. להרים רמה, להגביר תחרותיות ולהמשיך לקדם את הכדורגלן הישראלי. אפשר, אם רק היינו זזים פה קצת יותר מהר.