מי שהיה בצבא מכיר את היום הראשון בבקו"ם, שבו ברוב המקרים אתה מגיע עם בני משפחתך למעמד חגיגי של צילומים ונשיקות ומסיים כמספר אישי על מיטה שבחיים לא הייתי שוכב בה מיוזמתך. ההלם מהמעבר מהחיים הנוחים לחיים שבהם אתה נחשב לכלום, הוא עצום. זה לא הפסיליטיס, זו ההכרה במקומך בעולם.
מכבי חיפה בסך הכל עברה אתמול (שלישי) את מה שעברו כל הקבוצות הישראליות במחזור הראשון של שלב הבתים בליגת האלופות, את שער הכניסה לעולם אחר. חוץ ממכבי חיפה שב-2002 כבשה שער מהמם באולד טראפורד, חטפה חמישייה בתגובה והגיבה עם שער מצמק, כל שאר הקבוצות לא רצו בשמחה לעיגול האמצע. הן בקושי סיימו 10 דקות בקצב הזה עם נשימה סדורה. כל מה שהם עברו עד היום, כולל במשחקים המוקדמים, כולל שחקנים זרים שמגיעים מליגות בכירות יותר מהישראלית ברגע האחרון, לא דומה למציאות.
לפני 12 שנה הייתי באותו מקום כשליח מעריב עם הפועל תל אביב. האלופה הישראלית נתנה משחק מעולה, אפילו טוב יותר מזה של מכבי חיפה אתמול, ועדיין הפסידה 2:0. הפערים מתבטאים בדברים הקטנים שמבדילים בין רמה טובה לרמה גבוהה. פה טעות של חוסר תשומת לב בהגנה, שם הבדלים ברמת ביצוע וגימור, והנה, שני גולים.
מכבי חיפה יכולה לכבוש מיליון שערים בליגה הישראלית, נדירים השערים שהיא תכבוש תוך 4 דקות כמו בנפיקה: כדור שזז בנגיעה, במהירות ובדיוק מרגל לרגל, וכדור שנבעט מ-25 מטר, מזגזג באוויר בלי שום ריפלקשן, ונוחת מעל השוער בחיבורים. אין פה אף קבוצה שיכולה להגיד: "היינו עושים את זה אחרת". כל קבוצה ישראלית - אי פעם - הייתה מפסידה אתמול בליסבון. ככה.
עכשיו, יש המון דרכים להעביר את היום הראשון בבקו"ם כדי להקטין את עוצמת ההלם, אבל הכי טוב להיות אתה עצמך וליהנות מהמעמד. הסיכוי שחיפה תיקח נקודה עד לסיבוב השני של הבית הוא קלוש. עד היום הצליחה רק קבוצה ישראלית אחת לקחת נקודות בסיבוב הראשון, מכבי חיפה מול אולימפיאקוס ב-2002. בסיבוב השני הקבוצות הבכירות כבר מחפפות, שומרות כוחות למאבקי הליגה, מבצעות רוטציות רחבות, והרבה יותר פגיעות. הדרך לדעת את מקומך היא להבין את זה, לא לחיות בחלומות, לא לעשות חישובים, אלא למצות את המעמד עד תומו.
חיפה יכולה לשחק עם 10 זרים - כולל מתאזרחים - והיא עדיין לא תהיה ברמה הזו, אין דרך אחרת לומר את זה. ולא רק היא. סלטיק שדורסת את הליגה הסקוטית חטפה אתמול 3:0 מריאל מדריד, בסלטיק פארק. קופנהאגן נדרסה מול 70 אלף איש בדורטמונד, חיפה הפסידה מול קבוצה מדרג 3 בליגת האלופות, כן?
שחקנים ששיחקו לפני 4 שנים אצל עינב חזנוולד והאורדונים לא הופכים ביום אחד לשחקני צ'מפיונס שערכם הוא 10 מיליון יורו בפנטזי ליג, גם לא שחקנים מפמליקאו או סטנדרד ליאז', גם לא שחקני נבחרת אוסטרליה או האיטי, או שחקנים של 20 שערים ו-10 בישולים בעונה אחת בליגת העל. שם, בליגת האלופות, מגלים את האמת: אתה יכול להיות מצוין, אבל יש עולם שבו אתה מספיק בקושי.
ערכה של מכבי חיפה באתר טרנספמרקט הוא 22 מיליון יורו, הערך של מנצ'סטר סיטי הוא פי 50. זה אולי לא הפער בין הקבוצות, אבל גם אם נוריד אפס בסוף, זה יישאר פער בלתי ניתן למחיקה. והכי מדהים: שמכבי חיפה צריכה לנסות ולסגור את הפער בעוד שבוע מול שלושה חברים נחמדים - או פחות - שעונים לשמות ליאונל מסי, קיליאן אמבאפה וניימאר. לא פלא אפוא שלא נותר אלא לפנות באינסטגרם ולהציע חילופי חולצות.
אתמול בעצם הבנו באופן סופי מי שחקן המפתח המשמעותי ביותר במכבי חיפה, ולא שלא הרגשנו את זה מפתיחת העונה. הפציעה של עלי מוחמד הותירה את חיפה ללא השחקן היחיד שלא רואה ממטר: לא את המעמד, לא את הפערים, לא את הקהל מסביב, לא את טרנספרמרקט.קום. הוא בא לעבוד, בחריצות, בחוכמה, עם הרבה אוויר בריאות. מוחמד לא רק שלוחץ גבוה, הוא נמצא בכל מסלול של הכדור, ויודע להעביר את הכדור למקום הכי נכון מבחינת מכבי חיפה. מוחמד אבו פאני, שאפשר להתלהב ממנו תמיד, לא יכול ברמה המנטלית לעשות את הדברים שמוחמד עושה, אולי בגלל אגו, אולי בגלל שהוא פשוט פחות טוב.
כשמוחמד שיחק, מכבי חיפה עשתה את הדברים הרגילים שלה בתדירות של אחת לשתי דקות, כשהוא יצא זה היה אחת לעשר דקות. אלה רגעים לא נעימים, אפילו איומים, שבהם אתה רוצה לשחק, ואתה לא יכול, כי הכדור פשוט לא אצלך. אלה רגעים שמכבי חיפה, אפילו באירופה, לא רגילה אליהם. ואז, כל המשחק זז בקצב של היריבה, וזה קצב מסחרר. בנפיקה - בבית שלה - מגיעה לתת הצגה. זה לא משחק של חיפה מול חדרה, שבה היריבה מתבטלת 90 דקות, ואתה צריך לחפש לעבור דרכה. בנפיקה לא רואה מולה יריבה, היא רואה רשת וסביבה 60 אלף איש.
אין ספק שהפציעה של פייר קורנו עזרה לברק בכר לגבש הרכב של שלושה בלמים, סביב בטובינסיקה וסק, אבל מי שצפה באדיקות במשחקיו של ערן זהבי בפ.ס.וו איינדהובן בשנתיים הקודמות, מכיר כבר את רוג'ר שמידט: הכדורגל שלו מבוסס על השגת הכדור במהירות והזזתו בקצב מבהיל, מרגל לרגל, דרך האגפים, שם מרוכזים מיטב הכוחות שלו. החלוצים שלו מרתקים את הבלמים, שחקני האגף נכנסים בשטחים שנוצרים. זו התורה על רגל אחת. ברק בכר התמודד מול השיטה, אבל כשמדובר בשחקנים כמו רפא סילבה, ז'ואאו מריו או דויד נרש, אתה לא באמת יכול לעצור את השטף של הכישרון, המהירות, והגימור.
לא הצלחתי להבין אתמול את החילוף של סוף פודגוראנו, ולא בגלל היעדר כישרון - להיפך, מדובר ביהלום - אלא בגלל העיתוי. לא זורקים ילד שהגיע אחרי כמה שנים שבהם ראה רסיסי משחק בליגה מצוינת, ועוד כמה רסיסי משחק בנבחרות ישראל, ילד שהגיע לפני כמה ימים, לתוך הקצב הזה, למעמד הזה, לסיטואציה שבה עזבת קבוצה שרק התחלת לשחק בה וחזרת אליה אחרי שנים ספורות, ישר לתוך שלב הבתים של ליגת האלופות. יכול להיות שהפציעה הקשה היא נדבך לכל הוואו הזה.
ומעבר להכל, מילא פייר קורנו תפס לו את המקום, מילא המערך שהוריד לשטח הזה את דולב חזיזה, אבל איך בהירארכיה הזו, במשחק הזה, בסיטואציה הזו, סוף פודגראנו עולה לפני סאן מנחם? עד כדי כך נשחק מעמדו של שחקן שרק לפני כמה חודשים ודורון ליידנר היה המגן הראשון של נבחרת ישראל? יש סיבה לכך?
כשמחזיקים סגל כזה, גם אחרי שתי פציעות, לא צריכים להסס בחלוקת העומסים וטוב למכבי חיפה שבשבת תפגוש הקבוצה השנייה שלה את סקציה נס ציונה. כי אין שום סיבה בעולם, שברק בכר לא ייתן להרכב השני שלו, כולל רוי משפתי, לפתוח במשחק. המחליפים רעבים, יודעים את מקומם, רוצים לשחק, ובשביל זה בדיוק נבנה הסגל המפלצתי הזה. לא צריך לפחד מהמילה "זלזול", לא לחשוש מנחיתות בהפרש שערים, אלא להסתכל על כל המעמד כאל אתנחתא. ויסלחו לי ניר ברקוביץ' והחברים הנחמדים מנס ציונה: גם הקבוצה השנייה של מכבי חיפה - לא הנוער, גם להם יש פ.ס.ז' על הראש - יכולה להתמודד מולה. ואפילו לנצח.