1. למרות שתואר אלוף האלופים הוא התואר הרביעי בחשיבותו והוא קצת מרגיש משחק ראווה ולא באמת תואר שמגיע אחרי מסע כלשהו, החשיבות שלו ברמת היוקרתית היא עצומה, בוודאי אם הוא שחזור של גמר הגביע, המשחק האחרון בעונה החולפת. בישראל, באופן פרדוקסלי, אם הפסדת באלוף האלופים, הפסדת גם את גביע הטוטו ושגעון הקוואדרופל שהתפתח בשנים האחרונות, הופך את המשחק הזה ליותר ממה שהוא אמור להיות: משחק הכנה טוב למשחקים הראשונים באירופה, אבל משחק הכנה.
בפועל, 30 אלף איש, משחק עם אנרגיות לעצומות ביחס ליכולת הגופנית בשלב הזה של ההכנה, ובעיקר משחק שאפשר לבנות ממנו תילים של תחזיות, אם כי זה ממש לא יהיה אחראי. הפועל באר שבע ניצחה בפנדלים את המשחק שהייתה בהחלט יכולה לרדת ממנו מובסת. זה קרה לה גם בחצי גמר הגביע מול מכבי תל אביב. הלקח שיכול ברק בכר ללמוד מהמפגש הזה מול אליניב ברדה, שאם אתה לא הורג את המשחק מולו, הוא ישיב לך מלחמה ובסוף עוד ידברו על כך שהחמיץ ניצחון ב-90 דקות.
הרגע המכונן של המשחק לא היה הגול המדהים-מטריף את אצילי בשנייה ב-23, וגם לא התערבות ב-VAR שהעניקה ליוג'ין אנסה שער על חודם של כמה סנטימטרים, אלא דווקא ההחמצה הכפולה של עלי מוחמד במחצית הראשונה. פעם הלדר לופז ופעם מריאנו בריירו, הצליחו להדוף מהקו כדורים שמוחמד המטיר עליהם. ההבדל בין להרוג את המשחק לבין למות ממנו, זה הרגע הזה. אם מוחמד כובש, באר שבע חוזרת הביתה עם הפנים בין הידיים. ההצלה הכפולה השאירה את באר שבע בחיים למרות חצי שעה מהגיהינום שסידרה לה מכבי חיפה.
אם מכבי חיפה תמשיך ללחוץ ככה בהמשך הליגה, היא תפרק כל מה שיזוז, אבל כמו מכבי נתניה ביום חמישי, באמצע ביולי אתה יכול ללחוץ חצי שעה עם כל המערכים. גם המחליפים לא יתנו את אותה תוצרת כי הטריות של השחקנים כבר לא שווה. כל עוד הייתה היררכיה ברורה בקישור של מכבי חיפה: עלי מוחמד מאחור, מחמוד ג'אבר מקדימה ונטע לביא מגבה את שניהם, באר שבע לא הייתה יכולה לעבור את החצי, בפרט כששני מגיני הרכש המצוינים סונדגרן וקורנו, הופכים את קו מחצית המגרש לחומה בצורה. אבו פאני הוא יותר נטע לביא ממחמוד ג'אבר, ויחד עם ההיחלשות של השחקנים הצפון-מערב-אירופאים בחסות הלחות של מבואות טירת הכרמל, איבדה חיפה את המומנטום והמשחק התאזן.
2. גם אם הייתה כאן כוונה לחלק כוחות או להטעות את המאמן הפורטוגלי של אולימפיאקוס, כשאתה מכניס מהספסל את דין דוד, אבו פאני, סאן מנחם, פרנצדי פיירו וצ'ארון שרי, שהם בשקט חמישה שחקני הרכב, אתה כאילו משדר ליריב ש"כל מה שראית במחצית הראשונה זה כלום לעומת מה שתראה במחצית השנייה". זה לא הלך, כי לארבעת שחקני השדה האחרים, שלא הוחלפו, אין כושר ל-90 דקות, אבל בליגה הרוטציה הזו תהיה קטלנית כי המחליפים לא פחות טובים מאלה שפתחו, ופתחו טוב.
ברק בכר ייזכר כנראה כמאמן הראשון בכדורגל הישראלי שהבין באופן מוחלט את השינוי הקבוע במספר החילופים: לא עוד קורונה, אלא משחק עם 16 שחקנים. יש לו לפחות 16 שחקנים ברמה גבוהה מאוד, וזה לוקסוס שספק אם יש קבוצה בליגה שיכולה להרשות לעצמה. מצד שני, חשוב שתפגע בכל שחקני הרכש, ובזה לבכר יש בעייה. קחו למשל את פרנזי פיירו.
נכון, לא אחראי כל כך לנתח שחקן על פי פחות מחצי משחק, אבל היו משחקי אימון ששודרו, והדה-ז'ה-וו טרם החליט למי לשייך את עצמו: לבאר שבע של ברק ואיסק קואנקה או למכבי חיפה עם מוחמדו אידירסו. רכש יקר... מהליגה השנייה בצרפת... כבר כאן זה מתחיל להיות חשוד, אבל התגובה האיטית שלו לכדור שסידר לו דין דוד או הפנדל הרשלני, גם מעוררים סוג של דאגה. אחת הסיבות שחיפה לא ניצלה את היתרון שלה כדי להרוג את המשחק, הייתה העובדה שלמצבים הטובים הגיעו השחקנים הפחות מיומנים ואלה שכן מיומנים, פעלו ברשלנות. בכר יצטרך לבחור למשחקים מול אולימפיאקוס את החלוץ הכי חד בתקופה הכי פחות חדה של העונה. לטעמי, כרגע זה דין דוד.
ועוד פסקה על עומר אצילי: מילא מתלבש לך פעם אחת כדור בסיבוב, בלי לעצור, לחיבור, אבל פעמיים מול אותה קבוצה תוך כמה חודשים? הנוכחות שלו ברבע השעה הראשונה הייתה בכל חלקי השליש השלישי, והתחושה היא שאצילי לא מוותר על החולצה מספר 7 בכדורגל הישראלי, גם כשמספר 7 המקורי חוזר מהגלות. הולך להיות פה מץ'-אפ יוקרתי, מהרמות הגבוהות ביותר, כי כרגע, אין לאצילי מה להתבייש בארסנל שלו מול זה של ערן זהבי.
3. תומר חמד ניצח אתמול את המשחק. בואו נגיד שזה לא מפתיע. זה בכל זאת תומר חמד, אבל צריך לזכור שבשנתיים האחרונות חמד שיחק בליגה נחותה ובעצם כבר כמה שנים שחמד לא בנבחרת, לא מתחכך בכדורגל אמיתי, ובגיל 35, זה לא מופרך לצפות לפנסיונר. ובכל זאת, המסירה בנגיעה לגול השוויון של אנסה והפנדל המנצח, הם סטייטמנט. לא רק של חמד אלא של הפועל באר שבע. רק לפני פסקה דיברנו על מץ'-אפ יוקרתי. זה עוד יהיה תלת ראשי.
באר שבע ניצחה את מכבי חיפה בסמי עופר, למרות מחצית ראשונה קשה ביותר, בלי דקה של אבו עביד, או של טיבי, או של ספורי, או של שכטר ואפילו לא של יוני סטויאנוב. זה מרגיש שבאר שבע, למרות שלא רעננה את הזרים (אולי זה עוד יקרה), והרכש האמיתי היחיד שלה הוא שי אליאס, מספיק טובה כדי לקרוא תיגר על כל מה שמכבי חיפה ומכבי תל אביב חולמות להלחם עליו.
זה הרבה בזכות אליניב ברדה שזכה אתמול בתואר ה-17 בקריירה שלו וה-13 בישראל. למרות הבוסריות שלו כמאמן, ברדה חד, חי את המשחק, מגיב לנעשה, לא מוותר. הסטאז' שעבר תחת בכר, או אבוקסיס או רוני לוי, ארגן אותו מצוין. נכון, כולה אלוף האלופים, בפנדלים, אחרי הצלה כפולה מהקו, אבל זו לא פעם ראשונה שברדה מנצח את בכר או מנצח משחקים שהוא לא אמור לנצח.
4. משחק הלחץ של מכבי חיפה במחצית הראשונה מתחבר למה שעשתה מכבי נתניה למכבי תל אביב ביום חמישי במשחק המקדים והפחות נוצץ של מפגשי האירופיות. גם לנתניה היה פחות כוח למשחק שלם, אבל אלמלא דניאל פרץ במחצית הראשונה, המשחק הזה גם לא היה מגיע לפנדלים.
לכאורה, משחק לחץ כזה של קבוצה נחותה על הנייר, הוא הפתעה טקטית עצומה, בוודאי לולאדן איביץ' שלא מכיר את בני לם, ולא הגיע מוכן לסגנון כזה מולו.
העניין הוא שאם מאמני הקבוצות הבכירות בליגה ימשיכו להתייחס למכבי נתניה כאנדר דוג, נתניה תעקוף אותם בסיבוב. כי זה עמוק ב-DNA של נתניה. היא שיחקה כך גם בעונת 2017/18, אחרי העלייה מהליגה הלאומית, עם דראפיץ' וברדה על הקווים. היו לה באותה עונה הכי הרבה חטיפות בשליש האחרון, אבל היה קשה לה להתמיד בגלל כמות מופחתת של שחקני הכרעה.
אם אתה לא הורג את המשחק - ואנחנו חוזרים על מה שכתבנו לגבי מכבי חיפה - בלחץ המסיבי, הסיכוי לנצח פוחת משמעותית, ביחס לקבוצה שהולכת ומגבירה קצב. זו שיטת משחק שיש בה סיכון עצום: גם היכולת של היריב להיערך לכך ולנצל את הלחץ הגבוה שמפעילים עליו, למשחק מעבר מהיר וקטלני בשטחים די פרוצים, וגם כי צריך כושר גופני מטורף כדי להתמיד בכך 90 דקות.
מעבר להכל, זה בני לם, זו מורשתו, ככה יתחילו עכשיו לא מעט קבוצות לשחק. זה מצמצם פערים, זה אטרקטיבי ומכניס אנרגיות, ובשביל זה קיים המשחק: בידור והנאה. ההיסטוריה עוד תשפוט את מה שקרה כאן עם פריצתו של לם למשפחת מאמני ליגת העל, מוקדם לסכם, אבל הפתיח מבטיח המון.
אגב, גם הפתיח הזה של העונה.