לכל ספורטאי יש חלום. בטניס, מיליוני ילדים מאוסטרליה ועד טוניסיה מפנטזים על רגע אחד: לעמוד עם מחבט ופאסון, במדים לבנים וכובע מצחיה בקודש הקודשים ווימבלדון, רק כדי להסתובב אל מביא הכדורים ולקרוץ אליו בגאווה והוקרת תודה. גם נובאק דג'וקוביץ' חלם על הרגע הזה, ואתמול (ראשון) הוא השלים זכיה רביעית רצופה בלונדון מתוך שבע בסך הכל, בדרך ל-21 גרנד סלאמים.
אלא שהטקסט הזה לא ידבר על דג'וקוביץ' ותרומתו ההיסטורית, כשם שבכל העולם יעסקו היום בעיקר במפסיד שגרף את כל קופת תשומת הלב. סביר שגם ניק קיריוס הילד חלם להגיע לווימבלדון, אלא שההצגה של האוסטרלי על הבמה המרכזית נראתה יותר כמו תאונת שרשרת, ולא בגלל רמת המשחק. ואותם ילדים מהחלום בפסקה הקודמת, כמו גם אוהדיו המסורים של המשחק, הביטו בו בהשתאות ושאלו את עצמם באלגנטיות בריטית: מה הוא עושה לעזאזל?
ספורט מתבסס לא רק על חוקים, טקטיקה וכישרון, אלא גם על סט של ערכים וקודי התנהגויות, פעולות מצופות ודרכי התמודדות ברגעי משבר. ובטניס, שהמושג "הספורט הלבן" הוא המגדיר הברור ביותר שלו, הרף גבוה אפילו יותר. ואז מגיע קיריוס, ומראה שגם שמונה שנים בסבב לא הצליחו לכוון ולחווט אותו אל תוך המסגרת של הנורמות החברתיות שבנו לאורך עשרות שנים את תדמיתו של הענף. קיריוס הטניסאי אפילו מנסה לאתגר את התפיסה לפיה כישרון ספורטיבי אינו אפקטיבי ללא חוסן נפשי.
ואחרי התרבות, קצת פסיכולוגיה. ריכוז ומיקוד הקשב הם חלק מהותי בהצלחה בכל פעולה בחיים, וטניס, ספורט יחידני שמורכב ברצף אינסופי של ניצחונות והפסדים שדורשים יכולת התמודדות והתאוששות מהירים, מחייב את ה"שריר" הזה להיות מפותח וגמיש במיוחד. בקרוסלה הרגשית הזו, החשיבות של ריכוז ושליטה בהסחות הדעת (לא רק במהלך משחק או תחרות, אלא גם בשעות ובימים שלפניהם) הופכת קריטית. קיריוס הופיע אתמול בבית המקדש השמרני של ווימבלדון ונראה אחרת, התנהג אחרת, וצעק את זה בקול. תרתי משמע.
במקום טכניקות של כיוונוני מחשבה לטובת מיקוד ב"כאן ועכשיו", הוא התעסק בפריקת עול ותסכול על מה שכבר קרה קודם ולא ניתן לתיקון; ילדים-טניסאים בכל העולם מתאמנים על נטרול המחשבות והרגש בין נקודות בעזרת פעולות אוטומטיות, כמעט רובוטיות, והוא בחר לעצור ברגעי ההכרעה בגמר הגרנד סלאם הראשון בחייו, כדי להתעמר באוהדת ביציע, בשופט הקו ובבני משפחתו.
כל טניסאי מתחיל יודע לדקלם עד כמה חשובים חשיבה ודיבור עצמי חיוביים ברגעי לחץ וחרדה, אבל קיריוס זעק והתאבל כמעט בכל פעם ועל כל אירוע במגרש שלא עשה לו נעים. אלא שבמקום קריסה מנטאלית ותבוסה, הוא נשאר במשחק עם רגעים של התעלות. ואז עולה השאלה האם מדובר בספורטאי פגיע הזקוק לעזרה או במי שהיריב, השופט או הקהל הם חומר הבעירה שלו?
לא בטוח שאצליח לספק תשובה לשאלה המהותית הזו, אבל מרצף הפרובוקציות - על המגרש ומחוצה לו - ומהשפעתן, קשה להתעלם. ואם ההופעה בכובע ונעליים אדומות לראיון אחרי משחק היא אולי רק התרסה מול המארגנים ומעלה גיחוך, הרי שהדרמות על המגרש לא רק מסיטות את העניין מהמשחק עצמו, אלא גם משפיעות על היריב. וזה כבר נוגע בגבולות ההוגנות והאתיקה.
דג'וקוביץ', בימים כתיקונם "בד בוי" בעצמו, זכה לקבל בגמר את רכבת ההרים הרגשית של האוסטרלי במקום הנחישות והעקביות (ובעיקר השקט) של רפאל נדאל. במשחקון התשיעי של המערכה השלישית, בפיגור 40:0, הוא ניצל את הקריסה ההתנהגותית של יריבו לשבירה וניצחון במערכה, ובמערכה הרביעית כל לוב שלו מעל הרשת תסכל יותר ויותר את האוסטרלי הגבוה עד שזה נותר עם בטריה ריקה.
ועדיין, למרות שנולה ניסה להתעלם מקיריוס, סביר שהושפע ממנו. וקיריוס? גם עם התנודות הקיצוניות במצב הרוח והאופן בו הן השפיעו בעיקר בשובר השיוויון על כל אחת מהחבטות שלו, הוא עדיין סיים את הגמר עם 30 אייסים ו-62 ווינרים, הרבה יותר מיריבו. דמיינו לכם את היכולת הזו עם האופי של פדרר למשל..
ספורטאים הם אייקוני תרבות ודמויות לחיקוי, אם בגלל היכולת על המגרש או האישיות שהם מפגינים עליו ומחוצה לו. "כל פרסום הוא טוב, לא?", תהה קיריוס בווימבלדון, בשבוע שחיזק עוד יותר את תדמיתו כברבור שחור של הספורט הלבן. השאלה היא האם הוא מבין את המחיר המקצועי של התגובות וההתנהלות שלו, כדי שיוכל לפחות להשאיר מורשת של הישגים על מגרש הטניס. אולי במקום עוד טראש טוק בטוויטר עם דג'וקוביץ', כדאי שירים טלפון לג'ון מקנרו.
הכותב הוא פסיכולוג ארגוני מומחה ויועץ מנטאלי לספורטאים