בפעם השביעית: גולדן סטייט אלופת ה-NBA

אליפות הקאמבק: על הזכייה הכי מרשימה בשושלת של גולדן סטייט

האליפות הנוכחית של הווריירס היא המרשימה ביותר של השושלת הנוכחית. לא כי זו הגרסה האיכותית ביותר, אלא דווקא בגלל כל המגבלות. אסף רביץ מנתח ותוהה: איפה נמצא סטף קרי בדירוג השחקנים הגדולים אי פעם

אסף רביץ
17/06/2022
שחקני גולדן סטייט חוגגים בחדר ההלבשה (מתוך אינסטגרם)

כל האליפויות מרגשות, אך זו הייתה אליפות מרגשת במיוחד. אליפות הקאמבק של גולדן סטייט. זה חסר תקדים לחלוטין לחזור מבור כל כך עמוק. שיקגו הייתה מועמדת לגיטימית לאליפות גם בעונות הפרישה של מייקל ג'ורדן, בין שתי הטרילוגיות. סן אנטוניו נותרה קבוצת צמרת תוך כדי שהיא ממציאה את עצמה מחדש בין 2007 ל-2014. גולדן סטייט איבדה את קווין דוראנט - ה-MVP של הגמר בשתיים משלוש האליפויות ואחד השחקנים הטובים בעולם. היא איבדה את אחד מצמד האחים ספלאש לצמד פציעות שלקח לו שנתיים וחצי להתאושש מהן. גם סטף קרי ודריימונד גרין החמיצו נתחים גדולים משלוש השנים האחרונות, ותוך כדי כך גם סבא זמן עשה את שלו. לפני שנתיים זו הייתה הקבוצה החלשה בליגה, לפני שנה היא הפסידה בפליי-אין, השנה היא שוב אלופה.

עוד בוואלה!

קרי זכה לראשונה ב-MVP הגמר ופרץ בבכי: "הוא הרכז הגדול אי פעם"

לכתבה המלאה
האליפות הכי מרשימה של השושלת הנוכחית. קליי וקרי חוגגים(צילום: GettyImages, Adam Glanzman)

זו האליפות המרשימה ביותר של גולדן סטייט כמועדון, האליפות המרשימה ביותר של השושלת. לא כי זו הגרסה האיכותית ביותר, ממש לא, אלא דווקא בגלל כל המגבלות. בגלל שסטף בן 34 והגיע לפלייאוף אחרי עונת הקליעה החלשה בקריירה שלו; בגלל הקאמבק הלא הגיוני של קליי תומפסון; בגלל שהגיל בהחלט משפיע על גרין, שאיבד משהו מהאתלטיות והחדות שלו; בגלל שאנדרה איגודלה התברר במהלך הפלייאוף כלא רלוונטי; בגלל שהצוות המסייע מורכב משחקנים שקבוצות אחרות לא רצו ומצעירים לא בשלים. זו אמנם הקבוצה עם סך המשכורות הגבוה בליגה, אבל זה קשור בעיקר לחוזים של שלושת הגדולים שנובעים מהכבוד כלפי הישגי העבר שלהם הרבה יותר מהציפיות לעתיד.

זו האליפות החשובה ביותר לשושלת הזו. האליפות הראשונה הייתה מול קליבלנד נטולת קיירי אירווינג וקווין לאב, שתי הבאות היו עם דוראנט, שחלון הזדמנויות חד פעמי אפשר לו להגיע. האליפות הנוכחית שמה חותמת סופית על גדולתה ההיסטורית של הקבוצה הזאת גם ללא KD, של השלד סטף-קליי-דריי, של השיטה שסטיב קר בנה סביב השלושה האלה. הכדורסל השמח הזה, השונה הזה, מביא אליפויות, ברבים, בלי כוכביות וסימני שאלה. כמו כל שנה, גם השנה היו פציעות משמעותיות, קבוצות כמו מילווקי, דנבר והקליפרס מרגישות שבסגל מלא הייתה להן אפשרות לקרוא תיגר על התואר. אבל היו גם מספיק קבוצות איכותיות מאוד, חלק על הנייר וחלק בפועל, ובסופו של דבר גולדן סטייט התמודדה די בקלות עם כל מה שהיה מולה.

כשחושבים על הווריירס חושבים על התנועה בהתקפה, השלשות הבלתי אפשריות, שמחת החיים. המשחקים האחרונים היוו תזכורת חשובה לכך שההגנה היא חלק אינטגרלי מהזהות של השושלת. גולדן סטייט הפכה פיגור 2:1 לניצחון 2:4 קודם כל בזכות שלוש תצוגות הגנתיות נפלאות. היא ספגה בשלושת המשחקים האחרונים 97.9 נקודות ל-100 פוזשנים (לשם השוואה, ההגנה הטובה בעונה הרגילה, של בוסטון, ספגה 106.2 נקודות ל-100 פוזשנים). זו קבוצת הגנה חכמה ונחושה, שחושבת מהר יותר מהיריבה, מקשה על כל חדירה וכל זריקה, מבצעת רוטציות מושלמות. אחת המחמאות הגדולות ביותר לתרבות המועדון היא האופן בו אנדרו וויגינס הפך לסטופר הטוב בליגה בשני הסיבובים האחרונים. שלושת המשחקים האחרונים היו תצוגות הגנתיות מושלמות שלו. אולי הדרך הטובה ביותר לסכם את הגמר היא שבשלב מסוים ההגנה של הווריירס קלטה את ההתקפה של הסלטיקס והחלה להוציא ממנו את העוקץ. היא הקשתה על הכוכבים והעלימה לגמרי את רוב שחקני המשנה, בוסטון פשוט לא הצליחה ליצור מצבי זריקה טובים בעקביות ולא הפסיקה לאבד כדורים.

עוד בוואלה!

ההיסטוריה של הטריו והארון של קר: מספרי האליפות של גולדן סטייט

לכתבה המלאה
שייך לרשימת הגדולים ביותר. כל מה שניתן להבין זה אם הוא בטופ 15 או בטופ 10. סטף קרי(צילום: GettyImages, Elsa)

סטף

סטף קרי הוא שחקן היסטורי. הוא היה גם לפני הגמר הזה. אני מסתייג מעט מהאמירה שהוא שינה את משחק הכדורסל, מהפכת השלשות והקצב היא מהפכת אנליטיקס שסטף הוא רק הפוסטר שלה. למרות שהליגה כבר מלאה בצעירים שגדלו עליו וזורקים שלשות בלי הפסקה, אף אחד עדיין לא משחק כמוהו, לא קולע בעקביות זריקות בדרגת הקושי שלו, לא משנה משחקים דרך תנועה ללא כדור כמוהו. למרות שהקבוצה הזו קיימת כבר כמעט עשור, אף קבוצה אחרת לא מתקרבת למשהו שדומה לסגנון של הווריירס, אף אחת אפילו לא מנסה ברצינות. ב. כי הוא מרחיב את טווח האפשרי, את מה שניתן לדמיין, הוא לא מושג גם עבור מי שמשחק איתו ונגדו, הוא חד פעמי.

לאורך השנים הייתי די עיקש בסירוב למקם את סטף ביחס לשחקנים אחרים מבחינה היסטורית. משהו בו תמיד חמק מהשוואות, חד הפעמיות הזאת נתנה הרגשה של קטגוריה משלה. אבל אחרי הגמר אני מרגיש שראוי להכניס את קרי לתוך המשוואות ההיסטוריות. כי זה היה גמר של שחקן בכיר בשיא הקריירה שלו, כזה שמגיע לגמר ה-NBA ופשוט טוב יותר מכל אחד אחר באופן עקבי. זה היה גמר בו יריבה הצליחה לקחת לגולדן סטייט את השיטה, אז סטף ניצח אותה במו ידיו עד שהיא נכנעה והחלה לבצע עליו דאבל טים. גם המשחק הרע שלו, המשחק החמישי, היה משחק טוב פרט לכך שהשלשות לא נכנסו בו. ואם זה לא מספיק, הוא ביצע גם קפיצת מדרגה הגנתית, הוא סיים שני סיבובים הגנתיים מצוינים מול יריבות שמשחק ההתקפה שלהן היה בנוי על ניסיון בלתי פוסק לתקוף אותו. מכל החותמות שהגמר הזה מייצר, החותמת הברורה ביותר היא של סטף כמי ששייך לרשימת הגדולים ביותר בכל הזמנים, כל שנותר הוא להבין אם למקם אותו בטופ 10 או טופ 15.

בלי להגיע למספר מדויק, אני מאמין שאצלי הוא ימוקם גבוה מאשר אצל רבים אחרים. כאשר אני מעריך שחקן היסטורי, אחת השאלות המנחות מבחינתי היא איזו קבוצה ניתן לבנות סביבו. טים דאנקן צריך להיות שחקן טופ 10 וודאי כי ניתן היה לבנות סביבו כל סוג של קבוצה והוא ידע להתאים את עצמו ולאפשר לשחקנים סביבו להגיע לשיא. סטף כנראה בדרך לשם כי נבנתה סביבו אחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים. בזכות היכולות הייחודיות שלו, וגם בזכות האישיות שלו שאפשרה את זה. סטף הוא הסופרסטאר שנהנה מהידיעה שהתנועה שלו ללא כדור מייצרת ליי-אפים לחברים לקבוצה, הוא הסופרסטאר שיודע לזוז הצידה כשצריך, הוא הסופרסטאר שמאפשר לכוכבים אחרים להצטרף ולהרגיש בבית. ראינו השנה כמה קבוצות כוכבים קורסות מכל מיני סיבות, זה הופך למרשים יותר את האופן בו סטף וגולדן סטייט אפשרו לדוראנט להשתלב.

לא ניתן להפריז בחשיבות הנוכחות שלהם. דריימונד גרין וקליי תומפסון(צילום: GettyImages)

קליי ודריי

על פניו, זה לא היה גמר גדול של שתי הצלעות הנוספות בשלישייה. קליי קלע ב-35.6 אחוזים מהשדה, דריי ב-33.3 אחוזים. אבל לא ניתן להפריז בחשיבות הנוכחות שלהם. במקרה של קליי תומפסון, עצם היכולת לחזור אחרי שנתיים וחצי, אחרי שעבר שתיים מהפציעות הקשות ביותר שכדורסלן יכול לעבור, היא כמעט בלתי נתפסת. לא היה לנו מושג מה הגיוני לצפות ממנו, מה שקיבלנו זה שחקן שחלק גדול מהזמן מזכיר את מי שהוא היה, שבכל סדרה מוצא את הדרך למשחק-שניים גדולים. והחל ממשחק 4 בגמר, גם ההגנה שלו חזרה להזכיר את מי שהוא היה לפני הפציעות, היה לו חלק חשוב במאמץ ההגנתי של שלושת המשחקים האחרונים. ניתן לשער שכל עוד הוא לא ייפצע שוב, בשנה הבאה הוא רק יהיה טוב ויציב יותר.

אצל דריימונד גרין, כאמור, ניתן היה להרגיש ירידה באתלטיות ובחדות שבחלקים לא זניחים מהסדרה הפכה אותו לנטל. השיא הגיע כאשר סטיב קר הוציא אותו לכמה דקות עמוק ברבע האחרון של משחק 4, אולי הדקות החשובות ביותר בסדרה הזאת. אולי זה הרגע ששינה משהו. דריי הגיב לספסול בכך שכאשר הוא חזר הוא ביצע כמה פעולות גדולות במאני טיים, ובשני המשחקים הבאים היה מצוין הגנתית ויעיל התקפית. בשום שלב, גם במשחקים הכי רעים שלו, הוא לא הפסיק להיות הלב הפועם והעוגן ההגנתי של הקבוצה. השושלת לא הייתה קיימת בלי השניים האלה, בגמר הזה היה סביבם מספיק כדי לחפות על חוסר היציבות שלהם ולהפוך את הרגעים הגדולים שלהם למשמעותיים.

ההברקה הכי גדולה של בוב מאיירס. אנדרו וויגינס(צילום: GettyImages, Thearon W. Henderson)

הבנייה מחדש

הג'נרל מנג'ר בוב מאיירס חתום על הקבוצה הזאת, הוא זה שבחר שלישייה היסטורית במקומות 7, 11 ו-35 בדראפט. אבל באליפות הזאת, הוא מקבל קרדיט עצום על תהליך בנייה מחדש מוצלח מאוד. התהליך החל בקיץ 2019, לאחר הפציעות של דוראנט וקליי. מאיירס הצליח להפוך את העזיבה של KD לסיין אנד טרייד על דיאנג'לו ראסל, שבהמשך הפך לטרייד על אנדרו וויגינס ובחירה גבוהה. בדראפט של אותו קיץ מאיירס בחר בג'ורדן פול במקום ה-28. בשנתיים הבאות מאיירס למד לזהות שחקנים שכן מתאימים ולא מתאימים לסגנון של הקבוצה ומילא את הסגל בשחקנים מתאימים. בקיץ האחרון נותר מקום אחד בסגל, השחקנים הוותיקים חשבו שאייברי בראדלי המנוסה הוא זה שצריך לקבל את המקום הזה, מאיירס התעקש לתת את החוזה לגארי פייטון השני, הוא זיהה בו שחקן שמתאים לשיטה עם רוח לחימה יוצאת דופן. משחק 5 היה משחק הבנייה מחדש של מאיירס. ביום בו השלשות של סטף לא נכנסו, וויגינס, פייטון ופול קלעו 55 מ-104 הנקודות של הווריירס והיה להם חלק מכריע בנצחון המכריע.

הבנייה מחדש לא הסתיימה בשחקנים שתרמו בגמר. אותה בחירה גבוהה מהטרייד של וויגינס הפכה לג'ונתן קומינגה המבטיח, יחד איתו הגיע באותו דראפט מוזס מודי שקיבל דקות משמעותיות בגמר המערב. על המדף מחכה ג'יימס ווייזמן, הבחירה השנייה לפני שנתיים, סנטר עם פוטנציאל גבוה במיוחד שבינתיים בעיקר פצוע. יחד עם פול, יש לווריירס שלד עתידי שיכול לעזור לוותיקים להזדקן בכבוד ולהמשיך להיאבק בצמרת. ניתן לשער שבעוד שנה ושנתיים פול יהיה עוד יותר טוב וקומינגה ומודי ישתלבו ברוטציה באופן עקבי כעוד שני פורוורדים עם שילוב של הגנה ויכולות התקפיות. אלה בדיוק השחקנים שכל קבוצת פלייאוף מחפשת, וסביר להניח שכבר בשנה הבאה קר ירוויח לפחות שחקן רוטציה משמעותי אחד בעזרתם, אם לא שניים.

היכולת של הווריירס להמשיך לרוץ בצמרת תלויה ביכולת של השלישייה להישאר לפחות ברמה של הפלייאוף הנוכחי לעוד כמה שנים. היא תלויה גם במוכנות של בעלי הבית להמשיך לשלם מיסים אסטרונומיים שרק יגדלו. הקיץ מסתיימים החוזים של קוון לוני ופייטון, ובשביל להשאיר אותם גולדן סטייט תצטרך לשלם סכומים שראויים לשחקני משנה בכירים ולהגדיל עוד יותר את טור ההוצאות. בקיץ הבא וויגינס ופול יסיימו חוזים ויכול להיות ששם כבר נגיע לקצה גבול היכולת של הבעלים לשלם. השתלבות מהירה של קומינגה ומודי, כשהם בחוזי רוקי, תוכל לעזור מאוד למערכת למצוא איזון ולשרוד את השנים שנשארו לכוכבים הוותיקים עם סגל איכותי סביבם. ווייזמן הוא הקלף הסודי שיכול להתברר כתוספת משמעותית או כמישהו שנכון יותר להעביר בטרייד לקבוצה בבנייה.

"המדרגה הבאה המשמעותית ביותר כנראה נמצאת ביכולת של טייטום להמשיך להתקדם לכיוון הכוכבים הגדולים ביותר בליגה"(צילום: רויטרס)

בוסטון

המפסידה בגמר תמיד מאוכזבת, ובוסטון בוודאי תרגיש שהיא החמיצה הזדמנות לעלות ל-1:3 ולשנות את החצי השני של הגמר. אבל לאחר שתיתן לאכזבה לשקוע, בוסטון תוכל להיות מאוד מרוצה מהעונה הזאת. עונה שבשלב מתקדם שלה היא הייתה מחוץ לתמונת הפלייאוף במזרח, ואז החל אחד המהפכים המרשימים שאני זוכר. הסלטיקס הפכו מקבוצה חסרת חשיבות לקבוצה הטובה בליגה, בפער, בחצי השני של העונה. אימה יודוקה הגיע לשחקנים, ההתקפה החלה להניע כדור, ההגנה הפכה לתופעה יוצאת דופן והמבנה של קבוצה נטולת חסרונות הוכיח את עצמו מול יריבות עם כוכבים מוכשרים יותר.

זה יהיה עוול גדול אם נזכור לסלטיקס בעיקר את המשחקים האחרונים בגמר, אם נזכור לג'ייסון טייטום בעיקר את הגמר ולא את מה שהוא עשה כדי להוביל אליו את בוסטון. אני מאמין שאחת הסיבות לנפילה במשחקים האחרונים הייתה שהשחקנים של יודוקה היו מותשים פיזית ומנטאלית משתי סדרות של שבעה משחקים שהם שיחקו לפני הגמר. טייטום הוא עדיין גם השחקן שקלע 46 נקודות במשחק הדחה בחוץ, עדיין השחקן שניצח את קווין דוראנט בקרב הישיר ביניהם, עדיין שחקן שסיים פלייאוף מתיש עם שורה של 25.6 נקודות, 3.2 שלשות, 6.7 ריבאונדים ו-6.2 אסיסטים למשחק. והוא בן 24, בזמן שה-MVP של הגמר נמצא בשיאו בגיל 34. יש לטייטום עוד מה ללמוד ולאן להתקדם, והוא צובר בדיוק את הניסיון שיאפשר לו את זה.

מסביבו יש סגל צעיר (פרט לאל הורפורד) שירוץ עכשיו כמה שנים טובות בצמרת הגבוהה של המזרח. כל עוד רוברט וויליאמס בריא ההגנה של הסלטיקס תבטיח לה מקום בצמרת בפני עצמה. דני איינג' ובראד סטיבנס החתימו את כל השחקנים החשובים לכמה שנים על חוזים סבירים שלא יגרמו לבוסטון להיכנס לתחום המיסים המופרכים לפחות בשנים הקרובות, ויהיה גם מקום להוסיף עוד שחקן-שניים לספסל. יודוקה יקווה לקפיצת מדרגה של פייטון פריצ'ארד וארון ניסמית' בשנה השלישית שלהם, וסטיבנס יחפש במקביל שחקנים מסוגם בשוק החופשי ובטריידים. אבל המדרגה הבאה המשמעותית ביותר כנראה נמצאת ביכולת של טייטום להמשיך להתקדם לכיוון הכוכבים הגדולים ביותר בליגה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully