לצאת מהלופ: האתגרים שממתינים לוולאדן איביץ' במכבי תל אביב

ביום ראשון, בדיוק בשעה 20:35, הורגשה רעידת אדמה קלה באזור תל אביב. מאות אלפי טלפונים צפצפו בו זמנית ובישרו למרפרשי האפליקציות את החדשות להן הם ציפו. ולאדן איביץ' חזר. אי אפשר היה לפספס את התגובות. זעקות שמחה וירטואליות (ולא רק) הציפו את המרחב הדיגיטלי. אין שום אדם שהיה מעורר תגובה כזאת בארץ. בעצם אולי יש אחד. נגיע אליו בהמשך.

מכירים את סרטוני החייל האמריקאי שחוזר הביתה ומפתיע את אשתו וילדיו? זו התחושה בקרב אוהדי מכבי תל אביב. אבא חזר הביתה. הבית שוב מלא. אפשר להירגע. תחושה של ביטחון אופפת את כולם. אופוריה שמחזיקה לזמן קצר כי עוד מעט חוזרים לשגרה.

בשגרה, מכבי תל אביב רוצה לחזור להיות קבוצה מהנה ומצליחה ולהחזיר לעצמה את השליטה בכדורגל הישראלי. הצעד הראשון הוא להכיל כמה שיותר מהר את האופוריה - ולשחרר אותה.

איביץ' הוא הרבה דברים עבור מכבי תל אביב. יש כמה בסיסיים ועובדתיים: הוא מאמן מצליח שזכה פה בשתי אליפויות קלות, סוחפות ומרשימות שהגיעו אחרי שלוש אליפויות רצופות של הפועל באר שבע. הוא לקח שחקנים, חלקם הושאלו על אוטומט לפני שהגיע, והביא אותם הרבה יותר רחוק ממה שמישהו ציפה. הוא עזר למועדון לשנות תפיסה ולסמוך על המערכת הפנימית - מחלקת הנוער וקבוצת הבת.

במובן מסוים, איביץ' הוא הדמות המכביסטית האידיאלית. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים מה אנחנו מחפשים בבן/בת זוג. אוהדי כדורגל לא שונים. הם מושפעים מה-DNA, מהנרטיב שנבנה סביב המועדון וגם מאכזבות העבר. כשלוקחים את כל הפרמטרים בחשבון, עולה תמונה של איביץ': צעיר, מרשים, קשוח, סמכותי, ווינר, לא מערבב, על גבול המתנשא, מנותק מהתקשורת ומאינטרסים. בקיצור, מכביסט.

לכן, לא הייתה באמת החלטה אחרת. המאמנים שהיו אחריו נשפטו בהשוואה אליו. עם כל מאמן שהיה מגיע, טוב ככל שיהיה, היינו מגיעים ל"אבל הוא לא איביץ'". הנעליים גדולות, אבל הנקודה האמיתית רחבה יותר. זה האידיאל. כשלאשת החלומות שלך יש מעבר לתכונות רצויות גם פנים ושם, יהיה לך קשה לאורך זמן להסתפק במישהי אחרת.

האם הגעגועים לאיביץ' תרמו בין היתר למה שקרה בשנתיים בלעדיו? ייתכן, זה קרה ועדיין קורה גם במועדונים גדולים בעולם. דמות דומיננטית משאירה אחריה חלל. מה קורה אחרי האיחוד המחודש? ההצלחה צריכה להתחיל בהבנה שמינוי איביץ' לבד לא יעשה קסם. הוא יוביל לאפקט חיובי, אבל לא מבטיח הצלחה.

אחת הבעיות של אוהדי מכבי תל אביב היא שלעתים הם רוצים לצעוק ולא מוצאים על מי. כך בנויה המערכת הניהולית במועדון. גם אם יש ביקורת על מהירות התגובה או קבלת ההחלטות של מיץ' גולדהאר, אין אדם שפוי שחושב שצריך להשמיע אותה בקול. לגולדהאר יש קרדיט אינסופי בקרב הקהל הצהוב, כזה שנותן לו פס נצחי ומבטל כל טיעון נגד. לכן, הביקורת עברה באופן אוטומטי למטה - כלפי ברק יצחקי והמנכ"ל שרון תמם.

עכשיו בואו נחזור טיפה אחורה. איביץ' מילא את החלל המקצועי שהותיר ג'ורדי קרויף כמנהל מקצועי/מאמן/אבא רוחני. ג'ורדי היה הכל במכבי. הוא ארכיטקט המועדון בגרסה הנוכחית שלו. איביץ' הגיע מילא ואקום בזמנים קשים של פייר פליי פיננסי, עשה ריסטארט לכל המערכת והפך אותה מיד לשלו, כשמאחוריו בן מנספורד עשה סדר כלכלי. בהיעדר השניים, יצחקי ותמם הפכו בשנה האחרונה לכתובת היחידה שאוהד מוכן להרשות לעצמו לבקר.

בלי קשר לתוצאות בשתי העונות החולפות, מכבי תל אביב צריכה דמות סמכותית שתרגיע אחרת היא תישאב מדי שנה ללופ של חילופי מאמנים וביקורות על החלטות ארוכות טווח בנוגע לבניית קבוצה. איביץ' בא להוריד מיצחקי. הוא בא עם קרדיט לטעות ששום מאמן אחר לא היה מקבל. האתגר שלו הוא לייצר יציבות לאורך זמן.

שוק ההעברות הישראלי כל כך דליל וזה גורם ליחסי הכוחות בין הגדולות להשתנות במהירות. מי שלא אצלך, ישחק אצל היריבה שלך וזה יכול להתברר כמשמעותי (לפרטים: עומר אצילי). בקדנציה הראשונה של איביץ', מכבי תל אביב כמעט אולצה לגלות כמה היא עשירה באמת. אם גדלת במכבי תל אביב, יש לך ערך ותעזוב רק תמורה ראויה - במכירה לחו"ל, בטרייד, כמושאל (תמורת הארכת חוזה) - או "בארון".

מכבי תל אביב של איביץ' מצאה את "שוברי השוויון" שלה בבית. הסיטואציה הפעם מעט שונה, אבל לא באמת. יש כסף לבזבז והוא יצטרך לבוא על ישראלים מחוץ לליגה כמו ערן זהבי או ניר ביטון וגם על זרים. מצד שני, יש הרבה עם מה לעבוד מבין המושאלים והצעירים. יש צעירים שאי אפשר להאט את ההתקדמות שלהם (אחרת חוזרים לסיפור עדן קארצב) ומצד שני, יש מטרה ברורה להשיב את התואר.

האידיאל מבחינת מכבי תל אביב הוא ששחקנים שהיא לא רוצה או בוחרת לא להחתים - לא פוגעים בה דרך היריבות. מכאן שהאתגר הראשון של איביץ' הוא לעשות את הסינון שעשה בקיץ 2018. לראות מי מתאים, מי עומד בקריטריונים שלו, מי יתחבר לדרישות שלו, מי יכול לפרוץ תחתיו - ורק אז לשלוח את יצחקי ותמם לעשות כסף על מי שלא מתאים.

למכבי תל אביב יש פער מקצועי לא גדול לסגור. היא צריכה שינוי, אבל לא מהפכה. עם כל זאת, אסור לה גם בקיץ כזה לזנוח את המחשבות על העתיד. מלאדן קרסטאיץ' השאיר בכל זאת מורשת אחת. ההבנה שאין צורך במסע התחשלות של שלוש שנים בהשאלות כדי לבנות שחקן. אפשר לשלב גם ילדים בני 18-19. לכן, כל צעד של איביץ' את יצחקי בבניית הקבוצה יצטרך להיות תוך התחשבות גם במה אפשר להוציא עכשיו מאוסקר גלוך, דור תורג'מן, אוראל באייה ודומיהם ולא רק מהמושאלים.

יש החלטות קשות, אבל העונה לא תקום ותיפול על פארפה גויאגון כן או לא ועל אבי ריקן בעד ונגד. איביץ' אמור לתת את הפיין טיונינג שיחבר את הקבוצה ויהפוך אותה ליותר עוצמתית. האנרגיות שהוא יביא לבד מצמצמות פערים, אבל לצידן אוהדי מכבי תל אביב יהיו חייבים להיפרד מאובססיית הרכש או לפחות לשים אותה על הולד עד שלבים מאוחרים יותר החלון. למשפט הזה יש חריג אחד: ערן זהבי.

האתגר המשמעותי של איביץ' הוא לנטרל את ההשוואות לקדנציה הקודמת שלו במועדון. היה כמעט מושלם, אין ספק, עכשיו יש משהו חדש. היריבות שינו פניהן, הקבוצה ההיא כבר לא קיימת. נקודת המוצא הינה שמה שהיה לא יהיה. אולי יהיה אפילו יותר טוב, כנראה יהיה קצת יותר קשה, אבל העבר חייב להישאר בעבר.

ובכל זאת השוואה אחת לעבר: מכבי תל אביב של איביץ' נכשלה פעמיים באירופה. בעונה הראשונה בפלייאוף הליגה האירופית מול סרפסבורג ובפעם השנייה מול קלוז' וסודובה. כשמדברים על מוקדמות הקונפרנס ליג ועל הניקוד שיש לצהובים, אין בכלל מקום לוויתורים. מכבי תל אביב חייבת להיות לפחות בשלב הבתים ובעזרת ההגרלה הנכונה, אפילו יותר מזה.

הצלחה באירופה שווה למועדון יוקרה, כסף גדול, ניקוד ויכולת למשוך שחקנים בכירים בקלות. למשל, המסע של בודו גלימט לרבע גמר הקונפרנס ליג בעונה שעברה הכניס לה בינתיים מעל 12 מיליון יורו ממכירות שחקנים. מכבי תל אביב היא קבוצה שצריכה לכוון כל שנה לשלב בתים כלשהו. בדיפולט. כמטרה. על אוטומט כמו שהיא רוצה אליפות, בדיוק כמו קבוצת הכדורסל.