הכל בפנים: סטף קרי בשיאו, וגולדן סטייט שוב נותנת בראש

סטיב קר עשה התאמות, סטף קרי במיטבו גם בהגנה וגם בהתקפה, השופטים נותנים לדריימונד להרביץ וגולדן סטייט שוב נראית מפחידה. אז למה לא כדאי להספיד את בוסטון, ומה למדנו מהפרצוף של הורפורד? רביץ מסכם שני משחקים ראשונים בגמר, ומתכונן לקרב הבא

אסף רביץ
06/06/2022
תיקתקנו: קליפ סיכום היום, 6.6 (ספורט1)

ארבע מחשבות על שני המשחקים הראשונים בגמר:

1

גמר ה-NBA החל ברגע בו ג'ימי באטלר החטיא את השלשה ההיא בסוף משחק 7. אם הוא היה קולע ומיאמי הייתה מנצחת, זה היה הפסד הרסני ושובר לב עבור בוסטון. לאבד יתרון של 13 נקודות בשלוש וחצי הדקות האחרונות של משחק 7, מול יריבה חבולה ונחותה, כדי להפסיד בגמר האזורי בפעם הרביעית בשש שנים - יש מעט מאוד רגעים שיכולים לשבור רוח של קבוצה יותר מדבר כזה. אבל באטלר החטיא. הסלטיקס קלעו זריקות עונשין כדי להעלות את ההפרש לארבע ומעשית לסגור את הסיפור, מיאמי ניסתה עוד זריקת ייאוש ועל הריבאונד התנפל אל הורפורד, שמיד זרק את הכדור באוויר ורץ לחגוג את הניצחון עם אנשי הספסל. רוב השחקנים האחרים נותרו לעמוד, נראה שעדיין מעכלים את מה שכמעט קרה להם. שפת הגוף של הורפורד הייתה אחרת, נחושה, לא מתפשרת.

לקח זמן להבין מה הרגע הזה הזכיר, ולשם כך נדרשה ההצגה של הורפורד במשחק הראשון של הגמר. הוא החזיר אותנו כמעט 20 שנה אחורה, אל עוד החטאה שמנעה קאמבק דרמטי ושובר לב. זה קרה ב-2003, הימים בהם נאמר ש"כדורסל משחקים 48 דקות ובסוף הקבוצה של פיל ג'קסון זוכה באליפות", הימים בהם נדמה היה שכל אליפות מוכרעת בזכות שלשה של רוברט הורי. סדרת הסיבוב השני הפגישה את הלייקרס של שאקובי, אלופת שלוש השנים האחרונות, עם סן אנטוניו של טים דאנקן בשיאו. במשחק החמישי שנערך בטקסס, במצב של 2:2, הספרס פתחו פער של 25 נקודות לקראת סוף הרבע השלישי. הלייקרס, בניצוחו של קובי, נגסו עוד ועוד מההפרש, השחקנים של גרג פופוביץ' נראו מבוהלים ושבורים, זה הגיע עד לשתי נקודות הפרש וכדור אחרון של הלייקרס. הורי, איך לא, קיבל מקובי מסירה לשלשה די נוחה, אך להפתעת כולם הכדור קפץ כמה פעמים על הטבעת ויצא החוצה.

המבט של טים דאנקן באותו הרגע זכור לכולם. זה היה מבט של מישהו שהרגיש שהוא זכה להזדמנות שנייה ואין סיכוי שהוא מבזבז אותה. את המשחק השישי הספרס ניצחו בלוס אנג'לס ב-28 הפרש, כאשר דאנקן קולע 37 נקודות על הראש של שאק, אולי במשחק הטוב בקריירה שלו. משם הספרס המשיכו לאליפות. בדיעבד, שפת הגוף של הורפורד הזכירה את אותו מבט של דאנקן. מוטיב הגאולה הוא אחד הכוחות המניעים החזקים ביותר שיש. התחושה שקיבלתי הזדמנות שנייה שלא בהכרח הגיעה לי, ועכשיו אסור לי לפספס אותה, היא אחת הדרכים בהן ספורטאים מוצאים בעצמם כוחות שהם לא ידעו שיש להם. בגיל 36, אין להורפורד עוד הרבה משחקי פלייאוף גדולים בקנה, אבל במשחק הראשון של הגמר שום דבר לא עצר אותו בדרך לאחד כזה. במשחק השני הוא נרגע, אבל השיג ניצחון חוץ והכריח את ההגנה של הווריירס לשים לב אליו בהמשך הסדרה, מה שיוכל לעזור לכוכבי הסלטיקס בהמשך.

עוד בוואלה!

גולדן סטייט הביסה 88:107 את בוסטון וקבעה 1:1 בסדרת הגמר

לכתבה המלאה
במשחק הראשון קרו תסריטים לא הגיוניים, בשני סטף חזר לעצמו. קרי(צילום: GettyImages, Ezra Shaw)
מה אפשר לעשות איתו? קרי(צילום: GettyImages, Ezra Shaw)

2

סיפור המשחק הראשון, בקיצור נמרץ: שלושה רבעים זה נראה כמו תסריט סטנדרטי לניצחון של גולדן סטייט, ואז בוסטון שברה את חוקי הפורמט וכתבה תסריט פרוע לחלוטין לרבע האחרון. בסוף הרבע השלישי התחושה הייתה שראינו כל כך הרבה משחקים כאלה: מחצית ראשונה צמודה, אבל עם תחושה שהווריירס בשליטה, ואז ברבע השלישי הם מממשים את השליטה הזאת ויוצרים פער דו ספרתי שכבר לא ייסגר. סטף קרי הגיע בטירוף לפתיחת המשחק, ההגנה של הסלטיקס הייתה מבולבלת מולו, וכאשר החלה להצמיד אליו שחקן באופן קבוע ולצאת אליו עם שני שחקנים בפיק נ' רול, המכונה של סטיב קר ניצלה את זה כדי לנצל את היתרונות שנוצרו ולתת לשאר השחקנים לבוא לידי ביטוי. הכל כבר היה מוכן לדיבור על העייפות של בוסטון ועל הקושי להחזיק מעמד מול גולדן סטייט לאורך משחק שלם, בטח כשפוגשים אותם לראשונה בפלייאוף.

ואז הגיע הרבע האחרון. קרו בו כמה דברים הגיוניים, כאלה שכבר ראינו מבוסטון לאורך הפלייאוף: ג'יילן בראון נכנס לכמה דקות של זון בהן לא ניתן לעצור אותו, משחק הדרייב אנד קיק של בוסטון בוצע בשלמות וביעילות (זה אחד השינויים החשובים של החצי השני המוצלח של העונה), ההגנה הפסיקה לטעות והצליחה להקשות מאוד על התקפת הווריירס בזכות השילוב בין גודל, אתלטיות, כישרון ומחסור בחוליה חלשה. קרו גם כמה דברים לא הגיוניים, בעיקר שלשות של דריק וויט עם יד על הפנים ושלשות של אל הורפורד עם עלייה מהירה ובטוחה לזריקה כאילו מדובר במומחה שלשות. הנקודה החשובה היא שכל הדברים האלה קרו ביחד. כל התקפה יצרה מצב זריקה טוב, כל השלשות נכנסו, בכל פוזשן הגנתי התקבלו כל ההחלטות הנכונות. זה רבע נדיר בכל סיטואציה, הוא בלתי נתפס ברבע האחרון של המשחק הראשון בגמר, בחוץ, וכשהוא מגיע מקבוצה עם ניסיון מצטבר של אפס משחקים בגמר שאמורה להיות מותשת מנטאלית.

לבוסטון ולגולדן סטייט יש סוג שונה של עומק. במשחק הראשון בלט העומק של בוסטון. יש לה רק שבעה וחצי שחקני רוטציה של ממש, אבל כולם שחקנים איכותיים מאוד שיכולים להשתלט על משחק ביום נתון, כל אחד בדרכו (כולל דרך דומיננטיות הגנתית). לא בטוח אם יש עוד קבוצה בליגה שיכולה לקבל משחק פלייאוף עם יותר מ-20 נקודות משחקנים שנחשבים הרביעי והשישי-שביעי בהיררכיה, זה מה שבוסטון קיבלה מהורפורד ו-וויט במשחק גמר. העומק בא לידי ביטוי גם בגיוון של השחקנים שיודוקה יכול לשלוף. בסדרות מול קווין דוראנט ויאניס אנטטוקומפו גרנט וויליאמס היה שחקן מפתח בזכות היכולת להתמודד הגנתית עם שניהם. מול גולדן סטייט דריק וויט הוא שחקן מפתח בזכות היכולת לשמור על גארדים ולתפקד כשחקן יוצר נוסף. וויט נותן אופציה של הרכב נמוך שהשטף ההתקפי שלו נהדר, החמישייה של וויט, סמארט, בראון, טייטום והורפורד נראתה כמו החמישייה החזקה ביותר של הסלטיקס לסדרה הזאת.

עוד בוואלה!

גופיה של קובי בריאנט מעונת הרוקי נמכרה בקרוב ל-3 מיליון דולר

לכתבה המלאה
נותר חסר אונים. יודוקה(צילום: GettyImages, Ezra Shaw)
כשהם לוהטים, צריך פשוט להתפלל שזה ייגמר. סטף והחבורה(צילום: GettyImages, Thearon W. Henderson)

3

סיפור המשחק השני, בקיצור נמרץ: כמעט שלושה רבעים זה נראה כמו תסריט סטנדרטי לניצחון של גולדן סטייט, ובדקות האחרונות של הרבע השלישי הווריירס נתנו פוש נוסף וסגרו את המשחק. אחרי שבוסטון כבר השיגה את ניצחון החוץ שלה, היה ברור שהיא לא תבזבז אנרגיה בניסיון למחוק פיגור של 23 נקודות ברבע האחרון. אולי זה היה הלקח של הווריירס מהמשחק הראשון. בסדרות הקודמות נדמה היה שכשהם מגיעים לאזור ה-15 הפרש ברבע השלישי הקטלני שלהם הם נרגעים, בטוחים בחוסר היכולת של היריבה לחזור. לבוסטון יש יכולת להתחבר התקפית והגנתית ולמחוק פיגור תוך כמה דקות באופן שאף יריבה שגולדן סטייט פגשה עד כה לא מסוגלת, אז אסור להוריד את הרגל מהגז מולה.

עיקר הקרדיט על הבריחה הולך לחגיגת השלשות של סטף קרי וג'ורדן פול. אבל המפתח האמיתי לניצחון היה ההגנה של הלוחמים ברבע השלישי. בוסטון נחשבת לקבוצת ההגנה הבכירה מבין השתיים, אבל בחצי הראשון של העונה, לפני שדריימונד גרין נפצע, הנתונים ההגנתיים של גולדן סטייט היו דומים לנתונים ההגנתיים של בוסטון בחצי השני. זו קבוצה שמזכירה את מיאמי ביכולת לצופף שורות בצבע, לצאת מהר מאוד לקלעים ולכפות הרבה מאוד איבודים בימים בהם בוסטון לא מפוקסת. דריי היה בכל מקום ברבע הזה, סגר חדירות ונתיבי מסירה, יצא לקלעים וחזר לעזור במהלך הבא, שם יד על כל כדור בסביבה (וגם על לא מעט ידיים, השופטים נתנו לגולדן סטייט להיות אגרסיבית מאוד במשחק הזה, זה לא תמיד יקרה). הגיע הזמן לתת קרדיט גם ליכולת ההגנתית של סטף בפלייאוף הזה. קבלת ההחלטות שלו נפלאה בשני הצדדים, ובהגנה הוא עובד, קורא מהלכים, שם גוף ומקשה על שחקנים גדולים ממנו, מדויק מאוד בסגירות וברוטציות, עוזר בריבאונד. קבוצות ממשיכות לנסות לתקוף אותו בגלל הגודל שלו, אבל הוא כבר מזמן לא חור הגנתי שקל לנצל.

במשחק השני בא לידי ביטוי העומק של גולדן סטייט, עומק סטנדרטי יותר של רוטציה רחבה מאוד. לסטיב קר אין שישה שחקנים שיכולים לקלוע 20 נקודות ביום נתון כמו ליודוקה, אבל יש לו ספסל עמוק מאוד. עד כה בפלייאוף הזה הוא נתן ל-13 שחקנים שונים דקות בעלות משמעות, וכמעט כולם הצדיקו אותן. במשחק השני הוא שלף את גארי פייטון ונמניה בייליצה, שלא שיחקו במשחק הראשון (פרט לדקת גארבג' טיים), וקיבל מהם דקות טובות מאוד בזמן המנוחה של סטף ברבע השני. החזרה של פייטון מסתמנת כחשובה מאוד, הוא כנראה הבכיר מבין שחקני המשנה ההגנתיים שיש לווריירס על הספסל. בדקות המשותפות שלו ושל דריי ההגנה של גולדן סטייט נראית מפחידה ממש.

עוד בוואלה!

גרין היה צריך לקבל הרחקה? בבוסטון יודעים שכן, אבל "כבר לא מופתעים"

לכתבה המלאה
במשחק הראשון השלשות שלו צללו, ומה הלאה? הורפורד(צילום: GettyImages, Thearon W. Henderson)
שחקני המשנה מכריעים. וייט מול פול(צילום: GettyImages, Ezra Shaw)

4

גולדן סטייט הגיעה למשחק השני עם כמה התאמות, אז עכשיו תורה של בוסטון להגיב. אבל לפני כן, חשוב לציין שלפעמים התאמות נראות טוב רק בגלל תנודתיות ביכולת של היריבה. הסלטיקס לא הפסידו שני משחקים ברצף בפלייאוף, אבל מאז הסיבוב השני הם גם כמעט לא מנצחים שניים ברצף. לא בטוח שבוסטון תוכל להרשות לעצמה חוסר יציבות כזה בגמר, כי בימים הרעים שלה היא רעה מאוד, מאבדת הרבה ומאפשרת ליריבה לרוץ ולברוח.

נדמה שסטיב קר בונה על חוסר היציבות הזאת. ההגנה שלו דומה יותר לזו של מיאמי מול בוסטון מאשר להגנה שלו מול דאלאס. בדרך כלל הוא מאפשר חילופים על ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון, מאז הרבע השני הלילה השומר שלהם נצמד אליהם כדי להקשות על עלייה לשלשה. קר שולח את כוכבי הסלטיקס לחדור מול הגנה שמצטופפת בדיוק במידה הנכונה, לא באופן מוגזם, יוצאת מהר מאוד לקלעים שמקבלים מסירה ומכריחה אותם לחדור פעם נוספת. למרות שזה בדיוק מה שניצח עבור בוסטון את המשחק הראשון, קר מאמין שאם הוא יכריח שחקנים כמו סמארט, וויט, הורפורד, גרנט וויליאמס ופייטון פריצ'ארד לחדור ולנסות לסיים בצבע או להוציא כדור נוסף החוצה, הוא ינצח ביותר מאבקים מאשר יפסיד.

עוד בוואלה!

סטף, גרין והשיפוט והאחרים: הפודיום חוגג עם הווריירס

וואלה! ספורט בשיתוף ווינר

בהתקפה, גולדן סטייט ביצעה שינויים שמראים על ההערכה שלה להגנה של הסלטיקס, שמצליחה לבצע חילופים, לרדוף אחרי קלעים ולא להפקיר את הצבע. סטף קרי ביצע במשחק השני הרבה יותר מהלכי אחד על אחד מול גבוהים שהוא קיבל בחילוף, בעיקר גרנט וויליאמס. היו גם מקרים בהם אחרי חילוף כזה הוא הביא חסימה משחקן של גבוה נוסף של הסלטיקס, מול שומרים כאלה קל לו יותר למצוא את חצי השנייה הפנויה שהוא צריך כדי לעלות לזריקה. אם גרנט ימשיך להתקשות ככה מול הזריזות של סטף, סביר להניח שהוא יאבד חלק גדול מהדקות שלו עבור וויט ופריצ'ארד שמתאימים יותר לסדרה. אך בעוד שההרכב הנמוך של בוסטון הוא כנראה הפתרון הטוב ביותר, הוא גם מקל על שחקני הווריירס להגיע לטבעת בלי לפחד מחסימה שתגיע משום מקום, בעיקר מרוברט וויליאמס. המטרה של יודוקה למשחק הבא תהיה לעזור לשחקנים שמסביב לטייטום ובראון לחזור להיראות כמו השחקנים הבכירים שהם נראו במשחק 1 ופחות כמו שחקני המשנה חסרי החשיבות ההתקפית שהם נראו במשחק 2.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully