וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הלהקה: הזהות המגובשת של הסלטיקס יכולה לטשטש את היתרונות של הווריירס

31.5.2022 / 13:30

בוסטון התגלתה כקבוצה שלמה וכמעט חסרת פגמים שמשאירה שובל של כוכבים מאוכזבים. גולדן סטייט מציגה את העונה המערכתית הכי מרשימה בשושלת. רביץ מסכם את הגמרים האזוריים, תוהה כמה רחוק דונצ'יץ' יגיע עם הסגנון הלברוני והאם זה תחילת הסוף של באטלר, ומתכונן לגמר האמיתי

תיקתקנו: קליפ סיכום היום, 31.5/ספורט1

זהו, הגמרים האיזוריים מאחורינו, גמר מסקרן מאוד בין גולדן סטייט לבוסטון לפנינו. זמן לסכם את מה שקרה בשבוע האחרון ולהתחיל לחשוב על מה שיתחיל ביום חמישי.

ג'ימי באטלר, מיאמי היט. Eric Espada, GettyImages
חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. ג'ימי באטלר/GettyImages, Eric Espada

גמר המזרח

בשני הסיבובים האחרונים היו מעט מאוד משחקים צמודים, אז שני המשחקים האחרונים של גמר המזרח פיצו על כך עם סיומות דרמטיות מאוד. השיא הגיע ברגעים האחרונים של משחק 7, כאשר ג'ימי באטלר עלה לשלשה שאם הייתה נכנסת הייתה הופכת פיגור 13 שלוש וחצי דקות לסיום המשחק ליתרון. ג'ימי החטיא, אבל הזריקה הזאת תפרנס קרדיולוגים בבוסטון וסביבתה בתקופה הקרובה.

באטלר היה הסיפור של שני המשחקים האחרונים. ההצגה שלו במשחק 6 הייתה אחת מתצוגות הפלייאוף הגדולות שאני זוכר והזכירה את ההצגה של טייטום במשחק 6 מול מילווקי. המשחק הגדול בקריירה של שניהם (אצל באטלר יש תחרות קשה יותר) הגיע במשחק הדחה בחוץ, מול קבוצת הגנה חזקה וקשוחה. אבל מה שמדהים עוד יותר במשחק הזה של באטלר היה שהוא הגיע אחרי שלושה משחקים בהם הוגבל מאוד בגלל פציעת ברך וקלע ביחד 27 נקודות. היה רגע במשחק 5 בו, אחרי עוד זריקה שלא הלכה לכיוון, הוא נראה מיואש, וזה לא משהו שקורה לג'ימי באטלר. התחושה הייתה שהגוף שלו מסרב להגיב. מכיוון שגם השחקנים סביבו היו מותשים וחבולים ולא היו מסוגלים לקלוע משום טווח, המסקנה המתבקשת הייתה שהקבוצה הזאת גמורה, החלון שלה נסגר.

באטלר פתח את החלון עם השיניים במשחק 6 והגיע הכי קרוב שאפשר לשמור אותו פתוח במשחק 7. אבל ברגע שהוא נסגר לעונה הזאת, מתחילים לעלות סימני השאלה. ג'ימי בן 32 ואחד השחקנים המועדים ביותר לפציעות בליגה, כמה פלייאופים גדולים עוד יש לו בקנה? קייל לאורי בן 36 ולאורך רוב העונה והפלייאוף נראה שהוא חווה את הצניחה ביכולת שבסופו של דבר מגיעה אצל שחקנים בכירים בגילאים כאלה. פי ג'יי טאקר כבר בן 37 וסיים את הפלייאוף על אדים, לא בטוח שבעוד שנה הוא עדיין יהיה רלוונטי. אין בסגל של אריק ספולסטרה יותר מדי אופק לשיפור ואין לפט ריילי יותר מדי כלים להתחזק. לא אופתע אם נבין בדיעבד שהעונה הזאת הייתה ההזדמנות הטובה ביותר של מיאמי ללכת עד הסוף. נדמה היה שבאטלר חושב ככה, משחק עם תחושת הדחיפות הרבה ביותר מבין כוכבי הגמרים האיזוריים.

שחקני בוסטון סלטיקס חוגגים את הזכייה באליפות המזרח. Eric Espada, GettyImages
אין חוליה חלשה, בשני צידי המגרש. בוסטון/GettyImages, Eric Espada

אבל כמו יאניס אנטטוקומפו לפניו, גם באטלר נכנע לקבוצה השלמה יותר מבוסטון. לאחר שג'ייסון טייטום היה פשוט יותר טוב מקווין דוראנט בסיבוב הראשון, בשני הסיבובים הבאים בוסטון ניצחה למרות שלא היה לה את השחקן הטוב בסדרה. הזהות שהיא גיבשה החל מהחצי השני של העונה, הזהות שהביאה אותה לגמר, היא של הקבוצה השלמה. לאיימה יודוקה יש רוטציה של שבעה שחקנים שאף אחד מהם הוא לא חור בהגנה וכולם פרט לדרק ווייט מסוגלים להתמודד עם שחקני כנף מהסוג של יאניס ובאטלר. בשביעייה הזאת אין גם אף חוליה חלשה של ממש בהתקפה, אף שחקן שניתן להתעלם ממנו. כמעט כולם קולעים טוב מבחוץ, כמעט כולם מוסרים טובים, אלה לא שחקנים חד ממדיים אלא לפחות דו ממדיים.

הקבוצה השלמה ניצחה שתי סדרות קשות והפכפכות של שבעה משחקים ברצף, וזו ממש לא משימה קלה. מה שבלט במשחקים המכריעים של שתי הסדרות היה ששחקני הסלטיקס נתנו תחושה שהם הקבוצה הטובה יותר והם לא מפסיקים להאמין בזה. גם כשמילווקי ניצחה את משחק 5 בחוץ ואירחה את משחק 6, גם כשיאניס פתח בטירוף את משחק 7, גם כשבאטלר הגיע משום מקום עם ההצגה במשחק 6 וכפה משחק 7 במיאמי. יש לקבוצה הזאת שדים שהיא צריכה להתגבר עליהם, בעיקר סביב התפקוד בסופי משחקים, אבל יש בה משהו שמרגיש כל כך בטוח, יציב וחזק.

טייטום כנראה לא יסיים את הפלייאוף עם תווית של שחקן טופ 5, אבל הוא ממלא בהצלחה מרשימה את תפקיד השחקן הראשי באנסמבל. הוא שיפר מאוד את הניואנסים הקטנים של סופרסטאר במהלך העונה ובפלייאוף: תזמון המסירה שלו משופר מאוד, הוא מזהה התאמות של ההגנה ומנצל אותן, הוא תוקף מיס-מאצ'ים באגרסיביות. ג'יילן בראון היה הסקורר היציב ביותר בגמר המזרח, מה שבלט על רקע חוסר היציבות של כל אחד אחר. הוא לא ביצע את קפיצת המדרגה של טייטום בתחומים אחרים והגנות פלייאוף חזקות חושפות קשיים בכדרור וקבלת החלטות, אבל היכולת שלו לספק 20 ומשהו נקודות כמעט כל משחק הופכת אותו למספר 2 איכותי שלהרבה קבוצות אין. מרכוס סמארט עושה כל כך הרבה דברים קטנים ותפקד כסקורר הנוסף בכמה מהשחקים החשובים ביותר בפלייאוף הזה, כולל משחק 7 מול מיאמי. השלישייה הזאת צברה ניסיון פלייאוף עשיר מאוד בגיל צעיר, וזה בא לידי ביטוי השנה.

ג'ייסון טייטום, בוסטון סלטיקס, אחרי הזכייה באליפות המזרח. Andy Lyons, GettyImages
נוגע בטופ 5. טייטום/GettyImages, Andy Lyons

גמר המערב

האמריקאים מכתירים את מנצחת הגמר האיזורי כאלופת הקונפרנס, עם חגיגות, קונפטי וכובעים, והשנה גם עם תואר MVP. לי זה תמיד נראה מוזר לשלב שהוא בעצם חצי גמר, אבל הפעם החגיגות האלה סייעו להתרגשות המוצדקת כל כך מהחזרה של גולדן סטייט לגמר. הקבוצה הגדולה של העשור האחרון שוב איתנו, בגרסה השלישית שלה. יהיה מה שיהיה בגמר, זה ציון דרך משמעותי עבור החבורה יוצאת הדופן הזאת.

את הסיכומים הרחבים יותר על הדרך של גולדן סטייט מהגיהנום וחזרה, ועל השחקנים הבכירים, אשמור לסוף. בינתיים, הנקודה החשובה היא שהמערכת של בוב מאיירס וסטיב קר מוכיחה את עצמה. ברמה המערכתית, זאת העונה המרשימה ביותר של הווריירס. הסגל, כמובן, לא מוכשר כמו בימים של קווין דוראנט, והגיל והפציעות מקשים על הכוכבים לשמור על יציבות כמו בעבר, אבל בכל הקשור לשיטה ולעקרונות של הקבוצה גולדן סטייט חזקה מתמיד. ה-DNA שנבנה בשנים הראשונות של קר הוא כבר חלק מהמועדון ורק הולך ומשתכלל כל הזמן.

על השיטה כתבתי באמצע הסדרה מול דאלאס, והיא המשיכה לעבוד גם במשחק שסיים אותה. רוב הקבוצות בליגה משחקות בסגנון דומה, אף אחת לא משחקת כמו גולדן סטייט, שהמשחק שלה מבוסס על אלתורים ותגובה להגנה, מה שמקשה מאוד גם על הגנות טובות להתמודד איתה. ההתקפה של הווריירס היא הטובה בפלייאוף עד כה, עם 116.1 נקודות ל-100 פוזשנים, נתון כמעט זהה להתקפה הטובה בליגה בעונה הרגילה (של יוטה). החבורה של קר עושה את זה למרות שבשני הסיבובים האחרונים היא פגשה קבוצות שדורגו במקום השישי והשביעי ביעילות הגנתית בעונה הרגילה. בגמר כבר תחכה ההגנה הטובה בליגה.

שחקני גולדן סטייט ווריירס חוגגים את הזכייה באליפות המערב. Thearon W. Henderson, GettyImages
מהגיהנום וחזרה. גולדן סטייט חוגגת/GettyImages, Thearon W. Henderson

ככל שהסדרה התקדמה בלט שמעבר לשיטה, מאיירס וקר בנו מערכת גמישה שמאפשרת לשחקנים לבוא לידי ביטוי. הגמישות היא אחד המאפיינים הבולטים של קר כמאמן. הוא נע בין הרכבים גבוהים מאוד, נמוכים מאוד והרכבי ביניים, אין לו בעיה לשנות לחלוטין את הרוטציה תוך כדי סדרה. הוא נותן הזדמנות לשחקנים וסומך עליהם כשהם מוכיחים את עצמם. קיוון לוני הוקפץ להרכב כשהסדרה מול ממפיס איימה להסתבך והפך לשחקן מפתח מול דאלאס. נמניה בייליצה היה המנוע של הקאמבק ברבע האחרון של המשחק הרביעי מול דאלאס, אז הוא קיבל דקות משמעותיות גם במשחק החמישי ולא אופתע אם יימצא לו מקום גם בגמר. ואולי ההישג הכי גדול של המערכת הוא האופן בו אנדרו וויגינס התמקם בנוחות בתפקיד סטופר הגנתי שמשמש כאופציה רביעית בהתקפה.

בלי לשים לב, הווריירס שיחקו בגמר האיזורי בלי אנדרה איגודלה וגארי פייטון השני ואת רובו בלי אוטו פורטר, שלושה שחקנים שיושבים על אותה משבצת של מומחי הגנה עם תרומה התקפית מספקת כדי להשתלב ברוטציה (לגמר הם כבר אמורים להיות כשירים). לא שמנו לב, כי הרוקי מוזס מודי נכנס למשבצת הזאת ועשה עבודה טובה במשחקים האחרונים, כשגם הרוקי הבכיר יותר, ג'ונתן קומינגה, מקבל את הדקות שלו. מודי ובייליצה היו אמורים להיות שחקנים מספר 11 ו-12 ברוטציה בפלייאוף, והם מצאו את עצמם עם תפקיד משמעותי בבריחה של הרבע השני במשחק ההכרעה בגמר האיזורי. רק בגולדן סטייט זה יכול לקרות.

דאלאס לא אמורה להיות מאוכזבת מההדחה, היא מסכמת פלייאוף מוצלח מאוד. למי ששכח, היא התחילה אותו עם לוקה דונצ'יץ' פצוע, והיכולת של הסגל שסביבו לנצח שניים משלושה משחקים מול יוטה בלעדיו אפשרה לו לחזור לסדרה שניתן לנצח. בעוד שאין בסגל הזה כוכב משנה, הוא עמוס בשחקני רוטציה טובים שהוכיחו את עצמם כמתאימים לסגנון ולמעמד. הטרייד על ספנסר דינווידי התברר כהברקה, הוא בהחלט יכול להיות חלק מהעתיד של הקבוצה הזאת, הוא נהנה מרגעים גדולים ואין הרבה שחקנים כאלה בליגה. מארק קיובן יוכל להתמקד בקיץ בהחתמה של ג'יילן ברונסון ובחיפוש סנטר פותח טוב יותר מדוויט פאוול. אם תצוץ הזדמנות להביא שחקן בכיר הוא בוודאי יילך על זה, אבל לא אמורה להיות לו בעיה לתת לסגל הקיים לרוץ הלאה בינתיים. טים הארדווי ג'וניור יוסיף עוד קליעה מבחוץ, יכולת יצירה משנית והגנה מספיק טובה, איתו תהיה רוטציה של שמונה שחקנים שמישים בפלייאוף, שזה לא מובן מאליו.

לוקה עצמו צבר ניסיון הכרחי. אחד היתרונות של השחקנים הגדולים ביותר, אלה שמובילים קבוצות להצלחה כבר בשלב מוקדם מאוד בקריירה, הוא שהם מתחילים לצבור נסיון בשלב מוקדם. בגיל 23, לוקה עבר כבר כמה סדרות מול יריבות איכותיות מאוד, השתלט על משחק 7 מול הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה וניצח שלושה משחקי הדחה לפני שנגמר לו הכוח ברביעי. הסגנון שלו כבר מגובש מאוד ומזכיר את לברון המאוחר (ההשוואה היא רק בסגנון!): חיפוש מתודי אחרי מיס-מאצ'ים, גם של שחקנים גבוהים וגם נמוכים, מציאת פתרונות לכל סוג של הגנה, שימוש הולך וגובר במשחק פוסט, יכולת למצוא שחקן פנוי לשלשה בכל מקום על הפרקט. מכאן מדובר רק בשיופים קטנים, שכוללים יותר עבודה על הגוף, עקביות בהגנה וניואנסים דקים מאוד במשחק ההתקפה. אם השיופים יקרו, יש לו סיכוי להתברר כשחקן הנדיר שיכול להוביל קבוצה לאליפות בלי כוכב משנה.

לוקה דונצ'יץ', דאלאס מאבריקס. Ezra Shaw, GettyImages
היעד החדש (והלא מופרך): ללכת עד הסוף בלי כוכב משנה. דונצ'יץ'/GettyImages, Ezra Shaw

כמה נקודות קצרות לקראת הגמר

1. היתרונות השוליים נמצאים בצד של גולדן סטייט. יש לה יתרון ביתיות, והיא בינתיים במאזן 0:9 בבית בפלייאוף (לבוסטון, באופן מפתיע, מאזן חוץ טוב ממאזן בית). יש לה יתרון עצום של ניסיון במעמד הגמר, ששונה מכל שלב אחר בפלייאוף. היא מגיעה לגמר אחרי מנוחה הרבה יותר ארוכה. בכלל, המאמץ הפיזי והמנטאלי של בוסטון בשני הסיבובים האחרונים היה עצום, ויכול לגבות מחיר בגמר. לעומת הגמרים האיזוריים, הגמר מרווח יותר ומאפשר מנוחות ארוכות יותר. זה טוב לבוסטון המותשת, אבל גם לגולדן סטייט והכוכבים הוותיקים שלה, שלפעמים לאורך הפלייאוף נראו מתקשים כשהמנוחות היו קצרות.

סטפן קרי, גולדן סטייט ווריירס, חוגג. Ezra Shaw, GettyImages
כולם ייהנו מהמרווחים, גם קרי/GettyImages, Ezra Shaw

2. הצד שכולם מסוקרנים לגביו יהיה ההתקפה היצירתית של הווריירס מול הגנת הברזל של הסלטיקס. האם בוסטון תדע להתחמק משכר הלימוד שנדרש כדי להתמודד עם הסגנון של סטיב קר? לאורך השנים היא הראתה יכולת טובה להתמודד עם ההתקפה של גולדן סטייט, אז יש לה סיכוי. אם בסדרות הקודמות דרק ווייט היה החולייה החלשה בהגנה בגלל הגודל שלו, הפעם הוא עשוי להתברר כאחד השומרים הטובים ביותר של הגארדים של הווריירס. סימן השאלה יגיע מצד הגבוהים. אל הורפורד וגרנט וויליאמס הסתדרו עם שחקני כנף, אבל עשויים להתקשות מול הריקוד של סטף קרי וג'ורדן פול. רוברט וויליאמס הוא משחקני העזרה הטובים בליגה, אבל מול ההתקפות המורכבות של גולדן סטייט הוא יצטרך לקבל הרבה מאוד החלטות קטנות ברצף וזה לא הצד החזק שלו.

אל הורפורד בוסטון חוגג. רויטרס
מבחן הגנתי לסלטיקס, בעיקר לגבוהים. הורפורד/רויטרס

3. גם הצד השני של הפרקט יפגיש הגנה איכותית עם התקפה איכותית. סביר להניח שבוסטון תרדוף את סטף ופול בהגנה, אבל לגולדן סטייט הייתה עכשיו סדרה שלמה להתאמן מול יריבה שעושה כמעט רק את זה. הגנת ה-hedge של קרי עבדה נהדר מול דאלאס ולוקה דונצ'יץ', הרוטציות של הווריירס לאחר המסירה הראשונה הגיעו לשלמות במשחק האחרון מול המאבס. לוקה הוא מוסר הרבה יותר טוב מטייטום ובראון, אבל לבוסטון יש הרבה יותר סביבם. קר כנראה ינסה להחביא את סטף או פול על גרנט וויליאמס כשהוא ישחק, אבל לפחות חלק מהזמן הם ייאלצו לשמור על סמארט או ווייט, שניים שיידעו לקבל את המסירה הראשונה ולהמשיך להניע את ההתקפה מול הגנה שנמצאת ברדיפה. השאלה מה יקרה אחרי המסירה הראשונה של בוסטון היא אחת משאלות המפתח בסדרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully