לחיות את ההווה: שלוש שנים לאחר הקריסה, גולדן סטייט חוזרת

קיץ 2019, או ליתר דיוק גמר ה-NBA ב-2019, סימן את התפרקות השושלת של גולדן סטייט ווריירס, פשוטו כמשמעו. זה היה הגמר החמישי הרצוף של הקבוצה, חמש עונות של כ-100 משחקים, 5 עונות שבהן הקבוצה הצליחה להתחמק מפציעות משמעותיות לאורך העונה והפלייאוף. ואז זה נגמר בבת אחת. קווין דוראנט קרע את גיד האכילס וקליי תומפסון קרע את הרצועה הצולבת משחק אחריו. שתי פציעות קשות עם שיקום ארוך.

ההחלטה של דוראנט לעזוב הייתה החותמת הסופית - תמה הריצה המטורפת של גולדן סטייט. את הבניה והריצה של הקבוצה ההיא תיארתי בספר 'ספלאש - הסיפור של גולדן סטייט' שפורסם ב-2019. כאוהד ופרשן, סיימתי את הספר בפרק פסימי לגבי העתיד. 3 שנים אחרי, הווריירס חוזרים שוב לגמר הליגה. הם עושים את זה בסטייל הטיפוסי: עם המון מזל, הימנעות ממפגשים עם הטוענות העיקריות לכתר, והמון כדורסל כיפי.

בקיץ 2019, הקבוצה עמדה בפני פרשת דרכים. הרבה מאוהדי הליגה יקשרו את סיום השושלת עם העזיבה של דוראנט, אבל זו תמונה חלקית. הווריירס נסמכו על שישה שחקנים שהובילו את הקבוצה - סטף קרי, קווין דוראנט, דריימונד גרין, קליי תומפסון, אנדריי איגודלה ושון ליווינגסטון. בסיום הפלייאוף קליי עבר ניתוח שמשך ההחלמה שלו הוא כשנה, בעוד איגודלה וליווינגסטון כבר הגיעו לגיל שאפשר להתחיל לדבר על פרישה. בוב מאיירס היה צריך להחליט איך הולכים, והיו לו ימים בודדים תחת אקדח העזיבה של קווין דוראנט שסיכם בברוקלין.

מאיירס משמש בתפקיד ה-GM מאז 2012 והיה לו חלק מרכזי בבניית השושלת של גולדן סטייט, אבל עכשיו הוא עמד בפני משוכה גבוהה יותר. חלון ההזדמנויות לבנות סביב קרי, קליי וגרין היה קצר. פירוק מלא לא בא בחשבון. לא הייתה גמישות סביב תקרת השכר כי הקבוצה הייתה מעל רף המס, ואם זה לא מספיק, כל הליגה הביטה וציפתה לכישלון. ההתרברבות של ג'ו לייקוב, בעלי הקבוצה ב-2016 עדיין הייתה בראש של כולם. כולם רצו לראות איך קבוצה שהניהול שלה "שנות אור לפני שאר הליגה" תתמודד עם המצב הקשה. וכך גולדן סטייט בחרה להתמודד:

לווריירס כאמור לא הייתה גמישות תחת התקרה. כלומר, אם דוראנט עוזב ללא תמורה, לא הייתה להם יכולת להחתים שחקן אחר בשכר שמתקרב לשכר מקסימום. הדרך היחידה להשיג שחקן כזה הייתה לעשות עסקת סיין אנד טרייד עם ברוקלין. השחקן היחיד בברוקלין שיכל להתאים היה דיאנג'לו ראסל שסיים את חוזה הרוקי שלו בעונת פריצה עם הופעת אולסטאר והובלה של הנטסלהופעת פלייאוף מפתיעה,אך הפך למיותר בברוקלין, שהחתימה על המשבצת שלו את קיירי ארווינג.

מצד שני ראסל לא ממש התאים לסגל הווריירס או לאופי הקבוצה. הם לא היססו והחתימו אותו על חוזה מקסימום. מרק סטיין, פרשן ה-NBA הבכיר של הניו יורק טיימס טען שההחלט להחתים את ראסל התקבלה במטרה להשתמש במשבצת השכר שלו כדי להביא בטרייד שחקן אחר במקומו בשלב מאוחר יותר. לאור השתלשלות האירועים, קשה להתווכח עם הטענה של סטיין. מצד שני, אם סטיין צדק היה מדובר בהימור ענקי. הביקוש לראסל (בחוזה מקסימום) היה בגודל של קבוצה אחת - מינסוטה טימברוולבס, שרצתה להביא את ראסל לשחק עם חברו הטוב וכוכב הקבוצה קארל-אנתוני טאונס.

ככל שהתקרב הטרייד דד ליין בעונת 19/20 היה ברור ששני הצדדים לא ממש מרוצים מהמצב. גם אם לא תיכננו את הטרייד של ראסל מראש, חצי העונה שעברו איתו גרמה לווריירס להרים ידיים. בקבוצה היו טענות ליכולת ההגנתית וחוסר הרצון של ראסל להשתפר בצד הזה של המגרש. התקפית ראסל היה סביר, אבל אחרי שקרי נפצע, הקבוצה שיחקה כדורסל רע ואף אחד לא היה מרוצה מהמצב. כל זה בעונה שבה גולדן סטייט עברה לשחק באולם החדש והנוצץ שנבנה בסן פרנסיסקו על קו המים - הצ'ייס סנטר.

מאיירס נכנס לשיחות אינטנסיביות עם הטימברוולבס, אבל היה לו מעט מאוד יתרון במו"מ. אף קבוצה אחרת לא רדפה אחרי ראסל. בסופו של דבר הטרייד סוכם - מינסוטה תעביר את אנדרו וויגינס ובחירת סיבוב ראשון מוגנת. הווריירס ישלחו את ראסל לשחק עם קא"ט. בדיעבד מדובר בשוד לאור יום. גולדן סטייט סיימה עם אולסטאר ובחירת לוטרי. לפי השמועות, מינסוטה מחפשת הקיץ טרייד לראסל.

אז איך מאיירס השיג גם את וויגינס וגם בחירת סיבוב ראשון? וויגינס היה הבחירה הראשונה בדראפט 2014 על ידי קליבלנד. הוא נשלח למינסוטה אחרי שלברון חתם בקאבלירס, כשקווין לאב עושה את הדרך ההפוכה. הציפיות מוויגינס היו בשמיים. אתלט אדיר, ארוך, בעל פוטנציאל הגנתי והתקפי בשמיים. וויגינס קיבל את התווית של שחקן פרנצ'ייז. שנה לאחר מכן מינסוטה הביאה את קארל-אנתוני טאונס בדראפט והיה נראה שהקבוצה בדרך למעלה עם שני צעירים מבטיחים. אלא שוויגינס לא מימש את ההבטחה. זה לא הפריע לטימברוולבס לתת לו חוזה מקסימום לאחר 3 עונות בליגה.

למרות הציפיות ולמרות הנתונים הפיזיים, וויגינס לא הצליח להתקרב למימוש הפוטנציאל שלו. השיא היה בעונה שבה ג'ימי באטלר הגיע למינסוטה, ופשוט לא הצליח להתמודד עם שני הכוכבים הצעירים. זה נגמר בפיצוץ וירידת ערך משמעותית של וויגינס. זה השלב שבו מינסוטה הרימה ידיים, כמו גם שאר הליגה. אלא שבטימברוולבס לא ידעו לשמור על ערך טרייד לוויגינס, ולא הצליחו להסתיר את הרצון שלהם להביא את ראסל. על זה הם שילמו בבחירת סיבוב ראשון, שהיה דיי ברור שתהיה בחירת לוטרי.

אז למה להמר על אנדרו וויגינס? קודם כל כי לווריירס היה בור בעמדת הסמול פורוורד. ההתאמה לקבוצה הייתה טובה יותר. מעבר לזה הפוטנציאל, האתלטיות והאורך עדיין היו שם. גולדן סטייט האמינה שצוות האימון והכוכבים שלה יצליחו להגיע לוויגינס טוב יותר ממה שמינסוטה הצליחה. מעשית וויגינס החליף את קווין דוראנט. בפועל הרף שהווריירס הציבו לו היה הרבה יותר נמוך - האריסון בארנס. תשמור חזק, תניע את הכדור, השאר יסתדר.

בתחילת עונת 21/22 השיח בתקשורת היה סביב חיסוני הקורונה. מי התחסן ומי לא. הראשון שעלה על המוקד היה אנדרו וויגינס. קיירי הגיע שבועיים אחרי. בסן פרנסיסקו, כמו בברוקלין, חלה חובת התחסנות על שחקני הבית. אלא שבניגוד לקיירי, וויגינס ממש לא אהב את הפוזיציה שעמד בה. מסיבת עיתונאים אחרי מסיבת עיתונאים עם אותה שאלה - "האם תתחסן?" לוויגינס לא הייתה שום שאיפה להיות הוויליאם וולאס של מתנגדי החיסונים. במינסוטה זה היה נגמר בפיצוץ.

בגולדן סטייט זה נגמר בחיסון. הווריירס השאירו את ההחלטה בידיים של וויגינס. כל השחקנים, צוות האימון וההנהלה הבינו את המחיר של החלטה לא להתחסן - וויגינס לא יוכל לשחק במשחקי בית. ועדיין כולם כיבדו את ההחלטה שלו וביקשו מהעיתונאים לתת לו את הכבוד. עם כל כך הרבה אהבה, הפורוורד לא היה יכול לאכזב את הקבוצה, ובסופו של דבר בחר להתחסן. הוא התקבל לחבורה.

במובנים רבים וויגינס סיפק העונה עונת שיא, כולל בחירה לחמישיית האולסטאר של המערב. בעיני לא מעט הפורוורד הוא לא שחקן לחמישייה באולסטאר. אולם תחת החוקים הנוכחיים, וכמות הפציעות של פורוורדים במערב (קוואי, פול ג'ורג', אנתוני דייויס ואפילו דריימונד גרין), לא הייתה אופציה אחרת. לוקה או בוקר כנראה מתאימים יותר למעמד, אבל הם גארדים, ואת משבצות הגארדים תפסו קרי ומוראנט. בסופו של דבר הבוחרים נאלצו להחליט בין וויגינס וגובר, ואת גובר אוהבים פחות.

מחור הגנתי בקבוצת הגנה נוראית, וויגינס הפך לשומר האישי הבכיר של אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. מעבר ליכולות הגבוהות, וויגינס הציג ורסטיליות יוצאת דופן. ארון גורדון, ג'ה מוראנט ולוקה דונצ'יץ'. סגנונות שונים, גדלים שונים, איכויות שונות. לאנדרו וויגינס ולווריירס זה לא שינה. וויגינס הוא עוד הוכחה שניהול נכון וצוות אימון טוב, שווים בליגה הזו הרבה יותר מהקרדיט שנותנים להם. לוויגינס הרבה יותר קל בווריירס.

הוא לא צריך להנהיג, אין עליו את נטל שחקן הפרנצ'ייז. בהתקפה הוא נהנה מהמיקוד של ההגנות בסטף ובהגנה הוא נהנה מהגיבוי שהוא מקבל מדריימונד גרין. זו סיטואציה מושלמת עבורו. אחרי שנה וחצי אפשר לומר שהטרייד של ראסל-וויגינס עבד מצויין לשני הצדדים - גם לווריירס וגם לוויגינס.

וויגינס הוא לא השחקן היחיד שפרץ העונה. הווריירס גילו יהלום שגדל מתחת לידיים שלהם - ג'ורדן פול. פול נבחר בבחירה ה-28 בדראפט 2019. הציפיות היו נמוכות. קשה למצוא כוכבים בסוף הסיבוב הראשון. גולדן סטייט לקחה הימור. פול נראה כמו שחקן התקפה מאוד כשרוני, שפשוט לא יודע לחבר את הכישרון ליכולת. ככה נראתה גם עונת הרוקי שלו. אחוזים רעים ובחירת זריקות רעה. אלא שהפסקת הקורונה נתנה לשחקן שבעה חודשים לעבוד על המשחק שלו ולהשתפר.

פול עבד קשה. הוא האט את המשחק שלו. הוא עושה את אותם דברים שעשה קודם, לאט יותר, וזה עובד. התוצאות הגיעו. הוא עשה קפיצה גדולה בעונה השניה כשהפך לשחקן השישי, והעונה הגיעה קפיצה נוספת, אבל אפילו האוהדים לא ציפו לפלייאוף כזה. פול קולע מעל 18 נקודות בממוצע למשחק וביעילות אדירה. שלושת משחקי הפתיחה של הפלייאוף היו בגדר חלום. אחרי זה הגיעה החזרה של קרי לחמישיה, ואיתה ירידה קלה בתפוקה של פול. פול נותן לווריירס מימד שלא היה לה בריצות הפלייאוף בעבר - דקות מנוחה חשובות לסטף קרי. בעבר סטיב קר היה צריך למהר להחזיר את קרי למגרש, היום הוא יכול להיות רגוע יותר.

קוון לוני נמצא בווריירס מאז שנבחר בדראפט ב-2015, אחרי האליפות הראשונה. לאורך השנים הוא הראה ניצוצות, אבל ממש לא כמו בפלייאוף הנוכחי. לפני הפלייאוף דיברו על החור שיש לווריירס בעמדות הפנים. לוני משמש כסנטר היחיד של הקבוצה. כשהוא וגרין על המגרש, זו כביכול החמישיה הגבוהה של הקבוצה, אלא שלוני בסך הכל בגובה 206 סנטימטר (עם מוטת ידיים של 222 ס"מ). כשהוא יוצא מחליפים אותו גרין (198 ס"מ), פורטר (203 ס"מ) וג'ונתן קומינגה (201 ס"מ). לגדולן סטייט אין באמת חמישיות גבוהות. יש לה חמישיות נמוכות וחמישיות נמוכות יותר.

מה שחסר ללוני בסנטימטרים הוא משלים בחיבור שיש לו לקבוצה. המספרים שלו לא קופצים מהדף, אבל הכוכבים של הקבוצה יודעים מה הוא נותן וכמה הוא חשוב. בתקשורת התחילו לדבר עליו אחרי משחק 6 נגד ממפיס שבו הוא הוריד 22 ריבאונדים. לפני המשחק פורסם שגרין ותומפסון דיברו עם צוות האימון כדי להחזיר את לוני לחמישיה. הדקות שלו עלו ובגמר המערב הוא החזיר דיבדנבדים עם ממוצע דאבל דאבל.

ב-2018 קר היה צריך לחתוך שחקן מהסגל, ודובר על כך שהבחירה הייתה בין עומרי כספי לקוון לוני. אז לקבוצה היו שישה סנטרים בסגל (דייויד ווסט, זאזא פאצ'וליה, ג'אוויל מגי, לוני, דמיאן ג'ונס וג'ורדן בל). הפור נפל על כספי בעיקר בגלל הפציעה שסבל ממנה לפני הפלייאוף. אפשר לומר שארבע שנים אחרי הבחירה ההיה השתלמה בגדול.

את השנתיים הרעות הווריירס ניצלו בשביל לאסוף כוכבים צעירים בבחירות דראפט גבוהות. ג'יימס וייזמן, ג'ונתן קומינגה (שהגיע באמצעות הבחירה של מינסוטה) ומוזס מודי. כל פרשני הכדורסל טענו שהווריירס צריכים לבחור בין ההווה והעתיד. או שהם משתמשים בנכסים כדי להשיג שחקן שיכול לתרום עכשיו, או שהם בונים את הצעירים לעתיד ומשלמים במחיר של הפסדים. גם דריימונד גרין הודה בימים האחרונים שהוא טען בפני מאיירס שצריך להעדיף את ההווה ולסחור בצעירים. ג'ו לייקוב ובוב מאיירס היו חד משמעיים - הווה ועתיד. למה לא גם וגם?

בגולדן סטייט סירבו להיפרד משלושת הצעירים למרות שיכלו להשיג שחקנים שהיו עוזרים לקבוצה. למרות האכזבה הגדולה מווייזמן, צריך לזכור שמדובר בילד בן 21 בגובה 2.16 ואתלט אדיר. עונת הרוקי שלו הייתה מאכזבת, אבל היא הגיעה אחרי שנה שלא שיחק כדורסל מסודר ומחנה אימונים מקוצר. בעונה הנוכחית הוא הופיע רק בשני משחקי ג'י ליג לפני שהחמיר את הפציעה והושבת. שם הוא שלט. הווריירס עדיין מאמינים בו וסירבו לותר עליו.

קומינגה נכנס לרוטציה במהלך העונה, וקיבל יותר ויותר דקות ככל שהיא התקדמה. בתחילת הפלייאוף הוא הועלם מהרוטציה, ובכל זאת מדי פעם סטיב קר משתמש בו לסיטואציות ספציפיות. מודי שיחק דקות ספורדיות במהלך העונה. דווקא בגמר המערב סטיב קר נזכר בגארד הצעיר ונתן לו דקות משמעותיות במשחקים מול דאלאס. מודי לא איכזב. הוא לא עשה יותר מדי, אבל שמר חזק, ולא עשה טעויות.

גולדן סטייט השקיעה בצעירים כשהחתימה את קני אטקינסון, מאמן ברוקלין לשעבר על תקן מאמן פיתוח השחקנים. היה לה ברור שיש לה יהלומים בלתי מלוטשים ביד. מישהו יצטרך ללטש ולמצות את הפוטנציאל. בשביל זה הווריירס משלמים לאטקינסון הרבה כסף. אטקינסון עזב את ברוקלין לאחר שלא הצליח לראות עין בעין עם דוראנט וקיירי, אבל הייתה לו קדנציה מוצלחת מאוד שם, והוא מאוד מוערך בליגה. ככה שחקנים כמו קומינגה ומודי מוכנים לתרום בפלייאוף, למרות שמקומם ברוטציה לא מובטח.

לווריירס לא הייתה גמישות בקיץ, וכל מה שיכלה להציע היה חוזי מינימום. הם חיפשו איי קיו כדורסל. הם מצאו המון כזה באנדריי איגודלה, אוטו פורטר ונמנייה בייליצה. שלושה וטרנים שהשלימו את הסגל. שלושה מנהיגים שמחברים את חדר ההלבשה, וזה לא שהיה חסרה מנהיגות גם קודם.

מאיירס ולייקוב הצליחו במשימה שקבוצות רבות נכשלו בה. לשלב צעירים וותיקים, לשלב הווה ועתיד. בפלייאוף הנוכחי הכוכבים הגדולים של הפרנצ'ייז הם עדיין קרי, קליי, גרין. זה שלא כתבתי עליהם פה ממש לא אומר שאני לוקח אותם כמובן מאליו. בלי היכולת של קרי, בלי החזרה של קליי, ובלי הגאונות של גרין זה לא היה קורה. זו הייתה נקודת הפתיחה של הטור הזה, ושל בוב מאיירס בקיץ 2019 - שהשלושה עדיין מספיק טובים בשביל להוביל את הקבוצה הזו, ועכשיו רק צריך עטוף אותם בצורה מספיק טובה.

לווריירס, כמו לארגונים מצליחים אחרים בעולם יש דרך, יש ערכים, יש כיוון. חלק מזה מגיע גם מסטיב קר. יש הרבה ביקורות בקרב אנשי כדורסל על מעמד המאמן בליגת ה-NBA. הרבה פעמים התפקיד של המאמן הוא רק לנהל את סידור העבודה. לתת לכוכבים לעשות את שלהם. זה לא ככה בווריירס. גולדן סטייט בנתה שיטה ב-2014 כשקר הגיעה לקבוצה. לחלוק את הכדור, לתת לכולם להיות חלק מהמשחק, חלק מההתקפה. לזוז כל הזמן. ברגע שיש שיטה, קל הרבה יותר לשחקנים זוטרים להיכנס לרוטציה. הם מבינים מה הם צריכים לעשות על המגרש. ככה גארי פייטון השני הופך מנטל התקפי ליתרון. ככה דמיון לי ומוזס מודי מסוגלים לשחק דקות משמעותיות בפלייאוף. ככה קומינגה יכול לשחק משחק כן, משחק לא, אבל להיות ממוקד בכל פעם שהוא עולה על הפרקט.

הפרק על הווריירס בספר עוד לא נכתב. המציאות עוד לא סיימה להיכתב. גמר שישי בשמונה עונות זה הישג עצום. יש לא מעט אוהדים שקוראים לשחקן שהגיע לעשרה גמרי NBA לוזר, כי לקח "רק" 4 אליפויות. ספורט הוא עולם אכזר. עולם שבו זוכרים לך רק את ההפסד האחרון שלך. עדיין צריך להעריך. התרגלנו לתופעות כמו לברון והווריירס. הן חד פעמיות. העתיד של הליגה מבטיח ומפתה להפנות את מבטנו אליו, אבל גולדן סטייט העונה רוצה להזכיר לנו שהיא לא רק העבר, אלא גם ההווה - והיא לא פחות מרתקת.

קמפיין "קוראים את הליגה" בעיצומו. תימכו וריכשו ספר שיסכם את עונת ה-NBA. מבצע לתומכים עד ה5.6, עותק דיגטלי של ספלאש מתנה.