הדור שלא ידע את סטף: ה-NBA כבר הספיקה לשכוח את הייחוד של הווריירס

גולדן סטייט מנצלת עד תום את המפגש עם הקבוצות החדשות שעדיין לא למדו כיצד להתמודד עם הנשק הלא קונבנציונלי שלה. מיאמי משתמשת ביתרון העומק היחסי שלה. רביץ עם סיכום ביניים של הגמרים האזוריים, כולל הלקח של דונצ'יץ' והסיכוי של הסלטיקס

אסף רביץ
23/05/2022
סטפן קרי חוגג את הניצחון של גולדן סטייט במשחק 3 של גמר המערב (מתוך חשבון הטוויטר הרשמי של ה-NBA)

מיאמי - בוסטון

ניסיון לסכם את שלושת המשחקים הראשונים ממבט על: למשחק הראשון בוסטון הגיעה מותשת מהסדרה עם מילווקי, בלי שני שחקני חמישייה, ובמחצית השנייה הגיעה נפילה מנטלית שהכריעה את המשחק; במשחק השני בוסטון קיבלה בחזרה את החמישייה המלאה שלה ותפסה את אחד מימי הקליעה האלה שהיא מסוגלת לתפוס, בשילוב עם ההגנה המצוינת שלה אין ממש איך להתמודד איתה ביום כזה; במשחק השלישי מיאמי קיבלה את קייל לאורי, שחקן החמישייה שהיה חסר לה בשני המשחקים הראשונים, הגיעה חדה מאוד, פתחה פער מוקדם והצליחה לגרד ניצחון למרות שג'ימי באטלר נעדר במחצית השנייה.

תמה חוזרת כאן היא שכל היעדרות של אחד מחמשת-ששת השחקנים הבכירים של אחת הקבוצות יוצרת יתרון עבור היריבה. אלה שתי קבוצות נחושות וחכמות שיודעות לנצל כל יתרון קטן שיש להן, לתקוף כל מיס מאץ', כל שחקן שפחות ממעולה מבחינה הגנתית. סמארט וקייל לאורי חשובים במיוחד לקבוצות שלהם וראינו את זה במשחקי החזרה של שניהם. הם שילוב של לב, מוח וניסיון פלייאוף עשיר. עם סמארט ההתקפה של בוסטון נעה כמו מכונה משומנת, עם לאורי למיאמי יש פתאום משחק מעבר שלא היה לה בכלל בלעדיו (זה היה הגורם הבולט בדקות הראשונות של משחק 3). שניהם מאפשרים גם חמישיות שיכולות לבצע חילופים על חמש עמדות. שני המאמנים לא משתמשים בחילופים האוטומטיים באופן קבוע אלא כחלק מארסנל של אפשרויות, שניהם אוהבים לגוון ולהפתיע את ההתקפה, אבל חמישיות נטולות חוליות חלשות בהגנה, שיכולות להחליף חמש עמדות, מקשות מאוד על ההתקפה בשני הצדדים.

עד כה לא ראינו את שתי הקבוצות במלוא כוחן, כל הזמן יש פציעות קטנות שמגבילות. אבל אין פציעה רצינית וניתן לקוות שברגעים המכריעים של הסדרה יהיו סגלים מלאים בשני הצדדים. מגיע לשתי הקבוצות, מגיע לנו, מגיע לסדרה הזאת, שהיא תוכרע כששתי הקבוצות בשיאן. במצב כזה מדובר בשתי קבוצות דומות מאוד שיכולות להקשות אחת על השנייה באופנים דומים. יכול להיות שאם נגיע לשם הסדרה תוכרע על ידי עליונות של אחד הכוכבים ביחס לשני. זאת אחת מהסדרות בהן קשה לענות על השאלה מי השחקן הטוב בסדרה, ג'ימי באטלר וג'ייסון טייטום נמצאים בעיצומו של פלייאוף נפלא, אם תתקבל תשובה חד משמעית בהמשך זה בהחלט עשוי להיות הגורם המכריע. גם קרב שחקני המשנה בין ג'יילן בראון לבאם אדבאיו יכול להיות משמעותי מאוד. באם בקושי הורגש בשני המשחקים הראשונים, אך הגיע למשחק השלישי במצב רוח שונה לגמרי. הוא היה נחוש להשתלט על המשחק, נע לטבעת עם הפנים לסל, תפס עמדה מול שחקנים נמוכים והזכיר את השחקן שהיה חשוב כל כך בניצחון של מיאמי על בוסטון בבועה לפני שנתיים.

עוד בוואלה!

גם בוסטון מודה: מיאמי "עלתה כמו חיה פצועה", למה אנחנו לא?

לכתבה המלאה
מיאמי צריכה לקבל אותו במוד של משחק 3. אדבאיו(צילום: GettyImages, Elsa)

מעבר ליכולת של הכוכבים וכוכבי המשנה, ניתן לסמן כמה יתרונות של כל קבוצה בסגלים מלאים. מיאמי היא הקבוצה המעט עמוקה יותר, זאת שיש לה יותר ג'וקרים לשלוף במקרה של פציעות או כשכלום לא הולך. דוגמא מצוינת לכך קיבלנו במשחק השלישי, כשויקטור אולדיפו, שלא היה אמור להיות בכלל ברוטציה במשחק הזה, הפך לשחקן מפתח במחצית השנייה כשהחליף את באטלר וסיפק תצוגה הגנתית נדירה. מיאמי גם כופה על היריבה איבודים הרבה יותר טוב מבוסטון ומנצלת את זה כדי לרוץ, בשני הניצחונות היה לה רבע של בריחה שהתבסס לא מעט על כך, בוסטון לא יכולה להרשות לעצמה להיות אפילו מעט לא מפוקסת. מיאמי היא גם הקבוצה עם שחקן הפנים המשמעותי ביותר, מה שיכול לאפשר לה לתקוף חילופים טוב יותר מבוסטון. אם באם ימשיך להיות אגרסיבי כמו במשחק השלישי, הפיק נ' רול שלו עם באטלר או לאורי עשוי להיות המהלך שמצליח להתמודד עם כל סוג של הגנה, כולל חילופים, יותר מכל מה שיש להתקפה של בוסטון להציע.

בוסטון, מצד שני, נראית כמו הקבוצה המעט טובה יותר. היא גדולה ואתלטית, כל השחקנים הבכירים שלה הם מוסרים ושומרים טובים ולחמישה שחקנים שונים כבר היה משחק של לפחות 24 נקודות בפלייאוף הזה. היא גם הקבוצה שהקליעה שלה מבחוץ היא הטובה והיציבה יותר, זו שיכולה להתחבר לשניים-שלושה ימים של 20 שלשות ב-50 אחוזים בסדרה. מיאמי לא מסוגלת להעמיד חמישיית קלעי שלשות עם הגנה טובה, לבוסטון יש חמישיית קלעי שלשות עם הגנה מצוינת. למרות היתרונות של רוברט וויליאמס בעזרה בהגנה, בריבאונד ובסיומת בצבע, החמישייה הטובה ביותר של בוסטון בפלייאוף היא של סמארט, בראון, טייטום, גרנט וויליאמס ואל הורפורד. הריווח שהחמישייה הזאת יוצרת, לצד הנעת כדור נהדרת, שני שחקני בידודים טובים ושחקן פוסט שלא נס לחו (הורפורד), מסוגל להקשות גם על החמישיות ההגנתיות הטובות ביותר של מיאמי.

כשבוסטון בריאה, היא עדיין נראית טובה יותר. הורפורד וסמארט(צילום: GettyImages, Eric Espada)

גולדן סטייט - דאלאס

שלושת המשחקים הראשונים בסדרה היו שונים מאוד אחד מהשני, אך השורה התחתונה החשובה שלהם הייתה זהה: ההגנה של דאלאס לא יודעת איך להתמודד עם ההתקפה של גולדן סטייט. הקבוצה של סטיב קר לא דומה לשום דבר אחר ב-NBA, גם אחרי כמעט עשור שהיא קיימת אף אחת לא מתקרבת לשחזר את מה שהיא עושה. בעוד שקבוצות כמו יוסטון וקליבלנד למדו עם הזמן איך להקשות עליה מדי פעם (קליבלנד לפני הטרייד על קווין דוראנט, יוסטון גם אחריו), בפלייאוף הזה היא פוגשת דור חדש של קבוצות שלא ידעו אותה, לא חוו סדרת פלייאוף מולה. לכולן לוקח בערך חצי סדרה רק להבין מי נגד מי, להתחיל לגבש כיוון של איך למנוע מהשלשנים שלא מפסיקים לנוע את השלשות ובמקביל גם לא להשאיר את הצבע חשוף מדי לחדירות, לתנועה ללא כדור של שחקנים אחרים ולריבאונד התקפה של קוון לוני, שהפך פתאום להיות כלי התקפי של ממש. לפעמים אחרי חצי סדרה הסיפור כבר גמור.

ככל שהמשחק מתקדם וההגנה מתעייפת נהיה קשה יותר לשמור על הקבוצה הזאת. השחקנים של ג'ייסון קיד נפלו מהרגליים ברבע השלישי של המשחק הראשון, ברבע הרביעי של המשחק השני ובכל המחצית השנייה של המשחק השלישי מול ריקוד המכונה של סטיב קר. מפתיע כל פעם מחדש עד כמה הקבוצה הזאת בעצם לא תלויה בשלשות שייכנסו, רק במשחק השני היה לה יום קליעה טוב, בשני האחרים בינוני, ועדיין ההתקפה שלה הייתה בלתי ניתנת לעצירה. זה האיום בשלשה שמפעיל את כל שאר האלמנטים, שדאלאס נותרת חסרת אונים מולם. מספיקות כמה דקות בהן השלשות כן נכנסות כדי לייצר בריחה שמכריעה משחק, כי גם בשאר הזמן ההתקפה של הווריירס משיגה נקודות בקצב מספיק גבוה.

בצד השני של הפרקט מתפתח מאבק סטנדרטי יותר. למשחק הראשון ההגנה של הווריירס הגיעה מוכנה מאוד. לוקה דונצ'יץ' חיפש בלי הפסקה לקבל חסימה מהשחקן של סטף קרי או ג'ורדן פול, גולדן סטייט נמנעה בדרך כלל מחילוף והגיבה לכך בהדג' - יציאה מהירה להפריע ללוקה וחזרה לחוסם. רמת הביצוע הייתה גבוהה מאוד וברוב המקרים ההגנה הייתה מסודרת לפני שלוקה הספיק להגיב. שאר השחקנים ביצעו חילופים על לוקה בחסימות, קוון לוני מסתדר איתו טוב מהצפוי בינתיים, כאשר השחקנים בעמדות העזרה הצליחו לצופף את הצבע בלי להגזים, לתת לשחקנים הנכונים לזרוק ולשחקנים הנכונים ליזום. גולדן סטייט נהנתה מהעייפות המנטלית של דאלאס אחרי משחק 7 מול פיניקס, אבל גם הזכירה שעם דריימונד גרין, ובהרכב הגבוה שלה, זו הייתה קבוצת ההגנה הטובה בליגה בחצי הראשון של העונה.

גם הוא עדיין לא מצא את הנוסחה. דונצ'יץ'(צילום: GettyImages, Tom Pennington)

למשחק השני דאלאס הגיעה במצב רוח משחק 7 מול פיניקס, עם כוונה לפרק את היריבה מהר. לוקה היה חד מאוד, השלשנים סביבו קלעו באחוזים מצוינים, הם למדו את ההגנה של גולדן סטייט וניצחו כמה קרבות קטנים מול ההדג' והעזרה בצבע. גולדן סטייט הייתה מפוזרת, בעיקר גרין שיש לו יותר מדי ימים כאלה בפלייאוף, אבל יום קליעה טוב של סטף וריקוד המכונה עזרו לה להישאר בעניינים עד שדאלאס התקררה והתעייפה. התחושה בסוף המשחק השני הייתה שזה היה משחק שדאלאס הייתה חייבת לנצח, שיש גבול לכמה ימי קליעה מוצלחים כאלה ניתן לתפוס, ויום הקליעה הרע במשחק השלישי הוכיח שזה אכן המצב. אלא אם כן יקרה כאן הקאמבק הגדול בהיסטוריה, ניתן להכריז שיש גבול לכמה פעמים ניתן לחזור מפיגור בסדרה בפלייאוף אחד.

גם כאשר ההתקפה של המאבס הייתה אפקטיבית היא הייתה מאוד שבלונית, התבססה כמעט רק על חסימות מהשחקנים של סטף או פול, הסתמכה כמעט לחלוטין על השלשות ומיעטה להגיע לצבע. קשה להפתיע הגנה שיודעת מה היריבה תעשה כמעט תמיד. אבל המתודה של לוקה וחבורתו כבר פירקה הגנות אחרות, אז מגיע קרדיט גדול להגנה של הווריירס. הבשורה הכי גדולה מבחינת ההגנה הזאת, ובעצם בכלל, היא אנדרו וויגינס. השחקן המושמץ התמסר לתפקיד הסטופר שמתמודד מצוין עם שחקן ההתקפה הכי דומיננטי בליגה כרגע. הוא מדויק מאוד בשמירה האישית, זריז מאוד במעבר חסימות (מה שחשוב במיוחד בהגנת ההדג') ומכריח את לוקה לעבוד על כל זריקה מולו. בהתקפה וויגינס נהנה להיות ניזון מהשאריות, מהצורך של ההגנה להתמקד באחרים, כדי לצבור לא מעט נקודות בצבע ולקלוע שלשות באחוזים טובים. יכול להיות שקר מרוויח בסדרה הזאת את וויגינס כשחקן חמישייה חשוב לשנים ארוכות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully