ללמוד מהטוב ביותר: אנטטוקומפו נותן שיעור מאלף לכוכבים העולים של ה-NBA

כמו בשנה שעברה, גם השנה מילווקי מעורבת בסדרת סיבוב שני שמרגישה כמו גמר. זה מפגש בין שתי ההגנות הטובות בפלייאוף ובין שני מאמנים שמבצעים התאמות כל משחק ונכנסים לניואנסים הדקים ביותר כדי לעזור לשחקנים שלהם ליצור מצבי זריקה מתקבלים על הדעת. מילווקי גנבה את הביתיות במשחק הראשון, וניצחון החוץ הזה יכול להתברר כקריטי, כי מאז 2018 המאזן של הבאקס במשחקי פלייאוף שנערכו באולמה הביתי הוא 4:22. קשה מאוד לנצח שם, ויכול להיות שהסלטיקס החמיצו את ההזדמנות הכי טובה שלהם במשחק השלישי הלילה. אם כריס מידלטון היה משחק מילווקי הייתה פייבוריטית ברורה לנצח כרגע, בלעדיו הכל פתוח, כי ההתקפה של הבאקס מאוד תלויה בשחקני משנה לא עקביים וההגנה של בוסטון לא נותנת כלום.

נקודת המוצא של משחק השחמט בין המאמנים היא שלבוסטון קשה מאוד לקלוע בצבע מול ההגנה האימתנית של מילווקי קרוב לסל, עם ברוק לופז שמחכה ליד הטבעת ויאניס אנטטוקומפו שתמיד נמצא בעמדת עזרה. השחקנים של איימה יודוקה קולעים 25.3 נקודות למשחק בצבע ב-42.3 אחוזים, לשם השוואה אף קבוצה אחרת בסיבוב השני לא קולעת פחות מ-40 נקודות בצבע בפחות מ-49.8 אחוזים. חוסר היכולת של הסלטיקס להגיע לטבעת היה הגורם המכריע במשחק הראשון, אז למשחק השני יודוקה הגיע מוכן יותר. הוא תקף בפיק נ' רול את בובי פורטיס, שיוצא גבוה בחסימות, כדי ליצור סיטואציות שמאפשרות הנעת כדור, חדירה והוצאות. השחקנים שלו לא הסתפקו בלזרוק כל שלשה סבירה שהם מקבלים, אלא התעקשו להיכנס לצבע ולהזיז את ההגנה עוד קצת. בוסטון בנתה לאורך העונה יסודות חזקים של הנעת כדור שאפשרו לה לנצל את מעט החורים שניתן ליצור בהגנת הבאקס. התגובה של בודנהולצר הייתה להוציא את פורטיס מהחמישייה במשחק השלישי, אבל גרייסון אלן שנכנס במקומו הוא החולייה החלשה ביותר בהגנה של מילווקי. בלי מידלטון חסר לקואוץ' באד שחקן הגנה אמין לכנף, לא אופתע אם נראה יותר את ג'בון קרטר ופחות את אלן בהמשך.

בצד השני, הכל כמובן סובב סביב יאניס וכל משחק נראה אחרת. בראשון ההגנה של בוסטון הצטופפה מולו והוא הביא לידי ביטוי את השיפור שלו כמוסר, כשמצא עוד ועוד שחקנים פנויים לשלשות. במשחק השני יודוקה מיתן את העזרה ונתן לאל הורפורד וגרנט וויליאמס (ששמר בשבועות האחרונים נהדר על שני השחקנים הטובים בעולם) להתמודד עם יאניס באחד על אחד עם עזרה שמגיעה מאוחר, הם הצליחו להקשות עליו אבל אולי גם בגלל שהוא הוריד הילוך והשתמש במשחק הזה כדי לבחון את השטח. במשחק השלישי יאניס כבר נראה כמו אל יווני גם מול ההגנה של בוסטון. הוא תקף בכל דרך אפשרית: מהאמצע כמו פעם, מהצד בבידוד, כחוסם בפיק נ' רול, אחרי חילוף על שומרים נוחים יותר (הוא מחפש את ג'יילן בראון בחילופים). כאשר הוא חד, יאניס הוא לא רק תופעת טבע פיזית, יש לו חוש לזיהוי הרגעים הנכונים לתקוף, הרגעים בהם ההגנה מעט לא מוכנה, העזרה לא מדויקת, נוצר יתרון שאף אחד אחר לא שם לב אליו. אם יאניס ימשיך להשתלט על משחקים ככה, שאר הליגה בבעיה.

שני המשחקים הראשונים, ללא ג'ואל אמביד, היו קלים מאוד למיאמי. אריק ספולסטרה מרוויח עכשיו את הקרדיט שהוא נתן כל השנה לשחקנים כמו מקס סטרוס וגייב וינסנט, שניהם עלו בחמישייה בשני המשחקים האלה ונראו שייכים לגמרי. סטרוס מועדף על דאנקן רובינסון כי הוא שומר הרבה יותר טוב, ברוטציה של ספולסטרה רק טיילר הירו מתקשה הגנתית, וגם הוא משתדל מאוד. מיאמי מביאה לידי ביטוי את הגיוון שלה בשני הצדדים, את היכולת לתקוף בכל מיני דרכים עם כל מיני שחקנים ולנוע בין סוגים שונים של הגנות. ההרגשה הייתה שמיאמי תמיד נמצאת צעד אחד לפני פילדלפיה.

דוק ריברס התעקש על דיאנדרה ג'ורדן כמחליף המרכזי של אמביד, למרות שכבר שנתיים הוא לא מתפקד כמו שחקן NBA לגיטימי, ונתן דקות בודדות להרכבים נמוכים עם ג'ורג' ניאנג כסנטר, למרות שהם היו היחידים שהקשו מעט על מיאמי. זאת נראית גם כמו האופציה הטובה ביותר לדקות המנוחה של אמביד, אבל דוק מתעקש להישאר מאמן שתקוע בעידן אחר.

החזרה המוקדמת מהצפוי של אמביד שינתה לחלוטין את המשחק השלישי. החזרה שלו הכניסה את הקהל והשחקנים לטירוף, פילדלפיה שיחקה עם אנרגיות לא אופייניות וסיפקה את התצוגה ההגנתית המרשימה ביותר שלה בפלייאוף. הנוכחות של אמביד עזרה מאוד, כמובן, להגנה הזאת. כשהוא נמצא קל יותר לשאר השחקנים להיצמד לשחקנים שלהם ולדעת שיש עזרה בצבע. ובזמן שאנחנו עסוקים במאץ'-אפ בין אמביד לבאם אדבאיו בצד השני של הפרקט, חשוב לשים לב שאמביד מנטרל כמעט לחלוטין את באם כאופציה התקפית. הסנטר הקמרוני סוחב כרגע כמה פציעות ונראה מוגבל התקפית, אבל גם שם עצם הנוכחות שלו יוצרת משחק מסוג אחר. כמו טורונטו, גם מיאמי מבצעת חילוף על הפיק נ' רול שלו עם הארדן ומנסה למנוע מאמביד לקבל את הכדור עם עזרה מאחורה. וכמו מול טורונטו, גם במשחק השלישי פילדלפיה ידעה לנצל נהדר את הפתחים שנוצרים במקומות אחרים כשההגנה מתמקדת בשני הכוכבים. מגיע קרדיט רב להארדן ואמביד על המוכנות שלהם להמשיך לשמש כפיתיון שמאפשר לטייריס מקסי המלהיב, טוביאס האריס והפעם גם דני גרין לתפקד כמוציאים לפועל.

מיאמי הופתעה במשחק השלישי, לא ידעה למה להתכונן ונראתה מבולבלת. זה לא אופייני לקבוצה של ספולסטרה וקשה להאמין שזה יקרה שוב. היא עדיין נראית כמו הקבוצה היציבה והעמוקה יותר מבין השתיים. במשחק בו שום דבר אחר לא עבד, ג'ימי באטלר השתלט על משחק ההתקפה עם הפיק נ' רול שלו עם באם מצד ימין. זה מהלך שלהגנה של הסיקסרס אין ממש דרך להתמודד איתו, למנוע מבאטלר להגיע לזריקות נוחות מחצי מרחק, בלי מאטיס ת'ייבול שמפריע לשטף ההתקפי. קייל לאורי, שגם הוא לא שיחק בשני המשחקים הראשונים, נראה חלוד מאוד בשלישי אך ישתפר בהמשך, הירו מסוגל לקלוע 30 נקודות ביום נתון, התחייה של ויקטור אולדיפו בשבועיים האחרונים יכולה להתברר כאחד הסיפורים החשובים בפלייאוף. קשה לדמיין את פילדלפיה מנצחת את הקבוצה הזאת בארבעה מחמישה משחקים, לא כשהארדן כבר לא מסוגל להשתלט על משחקים ואמביד סוחב פציעות. אבל אם הסיקסרס ישמרו על האנרגיות מהמשחק האחרון, הם בהחלט יכולים להישאר בעניינים בסדרה הזאת.

שתי קבוצות שאוהבות לרוץ ופורחות בכאוס אחראיות על הסדרה הכי מהירה ומבולגנת של הסיבוב השני, מפתיע זה לא. חבל רק שהבלגאן כולל גם הרחקות ופציעות, כי מאחורי הרעש הבלתי פוסק יש מפגש סגנונות מרתק בין שתי קבוצות שלא ממש יכולות לעצור את הכוכבים של השנייה. הפציעה של גארי פייטון השני הייתה מבאסת במיוחד כי היא הגיעה אחרי משחק נפלא של התופעה המרעננת הזאת, של שחקן סביב 1.90 מטר שמתפקד כסוג של שחקן פנים ייחודי ובין היתר שולט בריבאונד התקפה. ואם ג'ה מוראנט נפצע הלילה כל השאר לא משנה. מעבר לסוגיית המגע של ג'ורדן פול עם הברך של ג'ה, זאת נראית כמו פציעה של עומס מצטבר, וזה כנראה סימן השאלה הגדול ביותר סביב הכוכב העולה הזה. עם סגנון של חדירות בלתי פוסקות לתוך יער שחקנים בצבע, שמזכיר שחקנים כמו דרק רוז ודוויין וויד, נקווה שהוא לא שוחק את הברכיים שלו כמו השניים האלה.

במובן מסוים, התוכנית ההגנתית של סטיב קר מול ג'ה היא שהוא ייפול מהרגליים בסופו של דבר. השחקן ששומר עליו מחכה לו עמוק בצבע ועובר מתחת לחסימות, מפתה אותו לזרוק מבחוץ. מוראנט קולע לא מעט מהזריקות האלה מבחוץ, ומנצל את השטח הפנוי כדי להגיע עם תנופה לסל. המצב הזה חושף את הבעיה הכי גדולה של ההרכב הנמוך של הווריירס: פרט לדריימונד גרין לא מחכה אף שחקן בעמדת עזרה שיכול להפריע לסקורר בכיר. ג'ה תוקף מהצד שדריי לא נמצא בו ומגיע בקלילות לעמדות מהן הוא קולע פלואוטרים בעיניים עצומות. למרות זאת, קר נשאר עם השיטה ההגנתית הזאת, בעיקר כי היא לא מאפשרת לשאר השחקנים של ממפיס לבוא לידי ביטוי, מכריחה את ג'ה לעשות הכל לבד. זו מחמאה גדולה לדזמונד ביין שהוא השחקן השני של הגריזליס שמקבל טיפול מיוחד. קר החליט לקחת לו את השלשות, תמיד יש שחקן צמוד אליו ואם יש חסימות אז מיד יש חילוף, לא נותנים לו אפילו חצי מטר לעלות לזריקה ולא ממש מוטרדים מהחדירה שלו.

טיילור ג'נקינס, מצידו, מנסה להפריע לשלישיית האחים ספלאש להגיע לשלשות חופשיות. שחקני ההגנה של ממפיס כמעט לא עוזבים את קו השלוש ויוצאים באגרסיביות למי מהשלושה שנמצא עם הכדור. הבעיה היא שזה משאיר הרבה מאוד חללים קרוב לסל, וגולדן סטייט מתמחה בניצול החללים האלה כדי ליצור חגיגת ליי-אפים. השחקנים של קר קולעים בסיבוב השני 59.3 נקודות למשחק בצבע, הרבה יותר מכל קבוצה אחרת. קשה מאוד לנצח אותם ככה, וגם לא ניתן למנוע מהם לחלוטין את השלשות, לא כששלושה קלעים כל כך טובים נמצאים בתנועה בלתי פוסקת מול הגנה לא מספיק אחראית. התקווה של ג'נקינס היא שהשחקנים שלו מספיק זריזים ואתלטים כדי לכפות איבודים ולהפריע בצבע, לפעמים זה עובד וזה מאפשר לממפיס לרוץ, אבל בתמונה הגדולה להתקפה של גולדן סטייט קל מאוד בינתיים וקשה לראות איך זה ישתנה בהמשך.

כאשר שתי קבוצות משחקות בסגנון דומה, פערי האיכות ביניהן בולטים יותר. גם פיניקס וגם דאלאס מתבססות על מנהל משחק מחושב שמתמחה בפיק נ' רול, אבל איזה הבדל באופן בו שתיהן מבצעות את המהלך הבסיסי הזה. בדאלאס, לוקה דונצ'יץ' מקבל חסימה משחקן שמתגלגל פנימה או החוצה, ושאר השחקנים מתפרשים על קו השלוש ומחכים. בפיניקס כל הזמן יש משהו נוסף: חסימה כפולה למוביל הכדור, חסימה רחוק מהכדור, תנועה על קו השלוש כדי ליצור ריווח מקסימלי, חיתוך ללא כדור. הרביעייה הבכירה של פיניקס מורכבת משחקני התקפה משובחים שמשלימים אחד את השני: כריס פול מנהל את המשחק ומשתלט על משחקים ברבע האחרון, דווין בוקר יוצר לעצמו מצבי זריקה בבידודים ובתנועה ללא כדור, דיאנדרה אייטון קולע מכל טווח בצבע ומנצל מיס-מאצ'ים בפוסט כך שקשה מאוד לבצע מולו חילופים אוטומטיים, מיקל ברידג'ס כל הזמן נע למרווחים שנוצרים בהגנה ונותן תנופה להתקפות תקועות. עם הארבעה האלה פיניקס מגיעה לזריקה טובה כמעט בכל התקפה ובשני המשחקים הראשונים פירקה את ההגנה האיכותית של המאבס. פשוט קבוצה נהדרת.

הסיפור של המשחק השני היה האופן בו פיניקס תקפה את דונצ'יץ' בהגנה. לוקה שומר רוב הזמן על ג'יי קראודר, אז הסאנס כל הזמן עירבו את קראודר במהלך המרכזי. בדרך כלל קבוצות שמנסות לתקוף חוליה חלשה בהגנה מנסות לכפות חילוף שישאיר אותו על הכוכב שלהן, פיניקס המלוטשת תקפה את לוקה בדרכים הרבה יותר מגוונות, מה שהקשה על ג'ייסון קיד להגיב. לפעמים קראודר הוביל כדור והשאיר אותו לפול או בוקר, לפעמים היה חלק מחסימה כפולה, לפעמים חתך מוקדם כדי להתפנות לשלשה. פיניקס הצליחה לחשוף את לוקה בלי לשנות את הסגנון שלה, היא פשוט שילבה את קראודר בתרגילים הרגילים שלה ולקחה מה שההגנה נתנה. דונצ'יץ' הוא לא שחקן הגנה נוראי, אבל עם העומס שיש עליו בהתקפה קשה לו לעבוד באופן עקבי בהגנה. זה כנראה צריך להיות השלב ההתפתחותי הבא שלו - לא להפוך לשומר גדול אלא לכזה שלא נחשב לחור שניתן לנצל.

למשחק השלישי דאלאס באה מאוד מפוקסת ופיניקס לקחה חצי יום חופש, בעיקר פול. אבל היו גם כמה התאמות של קיד שיכולות להשפיע על המשך הסדרה וידרשו תגובה מוויליאמס. בהגנה לוקה ביצע בעקביות הלפ אנד ריקאבר, מה שהשאיר את קראודר פנוי לשנייה-שתיים. מבחינת דאלאס עדיף לתת לקראודר לנסות לנצח אותה, זה כנראה הרע במיעוטו. בהתקפה, דונצ'יץ' חיפש לקבל בחילוף את כריס פול, גם כדי להכריח אותו לעבוד וגם כי הבדלי הגודל מקלים עליו לראות את הסל ואת החברים לקבוצה. ואולי המהלך החשוב ביותר היה השימוש של לוקה בפוסט. מיקל ברידג'ס שומר נהדר על הפיק נ' רול שלו, נלחם בחסימות והרבה פעמים מנטרל את המהלך המרכזי, אבל הוא לא מספיק חזק פיזית כדי להתמודד עם לוקה בפוסט. זו עמדת פתיחה טובה להתקפות של דאלאס וניתן להניח שנראה יותר ממנה בהמשך.