מדהים כיצד 34 דקות יכולות לשנות רושם של עונה שלמה, או לכל הפחות של החודש האחרון. עד הדקה ה-56 (זו של המחצית הראשונה או השנייה, אתם תבחרו) אמש בבלומפילד, למכבי תל אביב היה פלייאוף איום ונורא בקנה המידה שלה. להפועל תל אביב היה פלייאוף טוב מאוד, במיוחד ביחס לציפיות ממנה. ואז הגיעו ההרחקה של שי אליאס והחמישייה, וגרמו לכך שהאוהדים הצהובים ישכחו את פיאסקו אפריל בכלל וחצי הגמר בפרט, והאדומים ינהרו בשיירת מחאה למתחם חודורוב.
כדורגל הוא עסק כל כך נזיל. קובי רפואה היה עד אתמול הבן המועדף של יושבי שער 5, סוג של משיח שבא לשדרג מבחינת תוצאות וסגנון משחק אחרי חוסר החיבור לניר קלינגר. לזכותו של רפואה ייאמר שהוא עמד בציפיות. הפועל תל אביב שיחקה לא רע, השיגה תוצאות יפות וגם ניצחה. בדרבי הקודם היא הצליחה להביך את מכבי תל אביב, ואם לא החמצות איומות מחד ושפיץ הנעל של ג'ורג'ה יובאנוביץ' מאידך, היא גם הייתה יורדת ממנו מנצחת, לראשונה מאז 2014. גם אמש נראה היה בהתחלה שהסיפור הולך לכיוון שלה, ואז באה ההרחקה של אליאס, ופתאום הכול התפרק. הישגים של עונה שלמה נמחקו. הפועל תל אביב חזרה באחת להיות שטיח.
מאז אותו ניצחון אדום, 1:3 בדיוק היום לפני שמונה שנים, נפגשו שתי הקבוצות 17 פעמים. מכבי ניצחה ב-11 מהמפגשים. מתוך 11 הניצחונות הללו היא הביסה (0:3 או יותר) שש פעמים. יחס השערים עומד על 6:36.
אלה מספרים לא הגיוניים בכלל, והם מציירים תמונה הרבה יותר גדולה מאשר "סתם" תבוסת 0:5 רנדומלית. זו התפרקות שיכולה לאפיין (בשנים האחרונות) רק את הפועל תל אביב ורק במשחקי דרבי. ב-2019/20 היא הובסה 3:0, בשנה שעברה 4:0 ואמש 5:0. כל השערים בשלושת המשחקים הללו הובקעו במחצית השנייה, רובם בפרקי זמן קצרים.
התבוסה הזאת היא מחיר הטראומה, גם של המשחק הקודם. כמו בעונה הראשונה של הסדרה "בובה רוסית", היא מוצאת בכל פעם דרך משונה ואכזרית יותר למות. מה עדיף, לקבל גול בתוספת הזמן אחרי משחק מצוין שלך, או לחטוף 5:0 מחפיר? רק "תבחרו את הרעל", כמו שאומרים האמריקאים. הפועל תל אביב יכולה להאשים את שמואלביץ על כך שלא הוציא אדום לגלזר ו"חימם" את המשחק, אבל נראה שלא משנה מה יקרה, היא תמצא את הדרך לרדת מהדשא אבלה.
אל תפספס
מעולם לא הייתה השליטה בעיר כל כך חד צדדית. הדרבי התל אביבי עבר תהליך לא מבורך - הוא הפך לדרבי החיפאי, זה שבו יודעים את זהות המנצחת עוד לפני שהקבוצות עולות למגרש, ואפילו שם הפועל מצליחה לגנוב מדי פעם ניצחונות. הפועל תל אביב הגיעה לנקודת שפל היסטורית, עם עשור שמכתים מורשת גאה של מועדון מפואר, שבשנה הבאה יחגוג 100 להיווסדו.
חודשיים אחרי ה-0:5 המפורסם ביותר מכל השלושה, זה של 1969/70, שייע פייגנבוים הבקיע צמד והפועל ניצחה 1:2. לרפואה ולשחקנים שלו יש פחות מחודש לעשות שייע ולהחזיר את הכבוד לצד האדום של העיר. מגיע לאוהדים של הקבוצה הזאת קצת יותר. האם זה אפשרי? זו כבר שאלה אחרת.
נער הכדורים כמשל
"זה היה משחק מוזר", כתב לי הבוקר אוהד מכבי תל אביב, "איך זה הפך מ'איזה גרועים אנחנו' לגול כל חמש דקות במשך חצי שעה?"
האמת שזו המהות של מכבי תל אביב של קרסטאיץ' - קבוצה שאתה פשוט לא יודע איך לעכל, מאמן שאתה לא יודע כיצד לאכול. כמה סימבולית הייתה הקיצוניות בין הזעם להתנצלות החמה שלו בפני נער הכדורים החביב. מכבי תל אביב היא קבוצה קפריזית, כמו המאמן שלה. ועכשיו, אם אתם בכובע של גולדהאר, לכו תחליטו אם הוא צריך להמשיך.
לפני תחילת העונה לא היו לאבי ריקן ולאיתי שכטר חוזים. כשחקנים חופשיים הם חיפשו קבוצה. שכטר חתם בהפועל באר שבע, ריקן המתין. הייתה הצעה מבית"ר ירושלים, אבל הוא היה חכם מכדי להשיב לה בחיוב. "הגרמני" תמיד היה טיפוס מחושב. אז הוא חיכה ולבסוף נשאר במכבי תל אביב.
יכול להיות שעם פתיחה אחרת לעונה, לריקן הייתה משמעות גדולה יותר במכבי תל אביב של השנה, אבל הקבוצה כולה דשדשה והוא נעלם, מיעט לשחק, לא היווה פקטור. הצמד והבישול אמש לא מספרים שום סיפור יוצא דופן, הניצחון הזה לא ישנה את הרושם מהעונה של מכבי תל אביב וריקן, אבל הדרך שבה הושג, והעובדה שהיה בו בורג מרכזי, רק המחישו כמה חשוב ששחקן כזה יהיה חלק מחדר ההלבשה. לריקן, בן 34 בספטמבר, אופציה לעונה נוספת. אם למכבי תל אביב תהיה קבוצה טובה יותר בעונה הבאה, ייתכן שהוא יוכל לתרום קצת יותר מהצגה במשחק אחד רנדומלי.