עשו פילי מזבוב? ייתכן שהסיקסרס לא קטלניים כמו שחשבו שיהיו עם הארדן

מוקדם לחרוץ את גורל הניסוי עם אמביד והארדן, אבל כבר עכשיו אפשר לראות גם את הפוטנציאל וגם את הבעיות. וגם: פיניקס לא מקבלת מספיק כבוד, גולדן סטייט מצרפת חבר חדש לחבורת הספלאש, ומה התרחיש שיכול להציל את העונה המשונה של הנטס? רביץ עם 5 נקודות לקראת הפלייאוף

אסף רביץ
21/03/2022
דני אבדיה מדבר אחרי השיא העונתי נגד דנבר (האתר הרשמי של הוויזארדס בעברית)

רכבת ההרים מפילדלפיה

אין לג'ואל אמביד וג'יימס הארדן הרבה זמן להכיר עד לפלייאוף, וכבר אחרי 11 משחקים משותפים השילוב ביניהם נראה כמו רכבת הרים. במשחקים הראשונים זאת נראתה הקבוצה הכי מפחידה בליגה, בהמשך היא כבר הספיקה לאכזב מאוד בכמה משחקים (כמו בהפסד הלילה לטורונטו) ולחזור להרשים באחרים. יש דברים שפילדלפיה החדשה עושה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית ויש רגעים שזאת נראית קבוצה מבולבלת ועמוסה בבעיות. הפיק נ' רול בין הארדן לאמביד נראה בלתי ניתן לעצירה, כי אמביד בלתי ניתן לעצירה כשהוא מקבל כדור תוך כדי תנועה לסל והארדן מתזמן את המסירות האלה באופן מושלם. זה לא מהלך שניתן לבצע בו חילוף והגנות מוצאות את עצמן חסרות אונים מולו. טייריס מקסי מרגיש מאוד בנוח בתפקיד הצלע השלישית, מנצל את השטחים ששני הכוכבים יוצרים כדי לתקוף את הטבעת ולקבל זריקות טובות, עם הזמן גם טוביאס האריס מתאקלם בתפקיד משני יותר. ההגנה של הסיקסרס עובדת טוב בינתיים, החמישייה כוללת שני שחקני הגנה בכירים והרבה מאוד ידיים אקטיביות שמקשות על היריבות. לחמישייה הראשונה יש נט רייטינג של 20.2 והיא נראית מצוין.

סימן השאלה המרכזי הוא דווקא הארדן עצמו. בתוך כל הבלגאן, קל לשכוח שהמזוקן כבר בן 32 וסוחב פציעה לאורך העונה. הנתון שעשוי להעיד על המצב שלו בצורה הטובה ביותר הוא הקליעה מטווח של עד 8 פיט מהסל (כ-2.5 מטרים). מאז 2015 הארדן לא ירד מ-55 אחוזים מהטווח הזה, אבל בברוקלין הוא קלע ב-48.4 אחוזים, הנתון הנמוך בליגה באותה תקופה (!). במשחקים הראשונים בפילדלפיה הוא נראה כמו שחקן אחר וקלע קרוב לסל באחוזים מצוינים, אבל אולי זה קשור לאדרנלין של השינוי ולמנוחה הארוכה, כי בששת המשחקים האחרונים הוא כבר קולע ב-42.4 אחוזים מהטווח הזה. לא מדובר בנתון זניח, אלא בטווח ממנו הארדן זורק את רוב הזריקות קרוב לסל, הפלואטרים המשונים שלו שלאורך השנים נכנסו והשנה הרבה פחות. עושה רושם שקשה לו להתייצב לזריקה תוך כדי מגע כמו שהוא רגיל. בסופו של דבר, השאלה הכי חשובה עבור פילדלפיה כרגע היא אם ג'יימס הארדן הוא עדיין ג'יימס הארדן.

השאלות הנוספות קשורות לדברים שכרגע עובדים אבל לא בטוח אם ניתן לסמוך עליהם בסדרות מול יריבות חזקות. למשל, מה יקרה כאשר יריבות יתקפו את הארדן ואמביד בפיק נ' רול בהגנה. הראשון רגיל לבצע חילופים, השני רגיל לחכות קרוב לטבעת כששחקן החוץ נלחם בחסימה, כל החלטה הגנתית יכולה להתברר כניצחון להתקפה. נצטרך לחכות לראות גם מה יקרה כשהגנות יתעלמו לחלוטין ממאטיס ת'ייבול וישמרו 5 על 4 עם גבוה נוסף שמחכה קרוב לצבע. יכול להיות שזאת הדרך להתמודד עם הפיק נ' רול של הארדן ואמביד, ות'ייבול קריטי מדי להגנה מכדי לוותר עליו. הספסל הוא סימן שאלה אחד גדול: דני גרין, דיאנדרה ג'ורדן ופול מילסאפ נמצאים בשלב שכבר לא ברור אם הם יכולים לספק דקות יעילות בפלייאוף, אבל אין לדוק ריברס ברירה אלא לתת להם את הדקות האלה. שייק מילטון לא מתפקד כל השנה. ג'ורג' ניאנג נראה מצוין לאחרונה, אבל מדובר בשחקן לא מוכח שקרס לחלוטין בפלייאוף בשנה שעברה כשהיה ביוטה. יש כאן מספיק כישרון כדי להתחבר וללכת עד הסוף, אבל גם מספיק סימני שאלה כדי לאכזב ולעוף מוקדם במזרח שעמוס בקבוצות הגנה חזקות.

עוד בוואלה!

הלילה: עוד הפסד מאכזב לפילי, בוסטון חגגה בדנבר

לכתבה המלאה
אולי זה לא יהפוך לקטלני כמו שחשבנו? אמביד והארדן(צילום: GettyImages, Mitchell Leff)

פיניקס טובה יותר משנה שעברה

כמעט לא מדברים על הקבוצה הטובה בעונה הרגילה, שנמצאת בדרך לעונה של כ-65 ניצחונות למרות שסבלה מכמה היעדרויות של שחקנים בכירים, כולל הפציעה הנוכחית של כריס פול. אפשר להבין. פיניקס ממשיכה מהיכן שהפסיקה בעונה שעברה, עם אותם שבעה שחקנים בכירים, עם אותה שיטה מתודית ויעילה בניצוחו של CP3. אין יותר מדי מה להגיד עליה. אז הנה משהו להגיד: פיניקס השנה קבוצה טובה יותר משנה שעברה, אפילו טובה משמעותית. וכזכור, מדובר בקבוצה שהגיעה לגמר והייתה במרחק כמה פוזשנים בשניים-שלושה משחקים, וכמה רגעים גדולים מהחיים של יאניס אנטטוקומפו, מזכייה באליפות.

השיפור מגיע בעיקר תודות לשיפור ביכולת האישית של הצעירים שמרכיבים את רוב הרוטציה, והפציעה של פול מאפשרת להם להבליט את זה. את קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר ביצע מומחה השלשות המחליף קמרון ג'ונסון, שכבר כמה חודשים נראה כמו שחקן משודרג. ב-40 המשחקים האחרונים הוא קולע 3.1 שלשות למשחק ב-46.9 אחוזים, שילוב של כמות ואיכות של קלע שלשות בכיר בליגה. הוא גבוה כך שקשה לעצור את העלייה שלו לקליעה, ובתקופה הזאת הוא מביא לידי ביטוי גם יכולת חדשה ליצור לעצמו מצבי זריקה. גם הסנטר דיאנדרה אייטון נראה כמו שחקן טוב ומגוון יותר, בעיקר בגלל שהוא הרחיב את הטווח בו הוא יעיל במיוחד. אייטון קולע השנה ב-61.8 אחוזים בחלק של הצבע שרחוק מהסל, האחוז הגבוה בליגה מבין 226 שחקנים עם לפחות 50 זריקות מהטווח הזה. הוא זורק משם באותה כמות שהוא זורק מתחת לסל, והמשבצת האהובה עליו היא צעד מתחת לקו העונשין, משם הוא קולע ב-67.9 אחוזים די מדהימים. זה מאפשר לאייטון להיות יעיל מאוד גם כשהוא מקבל את הכדור רחוק יחסית מהסל.

אצל שאר השחקנים מדובר בשדרוג של ניואנסים: דווין בוקר שיפר את השליטה שלו על המשחק, יודע מתי לזרום עם השיטה ומתי לקחת על עצמו את העניינים ולהפוך לסקורר לא עציר; מיקל ברידג'ס עושה קצת יותר פעולות עם הכדור; קמרון פיין לומד כל הזמן מפול את רזי ניהול המשחק ומאז הפציעה של CP3 מספק 9.5 אסיסטים על 2.2 איבודים, מספרים לא רחוקים מהמקור, ושיתוף הפעולה שלו עם אייטון מצוין. לכך ניתן להוסיף את ההצטרפות של ג'בייל מגי וביסמאק ביומבו שנותנים למונטי וויליאמס מה שלא היה לו בפלייאוף: סנטר מחליף ראוי לדקות המנוחה של אייטון. פול הופך את החיים של סנטרים כאלה לקלים במיוחד בהתקפה. ארון הולידיי, לנדרי שאמט ובעיקר טורי קרייג שחזר דואגים לרוטציה עמוקה מאוד בשחקנים לגיטימיים. כל זמן שפול חוזר בזמן לפלייאוף, אי אפשר שלא לדבר על פיניקס לפחות כאחת המועמדות הבכירות לתואר השנה.

טובים יותר, מפחידים יותר. הסאנס(צילום: GettyImages, Michael Reaves)

שלישיית ספלאש

הפציעה של סטף קרי גורמת לכך שהשלישייה של סטף, קליי תומפסון ודריימונד גרין הספיקה לשחק דקות בודדות ביחד במהלך העונה. גם אנדרה איגודלה בקושי רואה פרקט בחודשים האחרונים. אבל מדובר ברביעייה שממש לא זקוקה לעוד זמן השתפשפות ביחד, הרביעייה שעברה הכי הרבה ביחד בעשור האחרון. הם רק צריכים להיות כשירים ובכושר סביר בפלייאוף, וזאת עשויה להיות משימה פחות פשוטה. בינתיים, גם בגולדן סטייט הפציעות של השחקנים הבכירים מאפשרות לצעירים לבוא לידי ביטוי, לאחרונה זהו ג'ונתן קומינגה, אתלט העל מהבחירה השביעית בדראפט, שנראה מוכן מוקדם מהצפוי לתרום לקבוצה גדולה (איזה מחזור רוקיז נפלא כבר אמרנו?).

אך הפציעה של סטף קטעה את הניסוי המעניין בליגה בשבוע שלפניה. בשלושת המשחקים שלפני הפציעה סטיב קר העלה בחמישייה את סטף, קליי וג'ורדן פול ביחד, ובעצם הפך את צמד האחים ספלאש לשלישייה לכל דבר. פול נראה שייך לחלוטין בתפקיד האח השלישי, הוא הצטרף לתנועה הבלתי פוסקת ולחסימות אחד לשני עם ובלי הכדור שהגנות בליגה לא יודעות להתמודד איתן גם שבע שנים אחרי שהווריירס התחילו לבצע אותן בעקביות. המעבר משניים לשלושה פותח כמות אפשרויות שנראית אינסופית ומכריח את ההגנה לעבוד פי כמה יותר קשה. ב-129 דקות משותפות, לשלישייה הזאת יש נט רייטינג של 32.6, אחד הגבוהים בליגה של שלישיות ששיחקו לפחות 100 דקות ביחד (ויש אלפים כאלה).

קר כנראה לא יעלה בחמישייה את השלושה ביחד בפלייאוף, אבל הם בהחלט עשויים לסיים ביחד משחקים. החמישייה הנמוכה שכוללת את השלישייה, אנדרו וויגינס ודריימונד גרין יכולה להיות אחת המסקרנות בפלייאוף. התקפית לא ברור איך עוצרים את זה, השאלה היא אם הם יוכלו לשרוד בהגנה ובריבאונד. לכן אחת משאלות המפתח של הקבוצה, אולי של הפלייאוף בכללותו, היא האם קליי תומפסון מסוגל לחזור למשהו שמתקרב ליכולת ההגנתית שלו מלפני הפציעות. במצב כזה יהיו בחמישייה הזאת שני שחקני הגנה בכירים שיקלו על הסיכוי לשמור מספיק טוב כדי לאפשר להתקפה לעשות את ההבדל.

החבר החדש במשולש. ג'ורדן פול עם קרי ודריימונד גרין(צילום: GettyImages, Jim McIsaac)

שרי ההגנה של ג'ה ולוקה

ממפיס ודאלאס נחשבות לקבוצות של כוכב בודד. ג'ה מוראנט ולוקה דונצ'יץ' נמצאים בדיון על תואר ה-MVP, כי הם מובילים קבוצות להצלחה מרשימה מאוד ללא כוכב משנה של ממש. שניהם מוקפים באנסמבל סביר של שחקנים, אבל קשה מאוד להצליח כיום בלי לפחות שני שחקנים בכירים. אך סיבה נוספת להצלחה של שתיהן היא ההגנה. שתי הקבוצות פתחו את העונה רע מאוד מבחינה הגנתית, אך ביצעו מהפך מלא בתחום. כיום דאלאס מדורגת שישית ביעילות הגנתית וממפיס שביעית, אם מסתכלים על נתונים מאז הראשון לינואר הן עולות למקום שני וחמישי, בהתאמה. בשני המקרים מדובר בשיטות טובות של המאמנים ובעבודה קבוצתית, אך לשתיהן יש גם שחקן הגנה בכיר שחלק גדול מההצלחה רשומה על שמו. צמד הכוכבים ההגנתיים האלה יהיו שני שחקני מפתח בפלייאוף.

בממפיס מדובר בג'רן ג'קסון ג'וניור. הגבוה המוכשר והצעיר (בן 22) עדיין לא התמקם בהתקפה, הקליעה מבחוץ לא עובדת והוא כמעט לא מוסר, יש לו יותר איבודים מאסיסטים בכל עונה בקריירה. אך בהגנה הוא הפך השנה מפוטנציאל מעניין ובוסרי לאחד השחקנים המפחידים בליגה. עם 2.2 חסימות למשחק מעמדת הפאוור פורוורד, טריפל J מפריע לכל זריקה בסביבה שלו. הוא עוד אחד מהגבוהים שמשמשים כשחקני עזרה בכירים כמו יאניס, רוברט וויליאמס ואוון מובלי, וכמו כל השלושה האלה הוא גורם ליריבים לחשוב שלוש פעמים לפני שהם מתקרבים לצבע כי היד הארוכה שלו יכולה לצוץ משום מקום. הוא התחזק ושומר יותר טוב על שחקני פנים, וזריז מספיק כדי להתמודד גם עם שחקני חוץ. הסטטיסטיקות המורכבות מסמנות את טריפל J כאחד משחקני ההגנה הבכירים בליגה, ועם הזמן השם שלו עולה כמועמד לגיטימי לתואר שחקן ההגנה של העונה.

דוריאן פיני-סמית' של דאלאס הוא שם הגנתי פחות נוצץ, אך לא בטוח שפחות חשוב. אם עד השנה הוא נחשב לברירת המחדל של המאבס, למי ששומר על כוכבי היריבה כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה, השנה הוא כבר סטופר ברמות הגבוהות ביותר שרק הולך ומשתבח ככל שהעונה מתקדמת. בשבועות האחרונים הוא מנטרל כוכבים מכל הסוגים, מדונובן מיטשל דרך ג'ייסון טייטום ועד קווין דוראנט. הוא גם מתפקד כמנהיג הגנתי, כל הזמן מדבר ומכוון, תמיד נמצא במקום הנכון לעזרה. הוא השחקן החשוב ביותר בהגנה היציבה והמפתיעה של דאלאס. גם התקפית פיני-סמית' נמצא בתקופה הטובה בקריירה שלו, וב-12 המשחקים האחרונים קולע 14.1 נקודות למשחק, כולל 3 שלשות ב-50.7 אחוזים. הוא מרגיש הרבה יותר בטוח לבצע פעולות עם הכדור, חדירות או מסירות שממשיכות את השטף ההתקפי. הוא עוד אחד מהסיפורים האלה של שחקנים שהגיעו משום מקום, בלי להיבחר בדראפט, והוא עשוי להיות השחקן השני בחשיבותו בקבוצת פלייאוף עם פוטנציאל מעניין.

בלעדיו, ג'ה לא היה ג'ה. טריפל J(צילום: GettyImages, Justin Ford)

עוד זווית לסיטואציה המשונה של ברוקלין

הסמטוחה של קיירי אירווינג מסרבת להיפטר, וכפי שזה נראה כרגע המצב הזה ימשיך גם לפלייאוף. אם נדמה היה שיש סיכוי לשינוי מכיוון עיריית ניו יורק, התקווה הזאת דעכה מהר. אם אני מבין נכון את החוקים בניו יורק כרגע, לקיירי מותר להגיע למשחקים אך לא להשתתף בהם, אסור לו להיכנס לחדר ההלבשה אך מותר לו להציץ מחור המנעול, ואם הוא קונה נקניקייה במזנון מותר לו להוסיף קטשופ אבל לא חרדל. לאחרונה אנחנו מקבלים תזכורת לכמה מסוכנת ברוקלין יכולה להיות עם קיירי לצד קווין דוראנט, גם כשבן סימונס עדיין מנסה להיזכר איך זה עובד להיות שחקן כדורסל. מאז האולסטאר, הנטס ניצחו ארבעה מחמשת המשחקים שקיירי שיחק בהם, כולל ניצחונות יפים במילווקי ופילדלפיה, וקלעו לפחות 120 נקודות בכל אחד מהם.

ברוקלין בדרך להיות הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמעדיפה משחקי חוץ על משחקי בית. הבשורה הטובה היא שהיא מדורגת כל כך נמוך שהיא תשחק את כל הסדרות שלה ללא יתרון ביתיות. הבשורה הרעה היא שכדי להגיע לסדרות האלה היא תצטרך לצלוח את טורניר הפליי-אין, כי הסיכוי שלה להיכנס לשישייה הראשונה קלוש ביותר. כרגע ברוקלין נמצאת במקום השמיני במזרח, ואם היא תישאר שם היא תתעניין מאוד בקרב הצמוד בין טורונטו לקליבלנד על המקום השביעי (אם שיקגו תמשיך להפסיד גם היא תצטרף לקרב הזה). למה? כי השביעית מארחת את השמינית במשחק הראשון בטורניר, בטורונטו קיירי לא יוכל לשחק כי בעייתי מבחינתו להיכנס לקנדה, בקליבלנד הוא כן יוכל.

הדרך הבטוחה ביותר של ברוקלין לפלייאוף היא לסיים שמינית ולשחק בקליבלנד החבולה וחסרת הניסיון עם קיירי. אם היא תצטרך להצפין לטורונטו ללא אירווינג, תחכה לה שם קבוצה לא שגרתית, לא פשוטה להתמודדות במשחק בודד, וקהל מצוין שלא ראה משחק פלייאוף מאז האליפות ב-2019. אם הנטס יפסידו את המשחק הזה, הם יארחו את המשחק הבא מול המנצחת בין מקום 9 ו-10, מה שאומר ששוב הם יצטרכו להסתדר ללא קיירי למשחק של להיות או לחדול. יכולה לחכות להם שם אטלנטה, הפתעת הפלייאוף הקודם. לטורונטו וקליבלנד אין הרבה סיכוי לעשות רעש בפלייאוף, להקשות על הקבוצות הבכירות במזרח, אבל הקרב שלהן על המקום השישי יכול להתברר כמכריע עבור הקבוצה שלגמרי מסוגלת לשנות את יחסי הכוחות במזרח, מסיבות שיכולות לקרות רק ב-2022.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully