למרות הכל, מעל הליגה: סיכום העונה הסדירה בליגת העל

1. בליגת העל יש שישה מועדונים גדולים, אם מותר לנו להוסיף לחמש הגדולות את מכבי נתניה, קבוצה שמביאה לאחרונה כמות קהל יפה למשחקי בית וחוץ וגם מתנהלת בדרך מעוררת כבוד. מבין השש, חמש נמצאות בפלייאוף העליון. את מקומה של בית"ר ירושלים תפסה בני סכנין, שמבחינת אהדה יש סבירות גבוהה שתנצח את נתניה בכל סקר שיכלול כמובן את המגזר הערבי.

סכנין, כמו בית"ר, היא קבוצה עממית וההנצחה שלה בליגת העל, קרוב ל-20 שנה, הפכה אותה לחוד החנית של המגזר, גם אם זה לא תמיד מתבטא בכמויות קהל. כלומר, גם כשבית"ר לא רלוונטית לפלייאוף עליון, יש לה מחליפה, ובעניין הזה הסתדרה לה הליגה בסיום חלקה הסדיר, כמעט כמו שכתוב בספרים. מעטים המקרים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי ששש הקבוצות הכי בכירות כבשו את ששת המקומות הראשונים. ב-1985/6 היו ארבע הגדולות במאבק אליפות ביניהן עד למחזורים האחרונים, ב-2002/3 היו שלוש ממש עד למחזור הסיום, כאן יש לנו שלוש לפני פתיחת הפלייאוף, וזה מריח טוב.

פלייאוף עליון גדוש קבוצות עם אופי, עם יכולות, עם מסורת, מבטיח שלא יהיה כאן שלוש מול שלוש, אלא שש קבוצות שכל אחת מהן יכולה לפרוח או להתרסק או סתם להתחלק בעוגה.

יותר מזה, שיא הקהל שהושג לפני מחזור, למעלה מ-82 אלף צופים למחזור, אולי יישבר כבר בפלייאוף. מכבי תל אביב סולד אאוט לפלייאוף העליון, כך גם מכבי חיפה, הפועל באר שבע ברנסנס מאז הפך אליניב ברדה למאמן הראשי, נתניה מביאה כמויות, סכנין תילחם על אירופה, ולהפועל תל אביב יש קהל נאמן. תוסיפו את המאבק נגד הירידה של בית"ר ירושלים, כולל דרבי ירושלמי, ותמצאו שכל ספיקת הכפיים לגבי הרמה, האלימות, המתקנים והשעות, היא לא רלוונטית כשיש תחרות ועניין.

ויש תחרות ועניין בליגת העל.

2. למרות שרק 4 נקודות מפרידות בינה לבין הפועל באר שבע והיא מקדימה את מכבי תל אביב ב-6 בלבד, מכבי חיפה נמצאת מעל הליגה מבחינת רמה וסיכוייה לזכות באליפות גבוהים יותר מכפי שההפרש מספר לנו. אחרי שהתפזרו פתיחות העונה המפתיעות - בארבעת המחזורים הראשונים הוליכו את הטבלה ארבע קבוצות שונות, שתיים מהן נשרו לפלייאוף התחתון. הפועל באר שבע פינתה את המקום הראשון במחזור ה-17, מכבי חיפה התייצבה שם, יצרה פער טבלאי ואיכותי, ולפרקים גם הציגה כדורגל שהוא סופר דורסני.

יש שיגידו שבאר שבע מתאוששת ומכבי תל אביב משתפרת פלאים, אבל אנחנו מסכמים ולא מנתחים מגמות ובשלב הסיכומים, מכבי חיפה הייתה הכי טובה. 18 ניצחונות ב-26 משחקים, שני ניצחונות יותר משתי יריבותיה הגדולות; כמות ניצחונות שזהה כמעט לכל הניצחונות של ארבע האחרונות, 2.38 שערים למשחק. חיפה יצרה רצועת ביטחון שמכורסמת לאחרונה, אבל היא עדיין רצועת ביטחון. בפלייאוף היא תפגוש יריבות שישחקו התקפי וזה רק יעבוד לטובתה, כי גם כשהיא פחות טובה, למכבי חיפה יש כל כך הרבה כלים כדי לנצח משחק והיא שרדה את השבועות שעומר אצילי - כדורגלן העונה עד כה - לא עמד לרשותה.

3. למרות ההתלהבות בפסקה הראשונה מכך ש-שש קבוצות משמעותיות נמצאות בפלייאוף העליון, ההפרדה המלאכותית הזו שברה את המבנה האמיתי של הליגה: שלוש מעל כולן, ארבע מתחת לכולן, ושבע קבוצות בשולי צמרת-מרכז-בטן רכה. בליגה של 14 קבוצות זו ברכה.

תסתכלו על השבע האלה ותבינו: סכנין, נתניה, הפועל תל אביב, חדרה, הפועל חיפה, קרית שמונה ואשדוד. כל אחת מהן יודעת ורוצה לשחק כדורגל משוחרר והתקפי. יש כאלה שלא מסוגלות לאורך זמן לתחזק במקביל גם איכות - נגיד אשדוד והפועל חיפה ואולי הפועל תל אביב - ויש כאלה שזה לחם חוקן, גם כשאין פיד בק מהיציע, כי הוא שומם (קרית שמונה זו דוגמא מעולה).

מדי פעם עולה הדרישה לצמצם את הליגה. "יהיו יותר משחקים של 30 אלף צופים", "אין מקום ליותר מ-10 קבוצות בליגה כזו", "תסתכלו על זו ועל זו שקורסות כלכלית". התפיסה הארכאית שמה שקובע איך יראה הכדורגל שלנו הם העסקנים, הולכת ונעלמת מהעולם, ולא רק בגלל המחאה נגד הסופר ליג שהקריסה אותה בטרם קמה באמת. מה שקובע - גם בעידן העסקנים - איך יראה הכדורגל שלנו זו הקהילה שעוטפת אותו. אייל סגל הבין את זה מצוין - בתוך עמו הוא יושב תרתי משמע - ואלונה ברקת הבינה את זה בדיעבד. הקהל רוצה כדורגל שמח ודמויות להזדהות איתן. בלי זה הוא לא מתחבר לכלום, גם לא לליגה מרתקת, שוויונית ותחרותית.

4. בעניין הזה צריך להסתכל על מצבת המאמנים שעבדה פה ב-26 המחזורים של הליגה הסדירה: 27 מאמנים ב-14 קבוצות, או יותר נכון, 22 מאמנים בתשע קבוצות כי חמש קבוצות טרם החליפו מאמן, ולא בטוח שזו תקרת זכוכית שלא תיפרץ בסופו של דבר.

לא מדובר בתופעה, אלא במגמה. בעונה שעברה עבדו 26 מאמנים עד לסיום הליגה הסדירה, שישה מהם סיימו 26 מחזורים בלי שיגעו בהם. בעניין הזה בולטות כמה תופעות: מבין 6 המאמנים שהגיעו לפלייאוף העליון, רק ברק בכר פתח את העונה; מבין ארבע הקבוצות שמתמודדות נגד הירידה, הפועל ירושלים היא היחידה שלא החליפה מאמן.

זה גם המאבק בין העולם הישן - שבו בעלי בית הם חזות הכול - לבין העולם החדש או הבא, שבו הקהילה מנהלת את המועדון. הפועל ירושלים נאמנה למאמן ולדרך שלו - למרות שההופעות שלו בפני התקשורת שנויות במחלוקת - ואילו קבוצות הבעלים מיטלטלות בין הגחמות הפרטיות (שיתוף שחקנים מסוימים) לבין רעשי הרקע.

5. נחזור שנייה להשוואה שתקומם אוהדים הארד קור מצד שתי הקבוצות - בין סכנין לבית"ר ירושלים. מצד אחד, הנהלה קפריזית שמחליפה כל עונה מאמן ומצד שני בעלים שהלך נגד הזרם - וצבר אהדה - שקרס העונה לתוך צרותיו שלו והקריס איתו מועדון ענק. סכנין רצה לאירופה ובית"ר ירושלים נלחמת בשיניים מול נוף הגליל כדי לא לנסוע לטבריה בעונה הבאה, כמו בימים שאלי אוחנה חזר ממכלן.

מה באמת מבדיל העונה בין סכנין לבית"ר? הדמות במגרש. בעוד שלבית"ר אין מנהיג, אין שחקן שסוחף אחריו את הקהל, שמצעיד את הצעירים או את שחקני הרכש לעבר המטרה, לסכנין יש. מה שעשה בירם כיאל לקהילה שלו הוא לא דבר מובן מאליו והוא גם לא תופעה שתגדל, כי הכדורגלן הישראלי ברובו הוא ציני, מנשק סמלים סדרתי, נאמן לחוזה ולרואה החשבון.

זה לא שכיאל משחק בחינם, אבל הוא יכול היה לשחק במקום טוב יותר מסכנין והוא בחר בה, כי כדורגלן נולד בחצר, ברחוב, במגרש השכונתי, ולפני שהוא מתחיל להשתכר מזה, הוא משלם לא מעט כדי להיות שייך. כיאל למד בכדורגל האנגלי שאתה לא תמיד נהנה להיות שחקן במועדון גדול, כמו להיות מוביל במועדון קטן ולשנות שם את תפיסת העולם. בית"ר ירושלים הצליחה כשהיו בה מנהיגים, שחקנים שהיה קל להזדהות איתם וללכת אחריהם. היום אין לה את זה. לסכנין יש.

6. שני דברים שכדאי לזכור בסיכום העונה הסדירה ולקראת הפלייאוף: הפועל חדרה לועגת לכל המומחים וסוגרת עונה רביעית ברציפות ללא סכנת ירידה. היא לא שווה פליאוף עליון, אבל היא לגמרי שווה ליגת על. בעונה הבאה נבדוק איך ריינה מגיבה לעניין. חדרה נהנית עדיין מהילת האנדרדוג, קבוצה שלא סופרים ושרוצה להוכיח. ביום שיספרו אותה היא תהיה כבר בבעיה. הדרך שלה לשרוד תהיה להמשיך ולהיות מתחת לרדאר.

ויש קבוצות שמתנהלות מעל המסכים ובטוחות שהן חסינות כל. מכבי פתח תקוה זו דוגמא טובה לקבוצה שהייתה בטוחה שמחלקת הנוער שלה תייצר כמות שחקנים שתספיק גם לעשות אקזיטים וגם לשרוד בליגה. המאבק שלה להישרדות מוכיח שבסוף השמיכה קצרה. יש גדולות, יש סכנין, יש חדרה, ותיכף נגמרות הקבוצות שלא יירדו.

ויש קבוצות שבמהלך העונה בטוחות שהן על חוף מבטחים, משחקות כדורגל, משחררות שחקנים בינואר, לא מביאות רכש משמעותי, לא מזדעזעות ומזעזעות, ובישורת האחרונה מרגישות שהרצפה מתחתם קורסת ואין להן יכולת לעצור את זה. זה קרה לנצרת עלית ב-2006, להפועל כפר סבא ב-2008, להפועל כפר סבא בלאומית ב-2018, וזה עלול לקרות למ.ס. אשדוד. זו קבוצה ששיחקה בקיץ האחרון במוקדמות הקונפרנס ליג, שמאמן אותה רן בן שמעון - אחד המאמנים הטובים בליגה - שמנוהלת בשקט ויש לה מעטפת עירונית. היא בטוחה שזה לא יקרה לה - גם מתמטית, ארבע קבוצות נמצאות מתחתיה והם משחקות זו מול זו - אבל זה יכול לקרות לה, בדיוק כמו ב-2015.