סביר להניח שלמעט כמה ברצלונאים עם תודעה לאומית קטלונית מפותחת במיוחד, רוב אוהדי הכדורגל בעולם קפצו משמחה אתמול (רביעי) כאשר קארים בנזמה השחיל את השער השלישי לרשת של פ.ס.ז' - ושלח אותה לסכם עוד עונה, שהדבר הכי טוב שעשוי לקרות בה הוא אליפות צרפת, לא יותר מפרס ניחומים עבור הקבוצה שנרכשה במטרה לכבוש את אירופה.
פוצ'טינו עלול לשלם במשרתו, מסי ייאבד את כדור הזהב, אפילו באקלים הפוליטי שמעניק לו קולות מראש, והשאלה היחידה שנותרה פתוחה, אם כך היא - למה אנחנו שמחים כל כך? התשובה לוקחת אותנו למחוזות רחוקים מעט: אנחנו פשוט לא סובלים נובורישים, מתעשרים-חדשים. אתם יודעים, האנשים שיש להם טונות של כסף אבל אפילו לא גרם אחד של סטייל.
חשוב לציין שלא כל המתעשרים החדשים הם כאלה, כמובן - ובכלל - הרי כל עשיר בעל דם כחול היה פעם נובוריש (אם כי לרוב לפני המון דורות, מספיק זמן כדי שלא נזכור איך עשתה המשפחה את הונה), ובכל זאת - כשאתה רואה מישהו שמקיף את עצמו במותגי יוקרה, אתה מבין שאפשר אולי לקנות סטיילינג, אבל לא סטייל.
אז למה יצא הקצף דווקא על פ.ס.ז', כשאת אותה טענה לכאורה אפשר היה להפנות גם נגד קבוצות אחרות שבעליהן שופכים מיליארדים (ביורו), כדי להפוך אותן לזוכות בליגת האלופות, "המרכז הבין-תחומי" של עולם הכדורגל - מיקרוקוסמוס שבו עשירים מתחככים זה בזה? לפני שננסה לפרק מוקש אחר מוקש, נתחיל בכך שכדורגל הוא ענף ספורט מסורתי. גם האדם הכי פרוגרסיבי באורחות חייו, מוצא בכדורגל מפלט שמרני, בהיותו מקושר לזיכרונות ילדות, לבית אבא.
מי שגדל במשפחה של אוהדי כדורגל נקשר בעבותות לחוויית היציע ממש כשם שזמירות בית הכנסת בשבת יגרמו למי שגדל במשפחה דתית לדמוע, גם אם הפך במרוצת השנים לחילוני גמור. רוצה לומר - מדובר בעולם שמתייחס בחשדנות לנסיונות לחדש. אהדת כדורגל, כך יודע כל אוהד (אפילו של קבוצה מצליחה) נקנית בייסורים - ולא באמצעות איזה רוכש נוצץ שהופך קבוצה משום דבר לשם דבר.
עוד בוואלה!
גם טייקונים (בקנה מידה מקומי) שרכשו קבוצות בישראל, נניח רובי שפירא המנוח או ארקדי גאידמק יבדל"א, לא קנו "שלד בורסאי", אלא קבוצות שהיו חלק מנוף הכדורגל הישראלי מאז ומעולם. לעומת זאת פ.ס.ז', אפילו עוד הרבה לפני שהשתלטו עליה הבעלים הנוכחיים, נוסדה רק בשנות השבעים של המאה העשרים, צעירה במאה שנים למשל מרוב מועדוני הכדורגל באנגליה.
הזכרנו את שפירא וגאידמק? הוא הדין בנוגע לבעלי מנצ'סטר סיטי או צ'לסי - מהכוחות העולים בכדורגל האנגלי בזכות כסף חדש. גם שם לא היה מדובר על יש מאין, אלא על רכישת מועדון ותיק עם תשתית של עשרות אלפי אוהדים נאמנים, שנטוע עמוק בלב קהילה קיימת. נכון שהיו אוהדי כדורגל בפריז עוד לפני עידן המיליארדרים, אבל לא היה מדובר במועדון שהוא מאריות הכדורגל של היבשת. כלומר, מבחינת אוהד הכדורגל הוותיק, מדובר בקבוצה מהניילונים.
רגע, תאמרו, אבל גם לסטר זכתה באליפות מרגשת בזכות כספו של בעלים תאילנדי, כשהיא נתמכת בידי כמעט כל אוהד כדורגל אובייקטיבי באשר הוא. גם רד בול זלצבורג, שרק שלשום שיחקה מול באיירן מינכן, נהנתה מתמיכה גורפת מחוץ לבוואריה. אז למה יצא הקצף דווקא על פ.ס.ז'?
ובכן, בהינתן שהכל עניין של פריזמה, הרי ששתי האחרונות נהנות מפרמטר מאזן - היותן אנדרדוג, זה שבאופן אוטומטי זוכה לאהדת אוהדי כדורגל "בלתי מעורבים" (אגב, ראו את התיעוב שעוררה רד בול אחרת, הפעם מלייפציג, בלב אוהדי הכדורגל בגרמניה, על שום "נובורישיותה"), בעוד פ.ס.ז' ניסתה לקפוץ היישר למקום ששמור לאצולה הוותיקה, ממדריד ועד טורינו, מברצלונה ועד ליברפול, ממינכן ועד אמסטרדם.
ואם כבר עוסקים בהגמוניה אליטיסטית מול כוחות חדשים: תנו לי להיות לרגע כמו הד"ר ההוא ולטעון שאנחנו מוכנים לקבל בעלים מיליארדר כמו פלורנטינו פרס, למשל, בריאל מדריד, אבל לא "שיח אל-משהו" שניסה לתקוע יתד לא רק בבירת העולם הישן, אלא גם לשחד את השומר שעומד בכניסה למועדון השמור לבני האצולה הוותיקה.
לו מישהו יטען זאת כלפי - שקפצתי אמש בסלון ביתי בגולים של בנזמה, כאילו נולדתי בפרברי מדריד. אני אשיב לו בפשטות: זה לא אני אלא הכדורגל. בחיי היום-יום אני לא מרבה לקלל - והאמינו או לא, אבל אני גם לא מתחבק עם זרים גמורים רק מפני שאנחנו לובשים את אותה חולצה. בכדורגל כן.
ובתרגום לצרפתית במבטא קטארי: אם בחיים האמיתיים אני מברך על שינויים שתכליתם מתן ייצוג לאוכלוסיות חדשות במועדונים שהיו שמורים לפנים לאליטות ישנות, הרי שבכדורגל... טוב, הבנתם: לכו לשרוף את הפטרו-דולרים שלכם במקום אחר ותשאירו את מסי וניימאר בברצלונה ואת הסדר הישן על כנו, תקנו אחוזות פאר, מטוסים פרטיים ו... טוב, מוטב שאעצור כאן, רק אל תגעו לי בכדורגל!