מלך אפריקה בכל מובן אפשרי: דרכו של סאדיו מאנה לזכיה ההיסטורית

מתוך 14 הסנגלים שהשתתפו אתמול בגמר אליפות אפריקה, שבעה נולדו בצרפת, ארבעה בבירה דקאר, ועוד שניים בבירה לשעבר סן לואי. דרכם לא היתה פשוטה, כמובן, וכולם מכירים עכשיו את סיפורו של השוער אדואר מנדי שחתם בלשכת התעסוקה בגיל 23, אבל לרשותם עמדו אפשרויות מגוונות ללמוד כדורגל ולהצליח. רק לשחקן אחד כלל לא היתה אפשרות להתקבל לאקדמיה לכדורגל, או אפילו לשחק כילד על מגרש עם דשא ירוק... בעצם, דשא בצבע כלשהו. קוראים לו סאדיו מאנה, ואתמול הוא לא רק הוכתר לשחקן המצטיין באליפות אפריקה. הוא הביא למדינתו את התואר הראשון בתולדותיה.

אם תסתכלו על מפת סנגל, ויש יסוד סביר להניח שלא עשיתם זאת לעולם, תוכל לראות כי גמביה נכנסת לתוכה כמו תולעת לתוך תפוח. החלק הגדול של המדינה נמצא צפונית לגמביה, והוא מדברי ברובו. שם מרוכזות כל הערים הגדולות, ושם משקיע המשטר משאבים בפיתוח. השטח מדרום לגמביה מיוער ופראי, מוזנח לחלוטין. גם הערים המרכזיות שלו קטנות ועניות, והכפרים לא רלוונטיים כלל מבחינת השלטונות. במבאלי, כפרו של מאנה, כלל לא מופיע בוויקיפדיה. אין לו ערך. כדי להגיע אליו, צריך לשוט בנהר, או להעדיף כביש בוץ חצי סלול משדה התעופה הקרוב ביותר, שנמצא בזיגינשור - עניין של שלוש שעות נסיעה.

סאדיו תמיד אהב כדורגל, אבל הוריו הקפידו להגיד לו שזה בזבוז זמן מוחלט, כי אף אחד - ממש אף אחד - מעולם לא הצליח לצאת מבמבאלי ולהיות כדורגלן. המחשבה הזו היתה כה אבסורדית והזויה, שהם כלל אסרו על הילד לחלום בכיוון. הוא היה בן 10 כאשר סנגל הדהימה את העולם במונדיאל הראשון שלה ב-2002, ניצחה את צרפת 0:1 במשחק הפתיחה משער של פאפ בובה דיופ המנוח, ודהרה עד לרבע הגמר. הוא ראה את אל-האג'י דיוף עושה בחוצפתו האופיינית דברים מופלאים עם הכדור על הבמה הגדולה. הוא ראה כמה גאווה הביאה ההופעה הזו לכפר שלו, והשתוקק ללכת בעקבות הגיבורים, אבל במשפחתו אמרו לו שהוא מטומטם. אז הוא ברח.

מאנה ברח בגיל 15, פשוטו כמשמעו, והלך שעות ארוכות ברגל עד שאפשר היה לקחת אוטובוס כלשהו, ואז עוד אוטובוס, ואז עוד אחד, ובסוף להגיע לדקאר. אף אחד לא ידע על התוכנית, פרט לחבר טוב אחד, קצת יותר מבוגר ממנו, שהבין לליבו והסכים להלוות לו קצת כסף למסע. זו היתה, ללא צל של ספק, ההשקעה הטובה ביותר בתולדות האומה הסנגלית - את הכסף הזה הפך מאנה להון עתק, וכעת הוא מממן בניית בתי ספר, בתי חולים ומגרשי כדורגל במחוז הולדתו, וגם סתם רכישת מזון ובגדים עבור נזקקים. אין לא היה בסנגל תורם נדיב כמו כוכב ליברפול. "אני לא זקוק למכוניות יוקרה, ליהלומים ולמטוסים. אין בהם שום תועלת. אני חי טוב מאוד, ואני רוצה לעזור לאחרים כי אני מסוגל", הוא אומר.

הבריחה היתה רק צעד ראשון לתהילה. במבדקים הראשונים של סאדיו, היו מאות ילדים - רובם מדקאר, עם בגדי כדורגל ראויים. מאנה הגיע עם מכנסיים שלא מתאימים לספורט ונעליים קרועות שחוברו איכשהו עם תיל על מנת שלא יתפרקו תוך כדי ריצה. נערים אחרים צחקו עליו, וגם המאמנים שלחו אליו מבטים מוזרים ותהו לעצמם מה לעזאזל הבחור המגוחך הזה עושה שם. אחרי שראו אותו מכדרר, הם הבינו שהוא לא עד כדי כך מגוחך ונתנו לו צ'אנס. "וכך החלה ההרפתקה שלי", סיכם בזמנו מאנה.

כך הוא הפך לכדורגלן הראשון בהיסטוריה של במבאלי, והאיזור כולו. יהיה קשה למצוא דוגמא טובה יותר לאדם שהולך בעקבות החלום כנגד כל הסיכויים, בתנאים בלתי אפשריים, רק כי האמין בעצמו עד הסוף. יהיה קשה גם למצוא דוגמא טובה יותר לאדם שהגשים את החלום הגדול ולא איבד את הקשר עם המציאות. השתן לא עלה לו לראש אפילו לרגע, וכאן שונה סיפורו ב-180 מעלות מאלילו הגדול דיוף. כאשר הגיע הכוכב הסנגלי התחבולן לליברפול ב-2002, הוא ירד לחלוטין מהפסים, וכשרונו העצום ירד לטמיון. כאשר הגיע מאנה לליברפול ב-2016, הוא התחיל להשקיע בעבודה אפילו יותר, אם זה בכלל אפשרי.

עם קבוצתו האדומה הוא כבר הגיע לכל הפסגות. הוא זכה בליגת האלופות ב-2019, אז היה ראוי בהחלט לתואר שחקן השנה בעולם, והיה שותף בכיר מאוד גם לאליפות ההיסטורית ב-2020 אשר קטעה בצורת בת 30 שנה. בזירה זו, אין לו יותר מה להוכיח - אפשר רק לנסות לזכות בתארים האלה שוב, והסיכוי לכך לא מבוטל בעונות הקרובות. אבל בנבחרת.... כאן העלילה כבר היתה שונה, והיתה תחושה כי הזמן הולך ואוזל.

הישג השיא הקודם של הנבחרת ביבשת, לפני נסיקתו של מאנה, היה אף הוא ב-2002. מספר חודשים לפני הנסיעה לגביע העולם, העפילה סנגל לגמר אליפות אפריקה, והפסידה שם בפנדלים לקמרון אחרי תיקו 0:0 מורט עצבים. דיוף החטיא אז מהנקודה הלבנה, אבל ההחמצה הגדולה והגורלית ביותר היתה של אליו סיסה, המנהיג והקפטן, שהיה אמור להניף את הגביע הנכסף, ובמקום זאת קיבל רק יגון ודמעות. לימים, בדיוק בעיתוי המושלם מבחינת מאנה, קיבל סיסה את תפקיד מאמן הנבחרת, וביחד הם בנו אימפריה שמתעלה על הנייר אפילו על זו מלפני שני עשורים. ואולם, המחסום לא רצה להישבר.

ב-2017 סיפקו הסנגלים טורניר טוב, אבל ברבע הגמר פגשו את קמרון, וזה נגמר בהדחה בפנדלים אחרי תיקו מאופס נוסף. מאנה, שהיה אחד המצטיינים באליפות ללא עוררין, בחר לבצע את הבעיטה החמישית בדו-קרב, והיה היחיד שהחמיץ. סיסה ידע לנחם אותו טוב מכולם, אבל גם זה לא ממש עזר. ב-2018, הם הגיעו לרוסיה על תקן הסוס השחור של המונדיאל, אבל לא עברו את שלב הבתים למרות שקיבלו הגרלה נוחה יחסית וניצחו במשחק הפתיחה את פולין. ב-2019 זה כבר היה קרוב במיוחד, וסנגל דהרה עד הגמר באליפות אפריקה, אבל לא הצליחה להבקיע ברגע האמת. מאנה הלך לאיבוד בשמירה ההדוקה, ואלג'יריה ניצחה 0:1.

וכך הגיע רק האמת בתחילת 2022, והפעם האיר המזל לסנגלים את הפנים לאורך כל הדרך. היא לא פגשה יריבות חזקות במיוחד בדרך אל הגמר, הכריעה את כל המשחקים ב-90 דקות, ומצרים אפילו העיפה עבורה את הכבשה השחורה (והמארחת) קמרון בחצי הגמר. נותר רק אתגר אחד בדרך להגשמת החלום, אבל הקוף על הגב היה גדול וכבד. הרי סנגל תמיד כשלה, ואת המסורת הלוזרית הזו אי אפשר היה להוציא מהראש. מנגד, מצרים היא ווינרית ידועה בגמרים של אליפות אפריקה, והפעם היא גם התפארה במלך הפנדלים הבלתי מעוערער בדמותו של שוער המשנה מוחמד אבו גבאל, המכונה גבאסקי.

גבאסקי, שכלל לא היה אמור להיות בסגל לטורניר, הפך לסוג של סרחיו גויקוצ'אה המצרי - הוא הוזעק במקום השוער הפצוע בשמינית הגמר, ניצח בפנדלים את חוף השנהב, הצטיין ברבע הגמר מול מרוקו, ואז העיף בפנדלים גם את הקמרונים. עם המון כריזמה ואש בעיניים, הוא היה אמור לסחוף את הפרעונים למדליות הזהב, במיוחד אם העסק היה מגיע לפנדלים.

תארו לעצמכם מה עבר בראשו של מאנה כאשר קיבלה אתמול סנגל כדור עונשין מ-11 מטרים כבר בפתיחת ההתמודדות. גבאסקי האימתני, עם אינסטינקטים של חתול, הרגיש פשוט בלתי עביר - והוא אכן הדף את הבעיטה בזינוק פנומנלי. מאז, לא הגיעו מאנה והנבחרת כולה למצבים קורצים באמת, גבאסקי היה אדיר בכל מקרה, ותיקו 0:0 תמיד היה באוויר. כך זה אכן נגמר, וכל סנגלי ידע שהמצרים יהיו פייבוריטים בדו קרב הזה.

מאנה, כמו חברו הטוב לליברפול מוחמד סלאח, בחר לבצע את הפנדל החמישי והאחרון - בדיוק כמו בגמר הגורלי ההוא ב-2017, בדיוק כמו מאמנו סיסה ב-2002. יש בכך סיכון לא מבוטל, כי ייתכן שהתור בכלל לא יגיע אליך, אבל ההתעקשות ללכת על המתכון הזה היתה כנראה חשובה לו.

צריך עצבים של ברזל כדי לשחזר את התסריט שהסתיים באסון בפעם הקודמת, אך ייתכן כי הנער שברח בגיל 15 מהכפר המוזנח כדי להפוך לכדורגלן חושב בצורה אחרת. אולי אין אצלו מחסומים כאלה, אולי הוא מרגיש שזו הדרך הנכונה להתגבר על הטראומה ולהוכיח לעצמו שהכל אפשרי.

וזה היה אפשרי. המצרים החטיאו פעמיים, גבאסקי עצר רק בעיטה אחת, וכאשר ניגש מאנה לנקודה הוא ידע - אם הכדור ייכנס פנימה, סנגל תהיה אלופה בפעם הראשונה, וכל המדינה מדקאר ועד במבאלי תהיה בעננים. לפי המסורת, הוא היה אמור להחמיץ, אבל הוא לא החמיץ. ועכשיו הוא חוגג, כפי שלא חגג מעולם. וזה כל כך מגיע לו. אין שחקן שמייצג את אפריקה הטהורה והאותנטית טוב ממנו. מאנה הוא מלך אפריקה בכל מובן אפשרי, ועכשיו הוא גם האלוף.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק