משא בין כוכבים: נפילת הסופרסטארים ביורוליג

ביום חמישי האחרון, יאניס ספרופולוס חשש שתרחיש הבלהות עומד להתנפץ לנגד עיניו - ומכבי תל אביב תהיה הקורבן של הערב שבו אלכסי שבד יתפוצץ סוף סוף. באמצע הרבע השני, עד שביצע את העבירה השנייה וסופסל, הספיק הגארד הרוסי להיות מעורב במחצית מ-32 הנקודות הראשונות של צסק"א מוסקבה; הוא קלע תשע בעצמו, מסר ארבעה אסיסטים לשבע נקודות נוספות והגיע למדד 13 ב-12 דקות על המגרש.

בימים כתיקונם, מספרים כאלה היו מבוא להצגה (ולא בהכרח לניצחון), אבל שבד של צסק"א אינו שבד של חימקי מוסקבה. מכבי אמנם הפסידה, אבל מספר 91 לא קלע נקודה עד לסיום, והשלים עוד ערב מפוהק במונחים שבדיים, כמו כל אלה שקדמו לו; מלך הסלים לשעבר, שעמד על ממוצע של 20.3 נקודות בחמש שנים בקבוצתו הקודמת, לא הגיע לדאבל פיגרס ברוב הופעותיו העונה - ולא הצליח לחצות את רף 16 הנקודות אפילו פעם אחת.

והעניין הוא ששבד אינו לבד. מדובר בתופעה רחבה שאינה מדלגת כמעט על איש; היא גבתה קורבנות גם ממייק ג'יימס, שיחזור הערב (רביעי, 21:05) לתל אביב, מהאלופים וה-MVPים ואסה מיציץ', שיין לארקין וננדו דה קולו, ובמידה מסוימת גם מסקוטי ווילבקין. המשותף לכולם (1): הם הגארדים שסחבו על גבם את היורוליג בשנים האחרונות; המשותף לכולם (2): לכל אחד סיבות ונסיבות שונות, וכולם סובלים מירידה ממשית ביכולת ו/או במספרים.

מי מהם יתאושש ראשון, אם בכלל?

מה שהיה ומה שנהיה: במקרה של שבד, את הירידה הסטטיסטית אפשר היה לחזות מראש בקלות. אין דין כוכב אחד בחימקי, שעושה ככל העולה על רוחו, ברצותו זורק את הכדור לסל וברצותו זורק את המאמן הביתה, כדין שחקן טוב ככל שיהיה בצסק"א - כשלצידו שותפים כמו וויל קלייברן, טוקו שנגליה וניקולה מילוטינוב, ומעליו מאמן כמו דימיטריס איטודיס. צסק"א לא הביאה את שבד כדי שיהיה השחקן ההוא מחימקי, והאמת היא שהתלות האובססיבית שפותחה בו בצד הצהוב של מוסקבה הזיקה גם לו. אלא שהסיטואציה שנוצרה עד כה הפכה להיות מעט קיצונית.

הסיפור במספרים: עובדתית, שבד משחק לא מעט - קרוב ל-26 דקות בערב (כשרק קלייברן ושנגליה מעליו) - אבל לנתונים שהוא מעמיד בממוצע למשחק שלם בצסק"א הוא הגיע אשתקד בערך בתחילת הרבע השלישי: 9.5 זריקות מהשדה לעומת 16.5, 1.5 ביקורים על קו העונשין לעומת 4.3, 10.6 נקודות לעומת 19.8, ו-3.6 אסיסטים לעומת 7.7.

נסיבות מקילות: אוקיי, שבד לא הובא לצסק"א כדי לשלוט בה, אבל אחרי טראומת ג'יימס, העימותים איתו וההחלטה לזרוק אותו באמצע העונה, נדמה שאיטודיס התאהב מדי בפוזיציית המחנך. שבד נראה כבוי ומיובש, וקבוצתו דווקא זקוקה ליותר ממנו; בוודאי כשמילוטינוב ומאריוס גריגוניס עוד לא ממש התחילו את העונה, שנגליה הספיק כבר להחמיץ כחודש, בעוד הגארדים איפה לונדברג ודניאל האקט נמצאים בכושר רע. עד הניצחון הדחוק על מכבי תל אביב, הרוסים נקלעו לרצף של חמישה הפסדים בכל המסגרות, והפעם האחרונה שבה הגיעו ביורוליג ל-90 נקודות אירעה לפני חודש וחצי.

מהיום למחר: "אני אוהב הרבה יותר את שבד הנוכחי מזה שהיה בחימקי", החמיא בשבוע שעבר נשיא צסק"א, אנדריי ואטוטין. "הוא משקיע המון בהגנה, וזה פוגע בו במשחק ההתקפה, אבל ככל שהרוטציה תגדל, גם העניין הזה ייפתר". ייתכן שהוא מייפה את המציאות. איטודיס יצטרך למצוא את האיזון בין הכישרון ההתקפי הנדיר של שבד לבין ריסונו וחינוכו. השאלות הבוערות הן האם הגארד יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן בקבוצה שבה אינו מורשה לבוא לידי ביטוי? והאם צסק"א, על בעיותיה ומגרעותיה, לא תפנה אליו באיזשהו שלב ותבקש ממנו להפוך למעין בעל בית?

מה שהיה ומה שנהיה: אם אצל שבד אפשר היה לחזות את הצניחה בממוצעים, הרי שאצל ג'יימס - היריב התורן של מכבי תל אביב, הערב (רביעי, 21:05) - מדובר בהפתעה גמורה. לפחות בכל הקשור לממוצעים האישיים, זו הייתה אמורה להיות הסיטואציה האידיאלית עבורו, כשעבר לקבוצה קטנה ונטולת מסורת, שעד להגעתו נחשבה על הנייר לאחת החלשות במפעל. עוד לפני פתיחת היורוליג הוא הגדיר זאת כ"עונת הנקמה" בחשבון הטוויטר הפעיל מאוד שלו; בשלוש השנים החולפות עמד על 20 נקודות למשחק, בקבוצות מעט יותר שאפתניות ועתירות כוכבים ממונאקו, והתרחיש הסביר היה שבנסיכות יהפוך למעין שבד אמריקאי. אלא שזה ממש לא המקרה, לפחות עד כה.

הסיפור במספרים: בתשעת משחקיו עד כה, נעצר ג'יימס על 14 נקודות בממוצע. רק פעם אחת הוא הגיע ל-20, רק פעם אחת הגיע לשלוש שלשות בערב נתון, והוא פוגע ב-28% מחוץ לקשת. כמו קבוצותיו הקודמות, גם מונאקו הפכה באופן אוטומטי להיות תחרותיות ושאפתנית, ונכון לעכשיו היא מחזיקה במאזן חיובי ומדורגת במקום שמוליך לפלייאוף. הוא מדורג ראשון בסגל בדקות, בנקודות ובאסיסטים, ובכל זאת, זה עדיין לא אותו סופרסטאר שאפשר היה לצפות שיהיה.

נסיבות מקילות: ג'יימס נתקל העונה בקושי מקצועי אובייקטיבי, שלא כל כך הכיר בתחנותיו הקודמות. הפעם אין לידו את קלייברן, שנגליה ומילוטינוב, וגם לא את ג'יימס נאנלי, ארתוראס גודאיטיס, ניק קלאתיס או יאניס בורוסיס, ששיתפו איתו פעולה בעבר; דונטה הול וחבריו במונאקו עוד יצטרכו להוכיח לאורך זמן שהם ראויים להיכלל ברשימה הזאת, ובינתיים, להגנות קל הרבה יותר להתרכז בו, להתיש אותו ולשלוח אליו שניים ואף שלושה שומרים. כדי להגיע לשלשה חופשית, הוא נאלץ להרחיק לפעמים עשרה מטרים. זה לא מונע ממנו לקלוע, כי בכל זאת מדובר בג'יימס, אבל באחוזים נמוכים.

מהיום למחר: מתחת לפני השטח, קורה לא מעט. על פי הסיפורים שיוצאים באופן בלתי רשמי ממונאקו, הגארד הסורר כבר הספיק להתעמת כמה פעמים עם המאמן (הדעתן בפני עצמו) זבזדאן מיטרוביץ', ובאופן כללי שידר שכל העסק קצת קטן על מידותיו, והעדיף שלא להשתתף במשחקי הליגה הצרפתית. בסופו של דבר, מונאקו תלויה בג'יימס הרבה יותר מכפי שתהיה מוכנה להודות. את יד אליהו הוא אוהב, ונגד מכבי תל אביב עמד במהלך הקריירה על 19.4 נקודות בשבעה מפגשים. השאלה היא מה יקרה קודם: ההתפוצצות שלו על המגרש, או הפיצוץ בינו לבין חבריו על המגרש או האיש שעל הקווים?

מה שהיה ומה שנהיה: לכאורה, כולם בטוחים שהם יודעים לאן יגיע מסע התלאות של אנאדולו אפס. הלוא גם את העונה שעברה היא פתחה בגמגום, ואף עמדה על מאזן שלילי בתום הסיבוב הראשון, וזה נגמר בתואר אליפות היסטורי; אז נכון שהפעם היא מצאה עצמה ב-4:0 (הפתיחה החלשה ביותר לאלופת אירופה מאז 1994), ולפני שבוע עוד הייתה ב-6:2; ונכון שהיא הובסה ב-26 הפרש בידי פנאתינייקוס החלשה, וזניט סנט פטרסבורג פירקה אותה באיסטנבול; אבל מי לעזאזל יכול להמר נגדה? והאם הניצחון הקליל בסופ"ש האחרון בברלין, 63:90 על אלבה, מבשר את שובה?

הסיפור במספרים: כדי להבין את אפס, צריך ללמוד את צמד הגארדים המדהים שלה - והמשימה הזו הפכה קשה שבעתיים. מיציץ', שחקן העונה שעברה ביורוליג וה-MVP של הפיינל פור, ניצב בינתיים על 14.1 נקודות מדד סולידיות לכאורה, רק שהן הכול חוץ מסולידיות: 24 בממוצע נגד צסק"א, וילרבאן ואלבה, לעומת 4.3 מול ריאל מדריד, מילאנו וזניט.

ולארקין? השבועיים האחרונים יכולים להמחיש טוב מכל את מצבו השברירי: בשני המשחקים החד צדדיים (לטוב נגד אלבה ולרע נגד זניט) הוא הגיע למדד 32 בחלוקה בלתי סבירה בעליל - 11 בשלושת הרבעים הראשונים, ו-21 ברבע האחרון שהיה גארבג' טיים ארוך וממושך. כלומר, כשהוא רוצה - הוא יכול? האם מדובר בשובע? במגבלה פיזית? ואולי גם וגם?

נסיבות מקילות: אי אפשר לזלזל בפן הפיזי. מיציץ' סוחב פציעה ברגל, ולמרות שתי הצגות בשבועות האחרונים (מדד 50 במשחק ליגה בטורקיה, ומדד 25 במחצית אחת בשבוע שעבר בברלין), הוא לא התאושש לחלוטין ונכון לעכשיו מוגדר כמי ששיתופו הערב מוטל בספק. לארקין, מעבר לשאלה המנטלית, עבר הקיץ ניתוח בגב - שמצטרף לניתוחים בשתי ברכיו מהקיץ הקודם.

מהיום למחר: כעת, עם שובם של קרונו סימון, ג'יימס אנדרסון ובריאנט דאנסטון, ולאחר צירופו המתבקש של אלייז'ה בריאנט, אלופת היורוליג עומדת בפני רגע מבחן משמעותי: אם תנצח השבוע במחזור הכפול בבית את אולימפיאקוס ומונאקו, איש לא יעז לזלזל בה ולתהות לגביה. האם היא מסוגלת לייצר שוב רצף ניצחונות ולהידבק לצמרת, בדרכה לפיינל פור נוסף? התשובות יינתנו, בראש ובראשונה, על ידי הצמד מיציץ' את לארקין.

מה שהיה ומה שנהיה: במשך שש שנים תמימות ורצופות, דה קולו היה הגארד הסולידי, היעיל והיציב ביורוליג, ובניגוד לכוכבי על אחרים, לא היה ספק בנוגע ליכולתו לסחוב קבוצות עד למעמדים הבכירים ביותר. אבל העונה, לא נשאר מזה דבר. פנרבחצ'ה מדורגת במקום ה-16 עם מאזן 7:3, ורק לפני שעות ספורות הפגין האמן הצרפתי את משחקו החלש ביותר בעשור האחרון, כשהגיע למדד מינוס שש (שתי נקודות, 1 מ-10 מהשדה ואסיסט בודד ב-22 דקות) בהפסד לבאיירן מינכן.

הסיפור במספרים: אז מה מטריד ומדאיג יותר? שדה קולו, בעונתו התשיעית ביורוליג, יורד בפעם הראשונה מממוצע נקודות דו ספרתי, ועומד על 9.8? שדה קולו, קלע העונשין הטוב בתולדות המפעל (947-888, 93.8%) הגיע לקו רק פעמיים ב-107 דקות בחמשת המחזורים האחרונים? או שדה קולו, שחקן של 42% לשלוש לאורך הקריירה, עומד על רצף של 0 מ-9 מחוץ לקשת?

נסיבות מקילות: דה קולו בן 34, וברור ששיאו מאחוריו. הנתון על זריקות העונשין שלו אינו מקרי, ונובע ככל הנראה גם מקושי פיזי שמונע ממנו להיות אגרסיבי ואסרטיבי כפי שהיה תמיד. ובכלל, פנר היא קבוצה כושלת העונה, שאמנם מחזיקה בסגל מוכשר לעילא (לידו משחקים פריאיי הנרי, יאן וסלי, דווין בוקר, אכילה פולונארה, דיישון פייר ומרקו גודוריץ') שפשוט לא מתאים בשום צורה לשיטת המשחק של סשה ג'ורג'ביץ'; המאמן, צריך להזכיר, הגיע לקבוצה רק אחרי שנבנתה, בעקבות ההברזה של איגור קוקושקוב.

מהיום למחר: האם, לאור כל מה שנכתב כאן, יש תקווה? ובכן, אי אפשר להוריד את המסך מעל הקריירה של דה קולו. לפי השמועות בטורקיה, החלפת מאמן היא תרחיש שאין לפסול אותו על הסף (אגב, לאור מצבו של שוק המאמנים הפנויים יש אחד בשם עודד קטש, שהסגל הזה יתאים לשיטה שלו באופן די מושלם).

ראוי לזכור את המצב שדה קולו היה בו לפני שנתיים וחצי: צסק"א איבדה את יתרון הביתיות בסדרה מול באסקוניה, כשהוא בכושר רע (8.6 נקודות ו-21% לשלוש בשישה משחקים), ויצאה לוויטוריה בידיעה שללא ניצחון חוץ היא לא תשרוד. אז הוא סחף אותה לשני ניצחונות חוץ, העלה אותה לפיינל פור, וגם בו כיכב והביא לה את הגביע. השורה שלו בארבעת המשחקים: 23.5 נקודות, 58% לשלוש ו-24 מ-25 מהקו. אז נכון שננדו לא במצב שהיה אז, וגם השחקנים שלצידו אינם טובים כמו אלה שהיו אז, אבל חשוב להזכיר את מה שקרה בימים ההם.

מה היה ומה נהיה: חשוב לפתוח בווידוי - אם הכתבה הזאת לא הייתה מתפרסמת באתר ישראלי, ייתכן שהכוכב של אלופת ישראל בכלל לא היה מוזכר בה. בין ווילבקין לכוכבים האחרים יש הבדל מהותי ומשמעותי: למרות החולשה היחסית שלו (אם אפשר לקרוא לה כך), קבוצתו מצליחה, מתבססת בצמרת היורוליג, משחקת טוב ומנצחת.

הסיפור במספרים: בשבעת המשחקים האחרונים עומד ווילבקין על 9.5 נקודות ו-19% לשלוש בלבד. כל עוד שותפיו לקו האחורי, קינן אוואנס וג'יימס נאנלי, הצטיינו - השחקן בגופייה מספר 1 זכה למחמאות על כך שאינו כופה עצמו, מסייע להם ואפילו מדביק את חבריו בדחיפות הגנתית. המחשבה הייתה שביום לא רחוק, כשהשניים האחרים לא יהיו במיטבם, הוא ימלא את הוואקום; היום הזה הגיע בשבוע שעבר במוסקבה. אוואנס ונאנלי נתקעו על שש נקודות לאיש, ובכל זאת ווילבקין התקשה, לא זרק אפילו שלשה אחת והגיע לתשע נקודות בלבד. מכבי נעצרה על 73 והפסידה.

נסיבות מקילות: לצד הנסיגה בממוצעי הקליעה של ווילבקין, חבריו לקבוצה - מאוואנס ונאנלי בעמדות הגארד, עבור בדריק וויליאמס כפורוורד, ועד הסנטרים אנטה ז'יז'יץ' וג'יילן ריינולדס - פורחים. הוא, התנהלותו והדרך שבה הוא מעסיק את הגנת היריבות, בוודאי ראויים לקרדיט על המצב הזה.

מהיום למחר: מכבי תל אביב הפחיתה העונה את התלות בווילבקין, וזו אחת הסיבות המרכזיות למצבה הטוב ולרצף הניצחונות שאליו רצה עד לשבוע שעבר. לא מן הנמנע שמשחק ההתפוצצות שלו קרב ובא (אולי כבר הערב?), ונראה כי גם הוא - והמערכת כולה - מכילים בצורה מעוררת כבוד את הקשיים שהוא חווה במישור האישי על המגרש. בטווח הארוך, ברור לכולם, ספרופולוס יצטרך יותר ממנו כדי להוציא את המקסימום מקבוצתו.