דורכים במקום: נבחרת ישראל לא מצליחה לעשות צעד קדימה

בעוד צפון מקדוניה, פינלנד ואפילו לוקסמבורג עושות צעד קדימה, הנבחרת שלנו נותרת מאחור. הספיגות במשחקי חוץ זה כבר עניין לפסיכולוגים ורוטנשטיינר יודע בדיוק מה כותבים עליו ופתאום מנסה לנהל משחק

13/11/2021
תקציר: אוסטריה - ישראל 2.4 (ספורט1)

במהלך המשחק אתמול (שישי) מול אוסטריה, נאלצתי לבדוק שוב שוב שלא נכנסתי בטעות ל"הקלטות" כדי לצפות שוב במשחק מול סקוטלנד. ואז נזכרתי שסקוטלנד שיחקה לפני חודש בכחול כהה. העובדה שאנחנו חווים דה ז'ה וו בכל משחק חוץ של הנבחרת מול נבחרת שהיא לא נמושה, זה כבר עניין לפסיכולוגים. בכל הקשור לניתוח מקצועי זה כבר חוזר על עצמו. אפילו טורי הסיכום שלנו כבר נראים אותו דבר.

יש פה דפוס שחוזר על עצמו: אנחנו פותחים עם ביברס נאתכו, ואנחנו מצליחים לנטרל את היריב בשליש האמצעי ולעשות משחק מעבר של נגיעה בכדור שגם מוציא אותנו מהר מהאזור המסוכן, אבל בחלק ההתקפי יש מעט מאוד שחקנים כדי לייצר משהו. היריבה בדרך כלל משחקת בפחות נגיעות, יותר מדויקות, ומכניסה הרבה יותר שחקנים לשליש האחרון. כשביברס יוצא - אתמול כבר אחרי 20 דקות - אנחנו לכאורה מקבלים שחקנים צעירים ונמרצים יותר, אבל כאלה שפחות מסוגלים לטפל בכדור. השליש האמצעי קורס, ואנחנו מתמסרים עם היריב. פתאום ריבוי השחקנים שלהם והדיוק בהתנהלות עם הכדור יוצר מצבי כיבוש למכביר והשוער שלנו - שמצטיין בחלק הראשון - מתחיל לקבל את השערים בחלק השני, בכלל זה כאלה שהיה יכול לעצור.

עוד בוואלה!

מנור סולומון: "היה בלאגן במגרש, לא ידענו להגן"

לכתבה המלאה
שלא יספרו לכם סיפורים. רוטנשטיינר(צילום: ברני ארדוב)

השערים שלנו - גם מול סקוטלנד וגם אתמול - זה אותו דפוס: בעיטה חופשית ושינוי כיוון של הכדור. אין פה שערים של כדורגל, אין פה שער אחד שאפילו מזכיר שער שאחד כמו מרקו ארנאוטוביץ' מייצר. הוא אמנם כבש "רק" בפנדל אתמול, אבל לא היה ספק לרגע מי השחקן הטוב במגרש. אנחנו מובילים ואין אדם בבית (והאמת שגם במגרש) שלא יודע שהנבחרת בסוף תפסיד.

שלא יספרו לכם סיפורים. וילי רוטנשטיינר יודע טוב מאוד מה כותבים עליו ומה אומרים עליו, וכשאומרים לו שהוא לא יודע לנהל משחק, וזה כמה ימים לפני שיוכרע עתידו, הוא פתאום מנסה לנהל משחק. אתמול הוא זרק למערכה בדקה ה-20 את עומרי גנדלמן. האינסטינקט הראשוני תהה היכן מוחמד אבו פאני, האם פצוע? לא, אבו פאני לא היה פצוע, הוא נכנס במקום סאן מנחם בדקות הסיום. למה גנדלמן במקום נאתכו ולא אבו פאני? כי זו פוזה. הנה אני מבצע חילוף סנסציוני בדקה מוקדמת ושולח למערכה ילד בן 20 שזומן לראשונה רק בשבוע שעבר לנבחרת, כי ראיתי בו דברים שלא ראיתי באחרים. אני גאון כדורגל. ומה עשה גנדלמן? לא הרבה, בקושי הרגשנו את קיומו. אלמלא פרשן כאן11, נתנייתי בשם אורי אוזן שהזכיר אותו פה ושם, לא היינו חשים בקיומו, כי הוא לא הפגין נוכחות יוצאת דופן. גנדלמן רק הבליט את העובדה המצערת שדור פרץ לא בכושר - למרות שכבש שער - ושמנור סולומון משחק על הקו השמאלי ולא באמצע, ושבעצם אין לנו אמצע, אבל ממש אין. ואת זה ראה רוטנשטיינר מהדקה ה-20 ועד לדקה ה-80 עדיין נשאר עם שני שחקני קו שלא מייצרים מהירות באגפים (כשסולומון, הקשר המרכזי, בכל מקרה שם), ובלי קישור. יכולנו לשחק עוד חצי שעה ולקבל עוד רביעייה, ולא היה שם מאמן שיעצור את המבול.

מקסים או לא, התוצאה היא שפיץ

בחודשים האחרונים יש איזה קמפיין לא רשמי, די מרומז, להישארותו של רוטנשטיינר כמאמן נבחרת. המוטו העיקרי בקמפיין הזה הוא האהבה שזוכה המאמן האוסטרי מהשחקנים. הוא גרם להם לשוב ולהרגיש שייכות לנבחרת, הוא הפך אותה למקצועית יותר, הוא מקבל החלטות על בסיס אנושי. וגם אנחנו נהנים יותר: יש רגעים של כדורגל בנבחרת, מה שלא היה בקמפיינים המשעממים הקודמים.

זה הזכיר לי שבעיצומו של פסטיבל ההתלהבות מריצ'ארד נילסן בתחילת המילניום, כתב אלי אוחנה - אז בעל טור במעריב - את המשפט הבא: "בסוף המאמן הלאומי ייבחן רק במבחן התוצאה". נילסן לימד את השחקנים לחזור מהר לעמדות, לא להתמזמז עם הכדור קרוב לשער שלנו, להתקדם עם פחות מסירות, לא להשתמש בידיים כדי למנוע עבירות - והוא גם היה איש מקסים - ובשתי הדקות האחרונות, במשחק המכריע מול אוסטריה בבית, כל הקונספציה הזו קרסה. ונילסן נבחן בסוף במבחן התוצאה וקיבל שפיץ.

בקושי הרגשנו את קיומו. גנדלמן(צילום: רויטרס)

בין אם נסיים במקום השלישי, או חלילה נסיים רביעי כי אוסטריה תתקע למולדובה ביום שני יותר שערים ממה שנתקע לאיי פארו, תישאל השאלה האם הנבחרת השתפרה. האם 4 נקודות מ-18 מול הגדולות למול 3 מ-18 אצל אלישע ו-4 מ-18 אצל גוטמן, זה שיפור? האם ספיגת 12 שערי חוץ מול 3 הגדולות, למול 5 אצל אלישע ו-6 אצל גוטמן, זו התקדמות? האם 0 נקודות חוץ מול הגדולות לעומת 3 אצל אלישע ו-1 אצל גוטמן זו התקדמות? האם כיבוש שערים, רובם מחוץ לרחבה, זו אינדיקציה לשיפור? התשובה ברורה: בנבחרת כבר לא מדליפים מקבוצת הוואטסאפ של השחקנים - וזה שיפור!

אתמול אחרי הדקה ה-80 הייתה התגלות. וילי עבר למערך של ארבעה שחקני הגנה. וראו זה פלא, הפסקנו לספוג. מערך חמשת שחקני ההגנה היה כל כך מיותר כששחקני הקו שלנו לא עברו את החצי, ושלושת הבלמים היו בטוחים שהם יכולים לשחק 5 על 2 מול נבחרת אוסטרית בביתה, שהם ניסו דריבלים, ניסו לשחק במסירות קצרות, ובעיקר אפשרו לאוסטרים - נבחרת שנותנת לשחק כדורגל ופגיעה בהגנה - לחדש מהר מאוד את ההתקפות ולמצוא את הפרצות. מה שהם לא השיגו לבד, ההגנה והקישור שלנו עזרו להם. העובדה שרוטנשטיינר ביצע שינוי מערך תוך כדי משחק מצביעה על כך שאין פה כל סיכון, והוא פשוט מגיב מאוחר, או מקובע, או הכל יחד.

יש רגעים שהנבחרת נראית כמו נבחרת, ולא רק ברמת התיאום, ויש רגעים שאתה מרגיש שכולם נותנים את התחת בשביל האחרים, אבל בשעה שצפון מקדוניה עולה מהדרג הרביעי בליגת האומות ליורו ובקמפיין שאחריו מנצחת בגרמניה ושומרת על ההישג הזה בכך שהיא ממשיכה לייצר נקודות וקרובה מתמיד לפלייאוף העלייה למונדיאל, אתה מסתכל על השיפורים הקוסמטיים בנבחרת בעין יותר ריאלית: לא התקדמנו בשנים האחרונות - בעוד צפון מקדוניה, פינלנד, לוקסמבורג, גאורגיה והונגריה כן - אנחנו נמצאים באותו מקום.

מסוגלים ליותר. שחקני הנבחרת לאחר שער היתרון(צילום: רויטרס)

אנחנו נצטרך להמתין הרבה זמן ולייצר סבלנות. גם לעבודה המבורכת של יילה חוס בנבחרות הצעירות וגם לשורה של רביזיות שמתבקשת בכדורגל הישראלי. זה לא יעצור את המדיניות הקטנות מאיתנו להתקדם יותר, אבל לפחות שלא נגיד שלא ניסינו.

לפחות דבר אחד אפשר לומר מכל אכילת הראש הזו: עם החומר הזה נבחרת ישראל מסוגלת ליותר. להרבה יותר.

הגיע הזמן שלנבחרת יהיה מאמן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully