שבועיים וחצי עברו מאז פיטרה מכבי תל אביב את פטריק ואן לוון ומאמן חדש עדיין אין. ג'ק אנגלידיס וברק יצחקי רצו לחזור למה שעבד, ולדאן איביץ', ובצדק, אבל הסרבי נתן ברקס. זו כבר עונה שנייה ברציפות שמכבי תל אביב, ספינת הדגל של הכדורגל הישראלי בעשר השנים האחרונות, מתנפצת על שרטון המאמן הזר. גיאורגיוס דוניס נזרק הביתה בעונה שעברה כבר בחודש דצמבר. ואן לוון לא הגיע אפילו לחודש נובמבר. שלוש השנים הראשונות של ג'ורדי קרויף כמנהל מקצועי לוו בהצלחה גדולה בבחירת המאמנים. אוסקר גרסיה, פאולו סוזה, פאקו אייסטרן, סלאבישה יוקאנוביץ'. בזה אחר זה נחתו בקרית שלום מאמנים שרק הצליחו. אבל אחרי זה הגיעו להן השנים הפחות טובות עם שוטה ארבלדזה שגם פוטר מהר מאוד, ליטו וידיגאל שממש לא התאים ואפילו פטר בוס שלא ידע ללחוץ על הגז ברגע הנכון ולקחת אליפות. אפילו קרויף הגדול לא הצליח להוביל את מכבי תל אביב לאליפות. איביץ' היה כאמור יוצא הדופן במשך יותר מ-6 שנים. ים של זמן במושגים של מועדון רעב כמו מכבי תל אביב.
על דוניס וואן לוון, שני האחרונים שפוטרו, אמרו שאיבדו את חדר ההלבשה. דוניס רתח כששמע שזה מה שנכתב כאן ומיהר להגיע לקרית שלום ולצחוק עם השחקנים אחרי שנזרק הביתה כדי שלא יגידו גם ביוון שהוא לא ידע להחזיק חדר הלבשה. למאמנים זה מאוד חשוב. פעם אמר לי רוני לוי שאם יפוטר מאיזו קבוצה, הכי יכאב לו שיגידו שהוא לא היה טקטיקן ולא היה שיטתי. שזה האלמנט הכי חשוב לו. אבל יש מאמנים שדווקא הכיוון של חדר ההלבשה משפיע עליהם הכי הרבה וכשאומרים עליהם שאיבדו את אמון השחקנים זה הכי כואב להם.
ואן לוון לעומת דוניס לא צייר תמונה ורודה אחרי פיטוריו ובמקום למהר לקרית שלום, מיהר לאינסטגרם והסיר עוקב ממרבית השחקנים. הם לא אהבו אותו, כך הבין מהתקשורת, אז גם הוא לא יאהב אותם.
ההפך מדוניס וואן לוון, צמד הזרים שאמרו עליהם שאין להם כבר אחיזה בחדר ההלבשה, נמצא וילי רוטנשטיינר. אם שני המפקדים הזרים האחרונים של מכבי תל אביב איבדו מהר מאוד את אהדת החיילים שלהם, האוסטרי חי גם בזכות התמיכה של ערן זהבי, ביברס נאתכו, ניר ביטון, אלי דסה, חאתם עבד אלחמיד ועוד רבים בנבחרת. במקום לאבד את חדר ההלבשה רוטנשטיינר דאג לאחד את חדר ההלבשה של הנבחרת.
המצקצקים והציניקנים כבר קופצים זמן רב ושואלים הכיצד זה שהשחקנים קובעים מי יאמן. אז זהו, שלא. אורן חסון או מנכ"ל ההתאחדות לכדורגל הנכנס יוסי שרעבי לא מתקשרים אל השחקנים ושואלים את מי צריך למנות לקמפיין הבא, אבל הדברים כן נשמעים. הם נשמעים במסיבות העיתונאים, בתגובות אחרי המשחקים, בשדות התעופה. יש כאן שחקני כדורגל שאוהבים את המאמן שלהם. אולי בעצם לא אוהבים, אבל מאוד מעריכים.
מעריכים את זה שהוא לא מערבב אותם. מעריכים את זה שהוא לא התקפל מול התקשורת בעניין ליאור רפאלוב ושיטת שלושת הבלמים ומאוד מתרשמים מההכנה שהוא עושה על היריבות. אי אפשר להגיד שמגיעים למשחקים בלי לדעת הכל על השחקנים מנגד. השחקנים, כך הם מספרים, יודעים שכאשר הם מדברים עם רוטנשטיינר בארבע עיניים או בשיחת טלפון רק עם האוזניים, הדברים יישארו ביניהם ולא יילכו לשום מקום. לשחקן זה מאוד חשוב להרגיש שיש לו מישהו שהוא יכול לסמוך עליו.
וילי רוטנשטיינר הוא לא הטקטיקן הכי גדול והוא גם כנראה לא מנהל המשחק הכי טוב על הקווים. הוא לא מאמן "ערס" במובן הטוב של המילה. אבל יש לו כנראה הרבה מעלות אחרות ששחקנים כמו זהבי, נאתכו או ביטון שנמצאים כבר שנים ארוכות מחוץ לישראל יודעים להעריך.
מה שקורה למכבי תל אביב בגזרת מינוי המאמן הזר, צריך להדליק את כל הנורות האדומות מול ההתאחדות לכדורגל. המועדון הכי עשיר בכדורגל הישראלי, זה שיכול למנות, לפטר ושוב למנות בלי למצמץ, נתקע כבר כמה שנים עם מאמנים בינוניים שלא מובילים אותו למטרה הברורה והיא אליפות.
רוטנשטיינר לא הצליח, אלא אם יקרה נס ספורטיבי, להביא אותנו למקום השני, שם בטח היינו מפסידים בפלייאוף המונדיאל מול נבחרות הרבה יותר טובות. רוטנשטיינר גם לא שיפר את משחק ההגנה. במשחקים מסוימים יתכן שאפשר היה להגיב אחרת על הקווים ולהצליח יותר. אבל רוטנשטיינר הצליח בהרבה מקומות אחרים. הנבחרת שלו יותר מעניינת, כובשת הרבה שערים, מאוד מאוחדת ובתכל'ס הגיעה למחזור התשיעי בבית הזה כשיש לה עוד סיכוי תיאורטי.
המשחק הערב בקלגנפורט הוא לא בגארבג' טיים. אלמלא מקטומיניי בדקה ה-95 שברח לדור פרץ בכדור הקרן בהאמפדן פארק בחודש שעבר, היה ממש סיכוי וזה כשלעצמו היה הופך להישג, אבל זה באמת רק "אם", ובסופו של דבר הפסדנו לסקוטלנד עם עוד טעות בהגנה, טעות שרוטנשטיינר לא הצליח כמו מאמנים ישראלים שאימנו את הנבחרת לפניו, לתקן. אבל לא כזו טעות אמורה להראות לו את הדרך הביתה.