לכל אורכו של הסרט המופלא "מוכרים בלבד" (Clerks) חוזר ומזכיר דאנטה היקס: "I'm not even supposed to be here today!" ויכול להיות שהציטוט המפורסם הזה עבר הבוקר (רביעי) בראשם של אי אילו אוהדים ואולי אפילו שחקנים של אטלנטה ברייבס. כי בדיוק כמו דאנטה, גם הם ממש לא היו אמורים להיות כאן היום, חוגגים עם גביע הקומישינר, המוענק לקבוצה שזוכה בוורלד סיריס של ה-MLB.
ולמה? כי בעונה שעברה, שהסתיימה עם הפסד אכזרי במיוחד לאלופה שבדרך לוס אנג'לס דודג'רס בגמר ה-NL, למרות יתרון 1:3 בסדרה (בפלייאוף שנערך בבועה וללא יתרון ביתיות), שניים מהשחקנים הטובים ביותר של אטלנטה היו האאוטפילדרים מרסל אוזונה ורונלד אקוניה ג'וניור. איפה הם היו בזמן שהברייבס חגגו זכייה ראשונה בוורלד סיריס אחרי 26 שנות המתנה?
אוזונה, שקצת לפני העונה קיבל חוזה חדש וגדול, לא מורשה לשחק בחודשים האחרונים לאחר שנעצר בעקבות תקיפה חמורה של אשתו בסוף מאי. אקוניה, הסנסציה הצעירה של הברייבס, קרע את הרצועה במהלך משחק ב-10 ביולי וגמר את העונה. לכן, אף אחד לא ממש הופתע כאשר בלי שניים מהכוכבים שלה, אטלנטה גמגמה, ג'יעג'עה, קרטעה - רק תבחרו את ההגדרה לקבוצה שעלתה למאזן חיובי בפעם הראשונה במשחק ה-111 של העונה, ב-6 באוגוסט.
אז רגע, איך בכל זאת הגענו עד הלום? האמת שבניגוד למקרים אחרים, בהם קבוצות מגיעות משום מקום וזוכות באליפות לא צפויה, במקרה של הברייבס הסיפור די פשוט: טרייד דדליין מושלם. בסוף יולי, בזמן שכאמור, הם עדיין במאזן שלילי אותו סחבו מהיום הראשון של העונה, ראשי הקבוצה מג'ורג'יה כנראה הרגישו שבכל זאת אפשר לעשות משהו, למרות כל הצרות. לכן, ביום אחד הם ביצעו מספר עסקאות, שבין היתר הנחיתו בקבוצה את חורחה סולר, אדם דובאל ואדי רוסאריו.
הטריו הזה סיים את ששת משחקי הוורלד סיריס עם 16 חבטות משותפות, סולר (הקובני השני אי פעם שנבחר ל-MVP של סדרת הגמר אחרי ליבאן הרננדס ב-1997) ודובאל הכניסו שש ריצות כל אחד וחבטו לחמישה הומראנים משותפים ורוסאריו היה פשוט מבריק בסיבוב הקודם וסידר לברייבס נקמה על הדודג'רס, כשהוא נבחר ל-MVP של הסדרה ההיא בזכות לא פחות מ-14 חבטות בשישה משחקים. ככה הופכים את עורה של קבוצה ביום אחד, כל הדרך אל טבעת האליפות.
באטלנטה הבינו היטב שהבייסבול, בכלל ובשנים האחרונות בפרט, הוא הענף הכי רנדומלי שיש. לפעמים האלופות הן קבוצות שעובדות נכון לאורך שנים ובונות סגל איכותי כמו יוסטון של 2017 והדודג'רס של 2020 ולפעמים הן פשוט תופסות גל ומדהימות את כולן כמו הרד סוקס של 2013 או וושינגטון של 2019.
לאטלנטה היו יסודות טובים והיא כבר כמה שנים "נמצאת בסביבה", זוכה בבית שלה ועולה לפלייאוף ובשילוב הרנדומליות הזו והטריידים הגאוניים, הפעם הדברים נפלו לכיוון שלה והיא תפסה חודש מושלם וזכתה בתואר. האם יכולה להיות לכך המשכיות? לא סביר ועדיין יש כמה קבוצות טובות ממנה בליגה, אבל את האליפות הזו אף אחד כבר לא ייקח וזה מה שהכי חשוב כמובן.
ואם כבר הזכרנו יסודות, ראוי לציין שני שחקנים: הראשון הוא פרדי פרימן, שחקן הבסיס הראשון, שתפס את הכדור האחרון בסדרה. לאטלנטה היו בשנות ה-90 סמלים גדולים ושחקנים אדירים כמו טריו הפיצ'רים גרג מאדוקס, טום גלאבין וג'ון סמולץ ו"האחים" ג'ונס, וזה הספיק לצערם לאליפות אחת בלבד ב-1995. עכשיו גם לפרימן יש אליפות אחת, אחרי שהוא סחב את המועדון על גבו בעשור האחרון. ומי שמסר לו את הכדור המנצח היה דנסבי סוונסון, שנולד בפרברי אטלנטה, 20 דקות נסיעה מהאצטדיון של הברייבס ונהנה מסגירת מעגל שאפשר רק לחלום עליה.
לסיום, מילה קטנה על המפסידה: יוסטון היא ללא ספק הקבוצה הטובה באמריקן ליג בחצי העשור האחרון. היא בנתה את עצמה נהדר וזה היה הוורלד סיריס השלישי שלה בחמש שנים.
יחד עם זאת, שערוריית הרמאות הגדולה עדיין מרחפת מעל המועדון ובכל פעם שאחד השחקנים שלכאורה היו מעורבים במקרה עולה לחבוט, מתעוררת תחושת אי נוחות מסוימת. חוזה אלטובה וחבריו שחקנים נפלאים, אך יש סמליות כלשהי בכך שאותה אליפות "מוכתמת" נשארת, לפחות היום, האחרונה שלהם.