בלי להפנות אצבע מאשימה: אין סיבה להטיח את העבר באוהדי בית"ר

עבור רבים, הקריאות של חוגג, אוחנה ואוהדי בית"ר ירושלים נגד לה פמיליה נגועות בצביעות, משום שאיש מהם לא עשה את זה בעימותים קודמים. דוד רוזנטל מסביר מדוע רובם פעלו כפי שגם אתם הייתם פועלים ולמה האירוע הנוכחי כן חשוב ויכול להיות גם מכונן

  • בית"ר ירושלים
משה חוגג מגיב לאירוע האלים של לה פמיליה ביציעי בית"ר ירושלים (בית"ר ירושלים)

ויקטור פרנקל היה אחד הפסיכיאטרים החשובים ביותר במאה ה-20. את השואה הוא שרד באושוויץ, מה שלמרבה הצער אי אפשר לומר על בני משפחתו. למרות הנטייה של רבים מאזרחי העולם בכלל והיהודים בפרט להאשים את כל העם הגרמני, פרנקל דווקא בחר שלא לעשות כן. הוא טען שכדי להציל נפשות, אזרחים היו צריכים להחביא אנשים או להצטרף למחתרת, אקט שהוא מעשה גבורה - אבל אין לדרוש מהאדם מעשי גבורה. זו פשוט לא תכונה שנכללת בסל הכלים שקיבלנו.

לא, אנחנו לא נכנסים פה לדיון על נאצים ועוזריהם. הנקודה שפרנקל ביקש להציג, ושאומצה מאוחר יותר על ידי אנשי מקצוע רבים במדעי הרוח, היא שטבעם של רוב בני האדם הוא לשמור על נייטרליות כשמשהו נורא קורה. רק השבוע דווח על מקרה מזעזע במיוחד בפנסילבניה, כשנוסעת ברכבת נאנסה על ידי חסר בית במשך 8 דקות ואיש לא התערב. אירוע זה מזכיר את אחד המקרים המפורסמים בהיסטוריה. צעירה בשם קיטי ג'נובזה נאנסה ונרצחה בתחילת שנות ה-60 מתחת לביתה בניו יורק. במאמר בניו יורק טיימס נטען שבועיים לאחר האירוע כי 38 עדים שמעו את זעקותיה אך לא התערבו. המקרה הפך למחקר מפורסם ביותר בפסיכולוגיה, אם כי בסיסו הופרך כמעט 50 שנה לאחר מכן, כשהתברר שרבים מהעדים כן ניסו להזעיק את המשטרה. ועדיין, מיתוס "38 עדים" מקובע היטב בתודעה ומהווה דוגמה לחוסר הרצון או היכולת של האדם להגיב לעוולות בשעת מעשה.

עוד בוואלה!

העצורים מבלומפילד הורחקו ל-90 יום. בית"ר ירושלים מוחה: "יריקה בפני האוהדים"

לכתבה המלאה
האם אפשר לצפות מאוהדים שבאים לראות כדורגל שיתעמתו עם פורעים? ממש לא (צילום: דני מרון)

מה שקרה בבלומפילד ביום שני אינו משתווה, חלילה, לשואה, לרצח או לאונס. זהו אירוע, עוד אחד מני רבים, של אלימות. הבעיה היא שהפעם האלימות הייתה קניבליסטית מטבעה - אוהדי קבוצה ניגשו לפרק אוהדים אחרים באותו יציע. הגינויים הרבים, בראשותם של משה חוגג ואלי אוחנה, הובילו גם למתקפת נגד ברשת של אלה הטוענים כי במשך שנים הקבוצה והאוהדים ידעו ולא עשו כלום, ורק כשזה הגיע לפתחם הם התעוררו.

עובדתית, נכון שבבית"ר לא הצליחו לגעת, ואולי גם לא ניסו מספיק, עד היום בלה פמיליה, ונכון שאוהדי הקבוצה שישבו ביציעים לא עשו מהלך אקטיבי נגד האלימות והגזענות של אותם אוהדים כלפי אוהדים אחרים וכלפי הערבים. כאן אנו חוזרים לאותה תפישה שהנציח פרנקל - האם הציפייה מאדם שהולך למשחק כדורגל עם ילדיו או עם אחותו הפצועה היא להתערב עד לרמת הפעלת כוח פיזי מול הפורעים. האם יש לו סיכוי בכלל? האם ניתן לצפות מאינדיבידואלים שיתאגדו, ייכנסו לנעלי רשויות האכיפה וייצאו ללא פגיעה ובלי לשלם על כך מחיר כבד בחייהם האישיים?

ד"ר מוטי גיגי, ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, מסביר: "לא שאני מסכים עם התנהגות מסוג זאת, אך יש בה מימד מאוד אנושי. כל עוד זה שירת את האינטרסים של בית"ר הם גינו, אבל לא בשיא החומרה. כאשר יש פגיעה בתוך הבית, באוהדים עצמם, כמובן שהזעקה גדולה יותר. זה נכון גם לאלימות שקיימת בחברה הערבית. כאשר זה מתחיל להגיע לישובים יהודים והשקט של החברה היהודית מופר, הטיפול הופך להיות יותר משמעותי וגם פותח מהדורות חדשות".

נכון, הוא תמיד היה שם, ועדיין - הפעולה שלו חשובה. אוחנה (צילום: ניב אהרונסון)

המיטב שיכלו אוהדי בית"ר השפויים לעשות הוא לא לתת יד להתנהגות האלימה - וכך אכן עשו לאורך השנים. יש לבית"ר ירושלים המון אוהדים טובים, אנשים שכל רצונם הוא ללכת לראות כדורגל. חלק נגעלו מכל מה שקורה מסביב עד שהתאגדו להקמת בית"ר נורדיה. אחרים הפסיקו לפקוד את היציעים. ויש את הקבוצה השלישית, זו שממשיכה להגיע למשחקים. לא הוגן ולא הגיוני לצפות ממנה להשיב מלחמה.

זו הסיבה שהמקרה בשער 11 כן מכונן, כן יכול להוות נקודת מפנה בסיפור עם לה פמיליה, למרות אוזלת היד של הרשויות. יש להסתכל על המטרה ולא על הדרך להשגתה. אוהדי בית"ר העלימו עין? אוחנה, בכל שנותיו במועדון עוד מימיו כשחקן, השלים עם המצב? כן, הכול נכון, ועדיין - העובדה שהוא יוצא נגדם חוצץ והעובדה שסופסוף האופוזיציה השקטה והשפויה מרימה ראש מהוות רגע חשוב בדברי ימי בית"ר ירושלים. אין עדיין לדעת מה יילד יום והאם התופעה הבזויה הזאת שנקראת "ארגון לה פמיליה" תיעלם לבסוף, אבל הזעקה הראשונה כבר נשמעה. הסטטוס קוו הופר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully