דרבי, אבל לא בדיוק ירושלמי: על המפגש בין הפועל לבית"ר ירושלים

במפגש הראשון אחרי 21.5 שנים לא ישחקו הפועל ובית"ר ירושלים, אלא הישויות שאותן הקבוצות מייצגות - הפועל קטמון מול לה פמיליה, הפוך מהיריבות העירונית שמעולם לא באמת הייתה קיימת. רון עמיקם נזכר וסוקר

תקציר: בית"ר ירושלים - ויטסה 1:0 (ספורט1)

השבוע קראתי פוסט משעשע של משה ארזי, מורה, פובליציסט ואוהד בית"ר הארד קור בפייסבוק. הוא חיכך מילולית ידיו בהנאה לנוכח הדרבי הירושלמי שחוזר אלינו מחר אחרי 21 שנים וחצי, ונזכר איך באחד מכישלונותיה של הפועל ירושלים (להלן: הפועל "סאדר") בעשור הראשון של המילניום, הפיאסקו ברעננה במחזור הסיום של עונת 2002/3, חזרו הוא וחבריו ממשחק עגום של בית"ר ירושלים וצעקו "יששש" כשהתברר כי הפועל לא עלתה לליגת העל.

הפוסט היה משעשע כי ארזי הוא אחד האחרונים מאוהדי בית"ר ירושלים שיודעים מה זה דרבי. נכון, גם אוהדי הפועל לא חוו דרבי 21 שנים וחצי, אבל הם, בעמלנותם הרבה שכללה הקמת מועדון חדש של הפועל ירושלים, ובליעת השם של המועדון הישן, לא שכחו לרגע כי אחת המטרות הנשגבות שמחכות לעם האדום בציון הוא לשחק בדרבי ירושלמי. אפילו השירים בליגות ג' ו-ב' - הנה, הרי לכם מועדון ששיחק בכל הליגות בטווח זמן הקצר ביותר - היו נגועים קצת בשנאת היריב.

כי אחרי הכול, הדרבי מחר הוא דרבי ראשון מסוגו. ישחקו בו אמנם הפועל ירושלים ובית"ר ירושלים, אבל אלה לא הפועל ירושלים של פעם וגם לא בית"ר ירושלים. מחר המשחק יהיה בין שתי הישויות שהפכו את המועדונים למה שהן מייצגות: הפועל קטמון מול לה פמיליה. והדרבי שיתפתח בהמשך בין שני המועדונים האלה, הולך להיות חם ולוהט. מחר, בהיותו של הדרבי אב טיפוס משודרג, הוא עוד יהיה פרווה, דרבי בשלבי גישושים.

עוד בוואלה!

ארווין קומאן על ירדן שועה: "חוצפה, הוא חושב שהוא יודע הכול"

לכתבה המלאה

אני מעז לומר שזה דרבי שלקוח משנות ה-70, כשלשני הצדדים עוד לא היה ברור מה זו הגמוניה, וזה היה פשוט משחק בין תנועת החרות למועצת הפועלים בירושלים. עד 1968 שיחקה בית"ר עונה חד פעמית בליגה הבכירה והפועל שיחקה ברציפות מאז 1958 בליגה הבכירה. ב-1973 הפועל הייתה הקבוצה הירושלמית הראשונה שזכתה בתואר (אגב, היחיד שלה), אז ב-1976 הכול התהפך עם הזכייה הראשונה של בית"ר בגביע, שהייתה גם מסממני המהפך הפוליטי ב-1977. כשהפועל ירדה ב-1979 לליגה השנייה, לראשונה אחרי 20 שנה, בית"ר זכתה בסגנות השלישית שלה ובגביע השני.

זה היה השלב שבו הדרבי כמעט נפח את נשמתו. הוא שב בכל הכוח לככב בקרבות הירידה של סוף שנות ה-80, אבל רוב הדרבים התקיימו בכלל בבלומפילד, ואלה שלא שוחקו בימק"א, שהיה כבר צר מלהכיל את הדרבי. בטדי שוחקו מעט מאוד דרבים וגם הם לא היו כוחות. הפועל כמעט ולא הייתה קיימת ומבחינת אוהדי ביתר ירושלים היא גם לא הייתה הפועל החשובה. כשב-1998 הגיעה הפועל ירושלים לגמר גביע המדינה, בית"ר זכתה באליפות השרוכים. הפועל ת"א הייתה יריבתה המרה, יריבות שהפכה למיתולוגית.

היריבות העירונית בירושלים מעולם לא הייתה מיתולוגית. אוהדים גדלו באותם שכונות ואהדו שתי קבוצות שונות. ישבו באותם בתי קפה, העבירו דחקות אבל לא ממש שנאו זה את זה, או לפחות לא פיתחו שנאה תהומית כפי שפיתחו אוהדי בית"ר להפועל ת"א ומאוחר יותר לבני סכנין. בתל אביב, הדרבי הוא פסגת השנאה, גם באשדוד או ברחובות, כמעט גם בחיפה. בירושלים לא היה כל כך הרבה שים דרבי שאף אחד לא זוכר אפילו איך זה נראה, בוודאי איך זה מתנהג.

הקבוצות השתנו וכך גם האוהדים (צילום: אודי ציטיאט)

ירושלים השתנתה, וכך גם הקהלים. כבר לא בהכרח אוהדים משכונות ותיקות, גם לא שחקנים. להפועל יש 13 שחקני בית בסגל, לבית"ר הרבה פחות. קשה לומר שבית"ר מובילה משמעותית בכמות הילדים שמשתתפים במחלקות הנוער, בבתי הספר לכדורגל ובמפעלים השונים. אם מוסיפים את מפעלי המופת של הפועל - "ליגת השכונות" וכדורגל הנשים - המספרים אדומים יותר. תקציבית, הקהל של הפועל מעורב הרבה יותר והמועדון לא תלוי בטייקון כמו בית"ר. הבסיס של הפועל ירושלמי יותר מזה של בית"ר, שלמעלה מ-70 אחוז מאוהדי כלל לא גרים בעיר. הפועל קבוצה יותר ירושלמית מבית"ר שהיא מזמן קבוצה עממית ומזמן גם קבוצה פוליטית.

אפשר לומר שאוהדי הפועל ערגו לשנאה את בית"ר יותר מאשר אוהדי בית"ר ערגו לשנאה להפועל, אלא שהשנאה שתתפתח להפועל תנבע יותר מקנאה מאשר דברים אחרים. כמובן שאין להפועל אפילו קמצוץ מכמות התארים שיש לבית"ר, וגם אין סיכוי שזה ישתנה בדור הקרוב, אבל בכל הנוגע לארגון המועדונים, להתגייסות הציבור, לדרך ולמטרה - לעשות הפועל שאוהדיה גאים בה - הפועל במקום טוב יותר. גם מבין קבוצות האוהדים היא במקום טוב יותר, אפילו מהפועל ת"א כדורסל. הפועל הפכה מודל לחיקוי עוד בטרם שיחקה עונה אחת בליגת העל, וזה המון בכדורגל שלנו. הפועל חזרה להסתכל לבית"ר בלבן של העיניים - עוד מהימים של בן רימוז', ליאון אזולאי וסינגל - ולאו דווקא במונחים ספורטיבים. כלומר, גם אם תרד חזרה בסיום העונה, וזה לא מופרך עם סגל לא מרשים, היא עדיין תהיה שם. לגמרי. והיא גם תחזור. לגמרי.

יש משהו שלמדתי אחרי 50 שנה של צפייה פיסית במאות דרבים ברחבי הארץ, גם דרבים שהם לא בדיוק עירוניים - מי ששונא יותר את יריבתו המיתולוגית, גם מנצח. לא הקהל מנצח, אלא השחקנים. אחרי 25 שנה שברוב המקרים היה הדרבי במעמד צד אחד, ו-20 שנה בלי דרבי, חוזר הדרבי ויש מצב שהוא שוב יהיה במעמד צד אחד, אבל לא הצד שאתם חושבים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully