כשדור פרץ חתם בוונציה, משהו בלב אוהדי מכבי תל אביב מת. פרץ לא רק היה השחקן הכי טוב במכבי תל אביב, ואולי בארץ, בעונה החולפת, הוא גם סמל לחריצות ולעבודה קשה, לפועל שבא מלמטה, לצניעות ורוחב לב. מי זוכר כמה מושמץ הוא היה לפני שלוש או ארבע שנים, שחקן שמועמד להשאלה קבועה ואולי גם לפרידה סופית מהקבוצה?
עם כל הכבוד (העצום) לפרץ ולפועלו, לא הוא מה שצריך להטריד את אוהדי הקבוצה. מכבי תל אביב נוהגת להצמיח שחקנים. רק לפני שנה דן גלזר נחשב לשחקן יותר טוב מפרץ וקריירת חו"ל שלו המתינה מעבר לפינה. במקביל, יונתן כהן סומן ככוכב של המועדון. השקעה של 30 מיליון שקל בשנה במחלקת הנוער מניבה תשואות יפות. יש סיכוי לגדל עוד פרצים, עוד גלזרים ועוד כהנים. מצד שני, החממה שהם גדלים בה נראית כרגע שמורה מדי ופוגעת בהם. כהן שבע והראש שלו באירופה כבר שנתיים. אילון אלמוג ועדן קארצב לא הופכים לשחקנים שציפו מהם, לפחות כרגע, וספק אם באווירה הכללית ששוררת במועדון יעשו את הפריצה המיוחלת.
אלמוג הוא סיפור מעניין. לפני שנתיים הוא כבר סגר את התנאים בבית"ר ירושלים. מכבי תל אביב דרשה עוד כסף והעסקה נפלה. סוג כזה של מהלך מגדיל את הערך של שחקן, והלחץ על הכתפיים של אלמוג הפך לכבד. הוא לא מספק את הסחורה. כישרון יש לו, הבנת משחק וניידות קצת פחות. מילד פלא הוא הפך בתוך עונה וחצי לטרייד-בייט, לשחקן שמוזכר בכל עסקה אפשרית מהצד שנותן יותר. זה עדיין לא אומר שהוא סיים במכבי תל אביב (כאמור, גם פרץ היה בסטטוס הזה לפני חמש שנים), זה כן אומר שאם תהיה לה הזדמנות להביא שחקן מבחוץ, הקבוצה כנראה לא תהסס לכלול אותו בעסקה.
וזו הבעיה הגדולה של מכבי תל אביב כרגע - האוויר עומד, הסביבה לא מתחלפת, התחושה שכולם עושים והיא דורכת במקום. קל לצחוק על הפועל באר שבע שדאגה לעבודה לחצי מאוכלוסיית מדינת ישראל, אבל אין אוהד צהוב שלא היה מת להיות במקום הזה, להעמיס ולקוות שבאו השחקנים הנכונים ושהכול יתחבר. הבצורת הזו מאפיינת את הקבוצה בשנים נטולות מנכ"ל. הפונקציה הכה חשובה הזאת לא מאוישת לפרקי זמן ארוכים. לך תתווכח עם קיץ 2018, שבו בן מנספורד החתים מכל הבא ליד. לך תתווכח עם קיץ 2017 או קיץ 2020 השחונים והסוערים מהסיבות הלא נכונות.
בסביבה כזאת, לא פלא שכולם מסתובבים עם עיניים חצי עצומות. המועדון צריך מישהו שיעיר, שינער, ועוד לפני שעושים רכש לחשוב את מי משאירים בתפקיד הקפאין. למכבי תל אביב היו שניים כאלה. מלבד שרן ייני, שערכו לא יסולא בפז, איתי שכטר ואבי ריקן היו השחקנים הכי חשובים בסגל. גם בגיל 34, לשכטר עדיין יש את הניצוץ והממזריות. ריקן "הגרמני" הוא טיפוס פרגמטי ונבון, אחד שהראייה הכוללת שלו עצומה. את שניהם ראיתי בטרנר הריק בפברואר השנה. שכטר לא שיחק דקה, אבל לא הפסיק לצעוק מהיציע, לדרבן, להפיח חיים במשחק הרדום. ריקן נכנס כמחליף ביתרון 0:1. מתוך שבע דקות של תוספת זמן, הוא דאג שישחקו אולי חצי דקה נטו. לקינוח, הוא גם הוציא את ז'וזואה מהכלים וגרם להרחקתו לאחר אותה תקרית יריקה מפורסמת. אלה שחקנים שאתה לוקח לכל קרב.
אני לא סגור לגבי יכולותיו של פטריק ואן לוון להחזיר את צלחת האליפות לקרית שלום. הקבוצה הזאת צריכה לדעתי מאמן מבחוץ, אם כי הישגיו בשנה האחרונה לא הותירו למכבי תל אביב ברירה והוא ממשיך בצדק על הקווים. שכטר עוזב לבאר שבע, ככל הנראה, וזו הטעות הראשונה שההולנדי יצטרך ללמוד ממנה - חוסר הניצול הנכון שלו ושל ריקן, במיוחד ברגעי ההכרעה. למרות גילם המתקדם, אלה לא שחקנים של עשר דקות למשחק, ולמרות גילם המתקדם הם גם אלה שתמיד רעבים, שיכולים לנער את מתן חוזז ועדן קארצב ולסייע להם להפוך לשחקנים שמצפים מהם שיהיו. הם החונכים המושלמים.
שכטר כבר מעשית מחוץ למועדון. אם גם ריקן יילך, ייחתם סופית עידן איביץ' בקבוצה. מכבי תל אביב תמצא את עצמה באזור מסוכן מאוד. ובכלל, מישהו יכול להסביר מדוע סגנית האלופה לא הולכת על בן שהר?
בשבוע שעבר פרסמו אופיר סער ויניב טוכמן על ההתעניינות של מכבי תל אביב באביאל זרגרי. הפרסום הזה הפך לחומר בעירה בקרב אוהדי בית"ר ירושלים, ולא בכדי. זרגרי נחשב ליהלום שבכתר, לשחקן הזה ש"אי אפשר למכור". העובדה שהעניין בכלל על הפרק מטרידה אותם מאוד. הם כבר התרגלו לכך שבמועדון שלהם אין עשן בלי אש.
אם מנקים לרגע את האמוציות, עסקה על זרגרי היא לא בהכרח דיל רע לבית"ר. נכון, זה יהיה כואב ברמות בלתי נסבלות, אבל המועדון זקוק לחמצן בדחיפות. כרגע, לפי החומר המקצועי והלך הרוח, בית"ר חלשה מאוד. בפני משה חוגג עומדות שתי ברירות: להביא כסף מהבית או לגייס מבחוץ כדי להתחזק. על האופציה השלישית, למכור, הוא לא חושב כרגע.
בנסיבות הללו, זרגרי הוא ביצת הזהב. מכבי תל אביב יכולה לתת כסף ושחקנים. אם עלי מוחמד עובר ביותר מ-1.2 מיליון יורו, 2 מיליון יורו על היהלום הצעיר הם סכום הגיוני. מהצד הקונה, זרגרי ישתכר משכורת חייל בשלוש השנים הקרובות. זה לכשעצמו מכסה לפחות שליש מההשקעה. מבחינת זרגרי, ליפול לתוך חממה כמו מכבי תל אביב הרבה יותר בטוח לקריירה מאשר לנסות להנהיג קבוצה שלפחות כרגע נראית מועמדת לירידה.
אז הסכום הגיוני, השאלה היא למי, וכאן מופנה החץ שוב כלפי מכבי תל אביב. את הכסף הגדול באמת בשנים האחרונות על שחקנים ישראלים שילמו יעקב שחר ואלונה ברקת. עסקת מוחמד היא איתות נוסף לצהובים לכך שמכבי חיפה אורבת בשקט, ואם שחר מוכן לשלם סכום כזה על שחקן בן 26, לא מן הנמנע שעל זרגרי ישלם יותר. כך שהטאלנט אולי יעבור בסוף, אבל אל תהיו בטוחים שזה יהיה דווקא לקרית שלום.
אופיר סער על מצבה של בית"ר ירושלים
הזכרנו את באר שבע ואת ברקת שמכורה לאדרנלין של חלון ההעברות. כמו ילד שנכנס לחנות ממתקים עם בוכטות של דמי כיס וללא ריסון הורי, היא לא הפסיקה לאסוף מכל הבא ליד ולסיים עם שוגר-ראש. יש משהו חמוד בהתלהבות הזאת, שכאמור גם מכניסה לאקסטזה ונותנת תקווה. ובכל זאת, הניסיון מעיד על כך שבולמוס הקניות הזה לא באמת מביא את ברקת ובאר שבע רחוק.
הדרך שבה טיפלה ברקת בז'וזואה לא הייתה נכונה, בעיניי. אפשר לתרץ את הסחבת בעניינו במשחקי משא ומתן, הרי יותר קל למכור שחקן שהוא שלך מכזה שהכרזת עליו כמנודה, ועדיין, הפורטוגלי היה צריך לסיים את דרכו הרשמית בהפועל באר שבע מוקדם יותר. זה מסר של מועדון, והיא כשלה בהעברת המסר הזה.
עם זאת, בשורה התחתונה, ולא משנה באילו נסיבות, ברקת קיבלה את ההחלטה הנכונה. בעץ או פלי ששיחקה, המטבע חייב היה ליפול על הצד שמוציא את ז'וזואה מהקבוצה. האיש הוא רולטה רוסית, לא עם כדור אחד במחסנית אלא עם שלושה. הפועל באר שבע יוצאת לעידן חדש, זה שיחל ללא הכוכב הגדול ביותר שלה בעידן פוסט האליפויות. לאן זה ייקח אותה ומי יבוא במקומו? חלון ההעברות עדיין רחוק מלהסתיים.