המסע האירופי של טיאגו סילבה התחיל בפורטו ב-2004, והעלילה היתה קודרת. ז'ורז'ה מנדס, הסוכן שנסק במהירות מסחררת בימים ההם, הפעיל רשת ענפה בברזיל, וסקאוטים המליצו לו לשים עין על בלם צעיר של ז'ובנטודה הצנועה. סיפרו לנער שהוא יצטרף למחזיקת ליגת האלופות הטריה, והתלהבותו לא ידעה גבול. ואולם, כאשר הגיע לפורטוגל, התברר שהדרקונים בכלל לא בונים עליו. מישהו גזר קופון נחמד, אבל הבלם לא יועד כלל לסגל הראשון, ונשלח לקבוצת המילואים בליגה השניה. אפילו שם הוא בקושי ראה דשא, ומצב רוחו לא היה מזהיר.
למעשה, לפורטו לא היה אכפת ממנו עד כדי כך שאיש לא התעמק בתלונותיו על כאבים חזקים בחזהו. חבריו לקבוצה אפילו התבדחו שהוא סובל מגעגועים למולדת, והסוגיה לא טופלה. בחלוף מספר חודשים, כאשר פצח מנדס בפרוייקט חדש ושלח המון שחקנים מהליגה הפורטוגלית לבעלים החדש של דינמו מוסקבה, צורף טיאגו סילבה לרשימה לצד שחקנים מוכרים הרבה יותר כמו קושטיניה ומאנישה. העסקה נערכה באופן מרושל, והמועדון הרוסי אפילו לא ערך לשחקניו החדשים בדיקות רפואיות. גם כאן מישהו מיהר לגזור קופון. ומה כבר הנער שגדל בעוני בפאבלה של ריו דה ז'ניירו יכול היה לעשות? הוא נסע למוסקבה עם השיעולים התכופים.
חצי שנה בבית חולים במוסקבה
רק אז שמו לב הרופאים של דינמו למצבו הבריאותי הרעוע של טיאגו. המחלה שהוזנחה התברר כשחפת, והבלם אושפז בבידוד בבית חולים מיוחד. "לו היית מגיע אלינו באיחור של שבועיים, לא היית שורד", אמרו לו שם, והמליצו לכרות כמעט את כל הריאה הימנית. סילבה סירב, גם אם ידע שחייו באמת היו בסכנה. במשך שלושה חודשים הוא לא הורשה לפגוש את אימו ואת חברתו איזבל שהגיעו על מנת לתמוך בו. למעשה, איזבל בכלל תיכננה להיפרד ממנו, אך ויתרה על הרעיון כאשר ראתה עד כמה העסק חמור. "לא יודע מה הייתי עושה אם גם היא היתה זורקת אותי", אמר לימים סילבה. הם עדיין ביחד כמשפחה מאושרת. מעז יצא מתוק.
חצי שנה בילה הברזילאי בבית החולים במוסקבה, נע בין ייאוש מוחלט לתקווה קלושה. הוא לא מת, אבל הקריירה שלו ככדורגלן עמדה בסימן שאלה גדול מאוד. הרופאים סברו שאין לו סיכוי. גם כאשר עזב את רוסיה ונסע לטיפולים בפורטוגל, הוא לא הצליח לבצע הליכות במשך יותר מחמש דקות. תהליך ההחלמה המלא ארך כמעט שנה, ובסיומו הוא כבר בחר לתלות את הנעליים - עד שאימו התערבה ודחפה אותו להמשיך.
אמא דירבנה את הילד לרדוף אחרי החלום גם כאשר לא עבר את המבחנים במספר אקדמיות, כולל פלמנגו. "תהיה נהג משאית כמו אחיך", היא אמרה לו - והשיקול הזה היה משכנע בהחלט. גם הפעם היא סירבה לאפשר לטיאגו להיכנע לנסיבות, אבל גם בסביבתו הקרובה איש לא העלה בדעתו איזו קריירה מפוארת המתינה לו מעבר לפינה. קל חומר, אף אחד לא חשב שחולה השחפת שנשאר כמעט ללא ריאות יהיה מסוגל לשחק ברמה העולמית הגבוהה ביותר עד גיל 36, ועוד ידו נטויה.
עוד בוואלה!
פ.ס.ז' התחרטה, אבל זה היה מאוחר
גם עכשיו היו שסברו כי הוא גמר את הסוס. לאונרדו, אשר היה מאמנו הראשון של הבלם במילאן בעונת 2009/10 והעריך אותו מאוד, החליט בתפקידו כמנהל הספורטיבי של פריז סן ז'רמן בתחילת 2020 כי חוזהו של הקפטן הוותיק לא יחודש. סילבה עודכן על כך בשיחת טלפון כאשר היה בברזיל במהלך פגרת קורונה המאולצת, ולאונרדו רק ביקש ממנו להישאר לשלבים המכריעים בליגת האלופות באוגוסט לפני עזיבתו. טיאגו הסכים ללא בעיות. הוא הרגיש מחוייב למועדון ולאוהדים, וחשוב מכך - היתה כאן הזדמנות אמיתית להעפיל לראשונה בחייו לגמר צ'מפיונס-ליג.
וכך היה. הבלם הצטיין ברבע הגמר הדרמטי מול אטאלנטה ובחצי הגמר נגד לייפציג, ועשה עבודה טובה גם בהפסד 1:0 בגמר לבאיירן מינכן. לקראת המפגש מול הבווארים, כבר החליט לאונרדו לבצע פניית פרסה בשל לחץ כבד מאוד שהפעיל עליו המאמן תומאס טוכל. הגרמני דרש להשאיר את הקפטן בסן ז'רמן, והמנהל הספורטיבי ויתר בניגוד לכוונתו המקורית. אחרי שריקת הסיום באיצטדיון האור בליסבון, התבשר סילבה כי לאונרדו מבקש לפגוש אותו ולהציע לו חוזה חדש. זה היה מאוחר מדי. "כבר נתתי את המילה שלי לצ'לסי, ולא אשבור אותה", הוא הצהיר.
המודל לחיקוי - מאלדיני
"מאכזב ששפטו אותי על סמך שלושה משחקים בשלהי ליגת האלופות אחרי שמונה שנים במועדון", סיפר לימים הברזילאי שנפגע עד עמקי נשמתו מהיחס. הוא ציפה למחווה קצת אחרת, ולא הבין מדוע אפילו לא טורחים לארגן לו טקס פרידה כלשהו. הוא גם ממש לא הסכים עם ההערכה שמיצה את כוחותיו, וסיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאין בכוונתו לפרוש עד גיל 40 לפחות? אז כאשר צ'לסי הציעה לו אתגר חדש, ופרנק למפארד הסביר עד כמה חשובה תהיה תרומתו למערך, הוא לא חשב פעמיים. ההסכמה ניתנה כמעט מיידית, ולונדון חיכתה לו בזרועות פתוחות.
למה הוצב גיל 40 כיעד? כי במילאן זכה טיאגו סילבה לפגוש את פאולו מאלדיני. אמנם הם לא היו ביחד על הדשא, כי כאשר הגיע בינואר 2009 עדיין לא הורשה הברזילאי לשחק, בעוד האיטלקי האגדי פרש באותו קיץ, אבל הם התאמנו ביחד, והרושם היה עוצמתי. "ראיתי אותו בשיא כושרו כשהוא בן 40, והבנתי שזה אפשרי", הוא נזכר. מנגד, מאלדיני התפעל מאוד מעמיתו הצעיר. "טיאגו סילבה הוא הבלם היחיד שמסוגל להכריע משחקים ולשנות אותם", הוא אמר כאשר הברזילאי לבש את החולצה האדומה-שחורה. והוא לא רצה לעזוב את סן סירו אחרי שלוש עונות בלבד, אבל המצב הכלכלי אילץ את המועדון למכור אותו. לאונרדו היה האיש שקלט אותו בפריז. לגורל יש חוש הומור מצוין.
טוכל הצטרף למסע לגמר השני
אז גם עכשיו הגורל השתעשע. באוגוסט, נותר טוכל נותר מתוסכל וממורמר אחרי שההנהלה לא הצליחה לשמור על טיאגו. מערכת יחסיו עם לאונרדו ספגה מהלומה נוספת, והקדנציה שלו בעיר האורות התקרבה בצעדי ענק לסיומה. זה נגמר עם מכתב פיטורים בדצמבר, וכבר בינואר התאחד המאמן בסטמפורד ברידג' עם הבלם שהוא כה מעריך. ואולי סילבה נהנה מאוד לעבוד עם למפארד, והשניים החליפו אינספור שבחים הדדיים בראיונות, אבל אצל טוכל הוא מאושר אפילו יותר. הוא מכיר את שיטותיו טוב יותר, והמערך עם שלושה בלמים מתאים לו כמו כפפה ליד בשלב זה של קריירה. כשהוא מוצב במרכז, כסוג של ליברו, העובדה כי אינו מהיר במיוחד בגילו המתקדם חשובה פחות. דווקא ראיית המשחק המשובחת והיכולת לבנות משחק מאחור מקבלות ביטוי גדול יותר.
והנה לכם - סן ז'רמן נותרה הרחק מאחור, אבל שני השותפים דהרו יחדיו לגמר ליגת האלופות בפעם השניה ברציפות. אחרי שחווה את המעמד בפעם הראשונה בגיל 35 והפסיד, משתוקק טיאגו סילבה לזכות בפרס הגדול בגיל 36. אם יעשה זאת, הוא ימוקם רביעי בדירוג השחקנים המבוגרים ביותר שזכו בצ'מפיונס-ליג, לצד חבייר סאנטי ומרקו מטראצי שחגגו עם אינטר ב-2010. רק מאלדיני (איך לא?), פייטרו ויירקובוד ובילי קוסטאקורטה יהיו לפניו. ואם יבקיע במקרה, ישתווה טיאגו סילבה למאלדיני שמצא את הרשת בגמר מול ליברפול ב-2005 בגיל 36- נכון לעכשיו הוא הכובש המבוגר ביותר בתולדות המפעל.
לא הלך ברוסיה, ילך בפורטו?
הגמר הדרמטי ההוא התקיים באיסטנבול, וזה היה המיקום המקורי של הגמר העונה, עד ששיקולי קורונה גרמו לאופ"א להעתיקו לפורטו. אוהדי צ'לסי ומנצ'סטר סיטי זעמו, ובצדק רב, על כך שלא העבירו את המשחק ללונדון, אבל מבחינת טיאגו סילבה דווקא הביקור באיצטדיון דרגאו יהיה סמלי במיוחד. הרי לשם הביאו אותו לפני 17 שנה כדי להצטרף לכאורה למחזיקת ליגת האלופות הטריה. זה נגמר רע מאוד, אבל עכשיו יש לו צ'אנס לזכות בתואר דווקא במבצרה של הקבוצה שלא ספרה אותו ולא הבחינה שהוא חולה בשחפת.
לפני שלוש שנים, חלם טיאגו סילבה לקבל את מדליית הזהב במונדיאל בלוז'ניקי במוסקבה, בעיר בה כמעט מת בבידוד בבית חולים. זה לא הסתייע, וברזיל הודחה בידי בלגיה ברבע הגמר בקאזאן במשחק אדיר של קווין דה בראונה, אבל כעת החיים סידרו לו הזדמנות פיקנטית ומרגשת נוספת. האם הפעם הוא יקח אותה - בדרגאו, עם טוכל, נגד דה בראונה, עבור מועדון בבעלות רוסית? הו, כמה מעגלים יכולים להיסגר כאן!
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק