קללת ריקלמה הוסרה: המסע של ויאריאל לתואר הראשון בתולדותיה

הרגע הדרמטי והמכונן ביותר בהיסטוריה של ויאריאל היה פנדל שנבעט לפני 15 שנה. ב-25 באפריל 2006 ניגש חואן רומן ריקלמה לנקודה הלבנה בדקה ה-90 במשחק הגומלין מול ארסנל בחצי גמר ליגת האלופות. התותחנים ניצחו 0:1 במשחק הראשון בלונדון שישה ימים קודם לכן, אבל הפליימייקר הארגנטיני היה בטוח לקראת הקרב ביתי, ולא היסס להצהיר במסיבת העיתונאים שהצוללת הצהובה תעלה בזכות האווירה המיוחדת במבצרה אשר שופץ באופן מיוחד לקראת הקמפיין הראשון אי פעם בצ'מפיונס ליג.

ואכן, ויאריאל שלטה במגרש ללא עוררין, אך לא הצליחה למצוא את השער המיוחל - עד השריקה המפוקפקת של השופט לעבירה לכאורה של גאל קלישי על חוסה מארי ברחבה. זה היה הצ'אנס של ריקלמה לשלוח את ההתמודדות להארכה. הוא כבר דמיין את עצמו פוגש בגמר את ברצלונה - האקסית בה נכשל ומולה כה אהב לחגוג בליגה.

אלא שמולו ניצב שוער יינס למאן, שוער מנוסה ורעב במיוחד, אשר נלחם עם אוליבר קאן על האפודה הראשונה של גרמניה במונדיאל הביתי. במשך 180 דקות הוא שמר על רשת נקייה נגד ויאריאל, ובגומלין נתן הצגה עילאית, במיוחד נגד הניסיונות של דייגו פורלאן. ריקלמה נישק את הכדור, הסתכל על הגרמני ובעט ימינה. למאן לא הימר, המתין עד שבריר השנייה האחרון, זינק נכון ועצר. 22 אלף הצופים באיצטדיון תפסו את הראש, והנשיא פרננדו רויג כמעט קרס על הרצפה ביציע הכבוד.

"מעולם לא צפיתי בווידאו של הפנדל הזה", הודה לא מכבר הגאון הארגנטיני. זו היתה הטראומה של הקריירה שלו. זו היתה הטראומה של המועדון כולו, כי ויאריאל מעולם לא העפילה לגמר כלשהו. בגביע המלך בזירה המקומית, אפילו לחצי הגמר היא העפילה רק פעם אחת, ב-2015, ונכתשה על ידי ברצלונה. בגביע אופ"א/הליגה האירופית, היא הפסידה בחצי הגמר לא רק לארסנל ב-2006, אלא גם שלוש פעמים בליגה האירופית - לוולנסיה השכנה ב-2004, לפורטו ב-2011 ולליברפול ב-2016. זו היתה קללה של ממש. אם תרצו, קללת הפנדל של ריקלמה. כך, לפחות, ראו זאת האוהדים המקומיים.

הקללה הזו הוסרה העונה, באופן אירוני וסמלי, דווקא מול ארסנל. זה היה הישג כביר, אבל ויאריאל רצתה יותר. היא השתוקקה לנצח בגמר הראשון בתולדותיה. מי יודע מתי עוד תגיע למעמד הזה, אם בכלל. דו קרב הפנדלים מול מנצ'סטר יונייטד בגדאנסק היה, אם כך, גורלי - והגורל אילץ את כל 11 השחקנים שנותרו על הדשא אחרי שריקת הסיום להארכה לגשת לנקודה הלבנה. כולם כולל כולם עמדו במבחן הזה. כולם ראו את דמותו של ריקלמה מול העיניים. כולם היו בסכנה ממשית להפוך לגיבור הטרגי, בדיוק כמו האליל הארגנטיני לפני עשור וחצי. כל החמצה היתה עלולה למנוע מהצוללת הצהובה לזכות בתואר הראשון ב-98 שנות קיומה.

כולם עמדו במבחן הזה. כולם דייקו, על אף שעבור חלקם היה זה הפנדל הראשון בחייהם. כמו ראול אלביול, הבלם בן ה-35 שראה כבר הכל, אבל לא נטל חלק בדו קרב פנדלים. כמו פרנסיס קוקלאן, קשר עבר של ארסנל שסבל מאינספור פציעות במהלך הקריירה, וסחב על גבו טונות של חוסר מזל. היה מתאים לו ללכת בדרכו של ריקלמה ולפספס, אבל הוא שלח את הכדור באומץ ובסטייל הישר לחיבורים. כמו הקפטן הוותיק מריו גספאר והבלם הצעיר פאו טורס. שניהם אוהדים את ויאריאל מאז שהם זוכרים את עצמם, שניהם בוגרי האקדמיה שלה, שניהם הזילו דמעות של תסכול ב-2006. שניהם ממש לא רצו לבעוט אתמול. מריו היה התשיעי בתור, טורס היה העשירי. במצב שגרתי, זה לא היה מגיע אליהם. זה הגיע - והם שמרו על קור רוח מופתי.

אולי היה להם קשה יותר לו עמד מולם שוער נחוש ואימתני עם רצח בעיניים כמו למאן. מבטו של דויד דה חאה היה ריקני, והוא שידר בעיקר אדישות. מאזנו האישי לא הבטיח טובות, כי הפנדל האחרון שעצר היה אי שם באפריל 2016, כאשר לואי ואן חאל עדיין אימן את יונייטד, משום מה דווקא נגד חברו לעתיד רומלו לוקאקו. מאז, הוא ספג 29 פעמים ברציפות מהנקודה הלבנה, כולל כל ארבע הבעיטות של הרוסים בדו קרב שמינית גמר המונדיאל בלוז'ניקי. אז אתמול צמח הרצף האומלל הזה ל-40. ייתכן כי ואן חאל היה מעדיף להחליפו אתמול בדקה ה-120 בדין הנדרסון, כפי שעשה באופן כה מפורסם ברבע גמר גביע העולם בברזיל כאשר הכניס את טים קרול במקום יאספר סילסן וניצח את קוסטה ריקה. אלא שההולנדי כבר פרש, ואולה גונאר סולשיאר הלך עד הסוף עם דה חאה.

הסוף הזה היה מר מבחינת השדים האדומים, והשוער הספרדי חתום בעצמו על ההחטאה היחידה בדו קרב, אך מבחינת כל היתר היתה זו סיבה מצוינת לחייך. אוהדי ויאריאל בחולצות הצהובות מוקמו דווקא מאחורי השער, והיתה להם הזווית הטובה ביותר לחזות בהיסטוריה. כל חובבי הכדורגל הנייטרלי שמחו יחד איתם, ועם הנשיא פרננדו רויג. כי אין אדם שמגיע לו יותר לזכות סוף כל סוף בתואר, לעומת אד וודוורד מהצד השני, או משפחת גלייזר שלא בדיוק כיבדה את האירוע בנוכחותה.

רויג הוא האחראי המרכזי להצלחה הפנומנלית שחווה ויאריאל מאז תחילת המילניום. ב-1997, הוא רכש מועדון קטנטן שהתקשה להתקיים בליגה השניה, אחרי שבילה עד אז בליגות נמוכות הרבה יותר. הבעלים הקודם, פסקואל פונט דה מורה, כונה הקייזר והיה דמות אגדית בעיר. הוא התחיל בוויאריאל עוד כשחקן בשנות ה-50', קיבל את תפקיד הנשיא בגיל 27, וניהל את העסק הצנוע במשך כ-40 שנה. כאשר בריאותו התרופפה והחובות האמירו, הוא חיפש משקיע במקומו ואיתר עם לא מעט מזל את איש העסקים המקומי שהתלהב מהפרוייקט. כאשר העביר את השליטה לרויג, אמר הקייזר: "אל תדאגו, אני משאיר את המועדון בידיים טובות". כאשר הלך לעולמו ב-2005, הוא ידע שצדק. מעל ומעבר.

חלומו של פונט דה מורה היה להפוך את ויאריאל לשם דבר באירופה, אך לא היו לו אמצעים לעשות זאת. כשנכנס לתפקידו, מצא רויג מועדון עם איצטדיון הרוס וללא מתקן אימונים ראוי. היו בו שלושה עובדים ומכונת כתיבה, כדבריו. בערך 3,000 צופים טרחו לבקר במשחקי הבית, מתוכם שליש היו פנסיונרים שקיבלו כרטיסים חינם. את זה הוא הפך תוך זמן קצר לאימפריה שגייסה כוכבים ברמה של ריקלמה ופורלאן והתבססה באופן קבוע בחלק העליון בליגה הבכירה בספרד. אפילו ירידה כואבת ולא ממש מוצדקת ב-2013 לא שינתה דבר. ויאריאל חזרה תוך שנה, ושבה למקומה הטבעי בצמרת. היו עונות בהן היא נתפסה כיריבה העיקרית של בארסה, ריאל ואתלטיקו. זה לא דבר של מה בכך עבור עיר של 50 אלף תושבים. רק מונאקו ובאסטיה הן ערים קטנות יותר ששלחו נציגות לגמר אירופי.

זהו מועדון משפחתי. בנו של הבעלים, אשר גם לו קוראים פרננדו רויג, הוא המנכ"ל. לאורך השנים, העידו השחקנים שעברו בקבוצה על היחס החם. "ויאריאל שונה מאחרות. כאן באמת דואגים לך", אמר סאנטי קאסורלה, אשר התחיל את הקריירה במדים הצהובים, וגם סיים בהם את הקריירה האירופית. "אני לא מסוגל להבין למה זרים קונים קבוצות כדורגל. בחיים לא הייתי קונה מועדון שנמצא רחוק ממני. בשבילנו זה הבית", אומר רויג.

אז קשה לחשוב ניגוד גדול יותר ממשפחת רויג מול משפחת גלייזר. הכדורגל השורשי מול הניכור. המועדון הקטן אשר הליגה האירופית היא חלומו הרטוב מול המועדון השמן שרצה לברוח מליגת האלופות כדי להקים סופר ליג. עבור מי היה זה ערב חשוב יותר? מי היה ראוי יותר לקחת את הגביע הביתה? התשובה ברורה, גם אם נדרשו 22 פנדלים כדי להשיג אותה. ואיפשהו בבואנוס איירס, בצד השני של כדור הארץ, ישב לו חואן רומן ריקלמה וצפה בבעיטות האלה נכנסות פנימה, אחת אחרי השניה. ייתכן שהוא בכה מאושר. הקללה שלו הוסרה סופית.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק