הדבר האמיתי: ניתוח סדרות הסיבוב הראשון במזרח לקראת פתיחת הפלייאוף

על הנייר, המקום הראשון במזרח מבטיח לפילדלפיה דרך קלה מאוד לגמר המזרח. היא צריכה לעבור את וושינגטון בסיבוב הראשון ואת המנצחת בין הניקס לאטלנטה בסיבוב השני, ומאוד יכול להיות שאלו שלוש הקבוצות הכי פחות טובות בפלייאוף הזה. שחקני הסיקסרס יגיעו לפוסט סיזן עם תחושה שכל הקלפים הסתדרו לטובתם הפעם, זו תחושה שיכולה לחבר ולפקס אותם אך גם להלחיץ, יהיה מעניין לראות איך הם מגיבים לסיטואציה בה הם פייבוריטים ברורים בשתי סדרות.

הסדרה מול וושינגטון תציף דילמה מאוד מעניינת שיש לדוק ריברס. בסגל שלו נמצאים שניים מהשומרים הטובים ביותר בליגה על שחקני חוץ: בן סימונס ומאטיס תייבול. מול יריבה שמתבססת על שני גארדים בכירים, מתבקש להשתמש בשניהם ביחד לדקות ארוכות. אבל להתקפה של הסיקסרס יהיה קשה מאוד לשרוד עם סימונס שלא מאיים מבחוץ ותייבול שלא מאיים בשום צורה, בטח לצד ג'ואל אמביד שצריך לשחק קרוב לסל. תייבול הוא, מבחינתי, אחד השחקנים המסקרנים ביותר בפלייאוף הזה. אם הוא יוכיח שהוא מסוגל לנטרל כוכבים ברמה הגבוהה ביותר ולמצוא דרך להיות פקטור התקפי בזמן שיריבות מתעלמות ממנו לגמרי (כמו לו דורט בשנה שעברה), דריל מורי יצטרך להבין איך לבנות קבוצה בה ניתן לתת לו דקות משמעותיות. הוא אפילו מסוגל להפוך לפקטור בהחלטה עתידית לגבי סימונס.

בהתקפה, יש לפילדלפיה כלים לנצל את החסרונות ההגנתיים הרבים של וושינגטון. אמביד, סוחט העבירות הבכיר בליגה, ייהנה מאוד לשחק נגד הקבוצה שמבצעת הכי הרבה עבירות בליגה. טוביאס האריס ייהנה מהמפגש עם קבוצה שמאז הפציעה של דני אבדיה אין לה אף שומר ראוי לפורוורדים (ג'ייסון טייטום ניצל את זה כדי לקלוע 50 נקודות מול הוויזארדס בפליי-אין). הצוות המסייע עמוס בשחקני חוץ עם קליעה טובה וריברס יוכל לסמוך על כך שתמיד יהיו שחקנים חמים שיוכלו לנצל את העזרה הרבה שההגנה כנראה תיאלץ להביא על אמביד. שייק מילטון נהנה במיוחד לשחק נגד וושינגטון השנה וקלע נגדה 18.7 נקודות למשחק, השילוב שלו עם ג'ורג' היל מהספסל יכול להיות קלף מנצח של פילדלפיה, לא רק בסיבוב הראשון.

אבל גם לוושינגטון יש מה להציע בסדרה הזאת. השילוב בין הגרסה המחודשת של ראסל ווסטברוק לבראדלי ביל (שקלע השנה 60 נקודות מול פילדלפיה באחד המשחקים) מצריך מהיריבה להגיב, ככל שהם יכריחו את ריברס להשתמש בתייבול יהיה קל יותר להגנה להתמודד, סקוט ברוקס יוכל לשמור רק על ארבעה שחקנים ויהיה לו יותר פשוט להשתמש במומחה השלשות דאוויס ברטאנס. יש לוויזארדס גם שלושה שחקנים גדולים לזרוק על אמביד, מצרך חשוב שאולי יצליח להתיש אותו, אלה שחקנים שיכולים להקריב גם עבירות, רצוי לפני שהסנטר הקמרוני עולה לזריקה. אמביד צריך עוד להוכיח שהוא מסוגל לשרוד סדרות שלמות מבחינת כושר גופני, עייפות שלו תיתן לוויזארדס את הסיכוי הטוב ביותר לסדרה תחרותית.

אחרי עונה שהתאפיינה בהיעדרויות בלתי פוסקות של כוכבי ברוקלין, דווקא היריבה שלה בסיבוב הראשון היא זו שתחסר סופרסטאר. ההיעדרות של ג'יילן בראון היא אחת משתי המבאסות ביותר בפלייאוף הזה בינתיים, והיא כנראה מונעת מאיתנו סדרה שהייתה יכולה להיות מרתקת. כי לבוסטון בסגל מלא, למרות עונה מאוד מאכזבת, היה פוטנציאל להיות סוס שחור בפלייאוף. הסגל מסביב לשחקנים הבכירים איכותי ועמוק יותר מזה שהיה לבראד סטיבנס בעונה שעברה, כשבוסטון הגיעה לגמר המזרח. למרות שלא הבריק בדראפט בשנים האחרונות, דני איינג' כן ליקט כמה צעירים שמתפתחים להיות שחקני רוטציה מעניינים, בראשות רוברט וויליאמס שנראה כמו סנטר העתיד של המועדון.

אבל בלי בראון, קשה להאמין שלסגל הזה יהיה סיכוי להטריד את ברוקלין. לא רק בגלל שבראון הוא כוכב המשנה ההתקפי לצד ג'ייסון טייטום, אלא גם כי בראון נראה כמו שחקן הרוטציה היחיד שיש לו סיכוי להקשות על קווין דוראנט. אם סטיבנס ירצה להשתמש בכל הכלים ההתקפיים שנותרו לו, הוא יתקשה מאוד למצוא שלושה שומרים ראויים לשלושת הגדולים של הנטס. בוסטון לא הצליחה להתחבר מבחינה הגנתית השנה, לא לגמרי ברור למה, ויהיה לה קשה מאוד לעשות את זה בלי אחד משני השומרים הבכירים שלה ומול השילוב המפחיד ביותר אי פעם של שלושה סקוררים.

ברוקלין תהיה הקבוצה הכי מסקרנת בסיבוב הראשון. קיירי אירווינג, ג'יימס הארדן וקווין דוראנט שיחקו ביחד רק 202 דקות, בהן כבר ניתן היה לזהות קליק מהסוג שקורה הרבה פעמים כששחקנים גדולים נפגשים. אך הם עוד לא עברו שום דבר ביחד, לא בנו היררכיה וחלוקת תפקידים. באופן מעניין, הדקות המשותפות שלהם מאופיינות באחוז גבוה מאוד של סלים מאסיסטים - 65.6, אחוז שהיה מספיק למקום הרביעי בעונה הרגילה. בכלל, הקבוצה של סטיב נאש מרבה להשתמש בתרגילים לקלעים ובחסימות שעוזרות לכוכבים ליצור יתרונות ראשוניים. האם גם ברבע אחרון של משחק פלייאוף צמוד הם ימשיכו להניע כדור, או שיעברו להסתמך על בידודים וזריקות קשות? אצל מי יהיה הכדור ברגעים המכריעים? קשה לרוץ לאליפות כששאלות כאלה הן בגדר לא נודע.

הסיבוב הראשון יאפשר לנו להתחיל ללמוד גם את שאר הרוטציה של נאש, אולי יאפשר לנאש ללמוד אותה בעצמו. אם צריך לסמן שחקן אחד שכדאי לשים לב אליו במיוחד, זהו ניק קלקסטון, שהיה בקלילות הסנטר ההגנתי הטוב ביותר של הנטס השנה. קלקסטון טוב במיוחד בחילופים על שחקני חוץ, הנוכחות שלו תקל על נאש להשתמש בחילופים אוטומטיים שהוא אוהב. השאלה היא אם נאש יסמוך מספיק על שחקן השנה השנייה כדי לתת לו את הדקות של דיאנדרה ג'ורדן. אם קלקסטון יקבל הזדמנות וייקח אותה, הוא יוכל להיות הסנטר הבכיר של אחת הקבוצות הטובות בעולם בשנים הקרובות. הנוכחות של טייטום, שמגיע אחרי משחק 50 הנקודות בפליי-אין ובאופן כללי בכושר מצוין, תהווה מבחן חשוב לאופן בו ברוקלין מתמודדת עם שחקני כנף בכירים. לא בטוח שחוץ מדוראנט יש בסגל של הנטס מי שמסוגל להתמודד עם טייטום, אבל קשה להאמין ש-KD ישמור על טייטום באופן קבוע אלא אם כן הסדרה תסתבך.

הפלייאוף ייפתח בשבת עם סדרת הסיבוב הראשון המעניינת ביותר במזרח, בין שתי קבוצות שמרגישות שהן יכולות להגיע רחוק, שחזור של הסיבוב השני בעונה שעברה בו מיאמי ניצחה. זה יהיה מבחן גדול למייק בודנהולזר. הוא הפנים את הצורך בשינויים והחל להטמיע אותם בעונה הרגילה, בעיקר עם שימוש רב יותר בחילופים אוטומטיים. מיאמי, עם התנועה הבלתי פוסקת וריבוי המוסרים האיכותיים שלה, היא קבוצה שכדאי מאוד להשתמש מולה בחילופים אוטומטיים, אבל צריך להיות מאוד מיומנים בכך. בודנהולזר יהיה חייב להמשיך במגמת השינוי בפלייאוף ולא לחזור על הטעויות משנים קודמות: רוטציה רחבה מדי, דקות מנוחה רבות מדי ליאניס אנטטוקומפו, הימנעות מהרכבים נמוכים עם יאניס כסנטר, קושי לזהות מאץ'-אפים בעייתיים בהגנה.

למזלו של קואוץ' באד, השנה צפויים להיות הרבה פחות מאץ'-אפים בעייתיים. ג'רו הולידיי ופי ג'יי טאקר מוסיפים לו שני שחקני שיכולים לשמור על כמה עמדות ולקבל בחילוף כמעט כל שחקן. טאקר נותן אפשרות להרכב נמוך איכותי מאוד שיכול להתמודד גם עם קבוצות גדולות פיזית. הולידיי, אחרי עונה רגילה מצוינת, יקבל הזדמנות להראות את הערך המוסף שהוא מספק בדיוק במקומות שהיו חסרים לבאקס בפלייאוף בשנה שעברה: שחקן יוצר נוסף לצד יאניס וכריס מידלטון וסטופר שמסוגל להתמודד גם עם גארדים זריזים וגם עם שחקני כנף פיזיים כמו ג'ימי באטלר. הוא צפוי להיות הפיתרון ההגנתי לבאטלר שלא היה למילווקי בבועה.

מיאמי היא אחת מתעלומות הפלייאוף. הפיינליסטית מהבועה סבלה מפציעות והיעדרויות הקשורות לקורונה, קרטעה רוב העונה ונשארה מתחת לרדאר גם כשהתחברה בחודש וחצי האחרונים של העונה. באטלר שיחק ברמה של מועמד ל-MVP בשליש האחרון, באם אדבאיו ממשיך להשתפר, טיילר הירו מתחיל להזכיר את השחקן מהפלייאוף, קנדריק נאן נראה כמו גארד איכותי בהתהוות, הוותיקים גוראן דראגיץ', טרבור אריזה ואנדרה איגודלה מבהירים שנשאר להם מה לתת, דווין דדמון השתלב יפה כסנטר המחליף. אריק ספולסטרה שוב מביא את הקבוצה שלו לשיא בזמן הנכון וניתן להיות בטוחים שיוציא ממנה את המקסימום, פט ריילי ממשיך לדאוג לכך שרוח המועדון תשפיע לטובה על כל מי שמגיע אליו. אז למה כל כך קשה, לפחות לי, לקחת את מיאמי ברצינות בפלייאוף?

אולי בגלל התחושה שפלייאוף הבועה של מיאמי היה מסע קסם חד פעמי, בלתי ניתן לשחזור. הכל התחבר שם באופן מושלם מדי. בסדרה מול מילווקי, גוראן דראגיץ' קלע כמעט 20 נקודות למשחק וג'יי קראודר קלע 4.4 שלשות למשחק ב-43 אחוזים תוך כדי שהוא שומר מצוין על יאניס. השנה אריזה ייכנס לנעליים של קראודר, ובזמן שיש לו רזומה עשיר של שמירה על כוכבים בפלייאוף, אין לו את פלג הגוף התחתון המוצק של קראודר שאפשר לו להקשות על ה-MVP היוצא למרות הפרשי הגובה. באם כנראה ייאלץ להיות השומר העיקרי על יאניס, מה שאומר שמאחוריו כמעט לא יהיה גיבוי ושהוא יכול להסתבך בעבירות. ניתן לסמוך על מיאמי שתגיע מוכנה, שתנצל כל חיסרון וכל רגע של חולשה, שתיאבק עד הסוף. אבל לסיבוב הראשון השנה היא מגיעה בנחיתות.

שתי הפתעות הפלייאוף מוצאות את עצמן אחת מול השנייה בסיבוב הראשון, ושתיהן בוודאי מרגישות שזכו בהזדמנות פז לעבור סיבוב. סיום העונה המוצלח של הניקס קיבל לא מעט כותרות, אך אטלנטה סיימה אפילו טוב יותר: מאז שנייט מקמילן הפך למאמן הראשי בתחילת מרץ המאזן של ההוקס הוא 11:27, שווה ערך למאזן העונתי השני בליגה של פיניקס. זה יהיה מפגש בין הגנת הטופ 10 של הניקס להתקפת הטופ 10 של אטלנטה, הזדמנות לבחון מה משתי התופעות שורדת גם את המעבר לפוסט סיזן.

בכלל, שאלת התרגום לפלייאוף היא עקב האכילס של שני המאמנים הוותיקים. טום תיבודו חזר השנה להיות מאמן עונה רגילה גדול, אבל בפלייאוף הוא התקשה להצליח לאורך השנים. השחקנים שלו נוטים להגיע מותשים מעונה רגילה עמוסת דקות והיתרונות מהעונה הרגילה נעלמים כשבפלייאוף גם כוכבי היריבות משווים את כמות הדקות. מקמילן, מצידו, פוטר מאינדיאנה בדיוק בגלל שהוא הצליח בעונה הרגילה ונכשל בפלייאוף. בשמונה מתשע העונות בהן הגיע לפלייאוף כמאמן ראשי הוא הפסיד בסיבוב הראשון. שניהם מאמנים שמרנים שיודעים להגיע לשחקנים, אך מתקשים לבצע התאמות בסדרה שדורשת מהם לחשוב מחוץ לקופסה. לכן, אם אחת הקבוצות תשיג יתרון ראשוני, סביר להניח שהיריבה לא תדע לבצע התאמות ולחזור לסדרה.

על פניו, היתרון הראשוני שייך לניקס, שניצחו את שלושת מפגשי העונה הרגילה. ג'וליוס רנדל היה בלתי ניתן לעצירה מבחינת ההוקס וקלע פעמיים מעל 40 נקודות. מי שעוד נהנה מאוד לשחק מול הגנת הגארדים הרעועה של אטלנטה הוא הרוקי עמנואל קוויקלי, שקלע 17.3 נקודות למשחק, כולל 3.3 שלשות ב-58.8 אחוזים, בסדרת העונה הרגילה. יחד עם דרק רוז, קוויקלי יכול להפוך את הספסל של הניקס ליתרון גדול בסדרה הזאת. טריי יאנג, לעומת זאת, התקשה להגיע לזריקות נוחות מול הגודל של הגנת הניקס וסיים את הסדרה העונתית עם 36.1 אחוזים מהשדה ו-21.4 אחוזים משלוש. יאנג יצטרך למצוא את הדרך לככב בהתקפה ובמקביל לא להיות חור מוחלט בהגנה, למזלו מול החמישייה הראשונה של הניקס יש לו איפה להתחבא בהגנה (והניקס פחות טובים בכפיית חילופים שהם רוצים).

אבל לא כדאי לזלזל באטלנטה, היא הקבוצה העמוקה והמוכשרת יותר מבין השתיים. דיאנדרה האנטר, שחזר בשבוע האחרון של העונה אחרי פציעה ארוכה, יכול להתברר כפיתרון הגנתי ראוי מול רנדל. האנטר היה אחד השחקנים הטובים ביותר של ההוקס בפתיחת העונה, ועכשיו הוא נותן תוספת כוח לקבוצה שרצה נהדר בלעדיו. דנילו גלינארי ובעיקר בוגדן בוגדנוביץ' מצאו את מקומם בקבוצה מאז שינוי המאמן ונותנים למקמילן אופציות התקפיות משניות איכותיות מאוד לצד יאנג וג'ון קולינס. הניקס יצטרכו למצוא פתרון גם לקלינט קאפלה, ששלט לחלוטין בריבאונד במשחקי העונה הרגילה. השישייה שהוזכרה כאן, עם תוספת של עוד שניים-שלושה שחקני משנה איכותיים, יכולה להתברר כקבוצה שלמה ואיכותית מהנדמה במבט ראשון.