אם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שבמאי 2021 אשב במשחק פליי-אין עם מסיכה, אף חלק של המשפט לא היה נהיר לי - אבל החיים מלאי הפתעות, וביום שלישי האחרון מצאתי עצמי בגארדן, צופה במשחק ההישרדות בין וושינגטון ובוסטון בהתאם לכל מגבלות הקורונה.
אמריקה חוזרת לשגרה, אבל בקצב שלה. על הנייר, הרשויות מאפשרות להסתובב בחוץ בלי מסיכות - אבל הרבה אמריקאים, לפחות ממה שיכולתי להתרשם בקונטיקט ובמסצ'וסטס, מעדיפים להמשיך להתהלך איתן לעת עתה, מהטעם הפשוט וההגיוני שהם לא ממש סומכים על אמריקאים אחרים. לך תדע מי התחסן ומי מפיץ פייק ניוז, תיאוריות קונספירציה ומחלות. זו הרי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
באולמות סגורים, אם זה בתי קולנוע ואם זה מגרשי כדורסל, חובת המסיכות עומדת על כנה. איש לא מפקח על כך, אבל רוב הציבור מציית, לא כי הוא צייתן או ממושמע בהכרח, אלא כי באמריקה כל אחד סומך על עצמו ולא מבקש טובות משכנו.
הייתי השבוע במשחק בייסבול ובמשחק כדורסל, ובשני המקרים לא היו יותר מדי פרוצדורות מעבר למסיכות. בלבול המוח היחיד: אין תווים ירוקים בארצות הברית ומן הסתם גם לא יהיו, אבל לפני הכניסה למגרש צריך לסרוק הצהרת בריאות בטלפון ולסמן וי - ושוב, לא שמישהו יבדוק או מלכתחילה יוכל לדעת מה בדיוק מערכת היחסים שלכם עם הקורונה.
הנדנוד הקטן הזה בכל זאת יוצר לא מעט לחץ ועיכובים. בכניסה למשחק הבייסבול ביום ראשון, עמד מחוץ לפנוויי פארק האגדי אדם שנראה כמי שמבקר בו כבר עשרות שנים, והזדעק בקול רם שאין לו מושג איך לתפעל את הפרוצדורות הללו. הקורונה האיצה את תהליך הדיגיטציה של ארצות הברית בכל החזיתות, והותירה מאחורה את המאותגרים טכנולוגית.
לא בהכרח צריך להיות טכנופוב כדי להתקשות: גם אני הסתבכתי לרגע עם המעבר בין הכרטיס הדיגיטלי והצהרת הבריאות, ואמנם זה היה לרגע קט, אבל אף פעם לא נעים לעמוד מול שער סגור כלשהו, לחכות שהאינטרנט יועיל לטעון ולקוות שמי שמאחוריך יתאזר בסבלנות.
כרגע, כמות הצופים מוגבלת, כך שמלכתחילה אין תורים ארוכים, ואם מישהו נתקע - זה לא באמת יוצר צוואר בקבוק. השאלה היא מה יקרה בקרוב, כשאפשר יהיה לאכלס את היציעים במלואם, ואז הוויסות של הקהל יכול להפוך לחוויה הרבה פחות נעימה.
כרגע, מגבלות הקהל משפיעות עד מאוד גם על האווירה במגרשים. בשלב הזה, מותרת תפוסה של עד 25 אחוז. בפנוויי פארק מותר להכניס כתשעת אלפים צופים, ובגארדן קצת פחות מחמשת אלפים, ו-75 האחוז החסרים מורגשים.
שני האירועים לא היו נטולי דרמות. אמנם, המשחק בפנוויי פארק הוא "סתם עוד אחד מזיליון משחקי הבייסבול של העונה הרגילה", כפי שאמרו לי כמה אנשים, אבל היה בו כמעט הכל. הרד סוקס פגשו את לוס אנג'לס אנהיים יום לאחר שהביסו אותם בקלילות תשע-אפס, אבל הפעם עלו על רכבת הרים. האורחים עלו לשתיים אפס, בוסטון הצליחה לבצע מהפך ולשחרר לא מעט שאגות מהאוהדים המעטים, אבל תצוגת ענק של המפלצת היפנית שוהי אוטאני הבטיחה את הניצחון לקבוצה מעיר המלאכים. בנסיבות רגילות, אפשר רק לדמיין את האווירה במגרש. בנסיבות האלה? היא היתה דומה למשחק גביע טוטו באיצטדיון רמת גן, ואני יודע כי הייתי בכאלה.
במשחק הפליי-אין, מה שעמד על הפרק היה מלכתחילה משמעותי הרבה יותר. נכון, גם אם הסלטיקס היו מפסידים, הם היו מקבלים עוד הזדמנות, והפעם נגד הפייסרס; נכון, גם הניצחון בסך הכל סידר להם את הכבוד להפסיד מול הנטס. אך יותר מאשר שאלות פרקטיות, זה היה עניין עקרוני: לעלות לפליי-אוף מהדלת האחורית, אבל בכל זאת לעלות אליו ולא בזחילה, ובכך לשקם מעט את הכבוד שנפגם במהלך השנה העגומה הזו, ולהתייצב לעונה הבאה בראש מורם, מורם קצת יותר.
זו קרקע פורייה לסערת רגשות, אבל ביום שלישי גיליתי משהו חשוב: המרחק בין 4,800 צופים ל-19 אלף צופים גדול מהמרחק בין 4,800 צופים לאפס. בקרוב זה כבר לא יהיה רלוונטי לגבי ה-NBA, אבל האולימפיאדה בטוקיו תתקיים הקיץ בלי קהל, ולא בטוח שיזכרו אותה בגלל מדליות ושיאי עולם.
אז הקולות של הצופים והצופות אמנם לא הרימו את התקרה, ובכל זאת אפשר היה לשמוע אותם. מעבר לקריאות עידוד או קנאי גנריות, בלטה בעיקר צעקה חוזרת אחת - "MVP", שכוונה כמובן לג'ייסון טייטום. הכוכב הצעיר שבר שיא נוסף, כשקלע 50 נקודות בפעם השלישית בקריירה (כולן בחודש וחצי האחרונים) - השחקן היחיד בתולדות הסלטיקס שעשה זאת חוץ מאחד, לארי בירד.
לאורך שלבים ארוכים של המשחק, טייטום קלע יותר נקודות מכל וושינגטון ביחד. בוסטון אמנם ניצחה בפער של 18 נקודות, אך האמת שלא היתה כל כך טובה, אולי גם כי לא היה לה קהל שידחוף אותה. לוויזארדס היו הרבה הזדמנות לחזור למשחק והן הקפידו לבזבז אותן, כי מה לעשות: למרות מה שראינו ממנו במשחק הבא, ראסל ווסטברוק הוא לא ג'ייסון טייטום. מולי אני רואה את דני אבדיה בלבוש אזרחי, ואפשר להגיד שגם במשחק הזה הוא תרם יותר, או לפחות הזיק פחות, מאשר הכוכב המשוקץ.
בשבת ינסה טייטום לקלוע 50 נקודות בפעם הרביעית, והפעם מול ברוקלין. גם שם יש כמובן מגבלות תפוסה, ובמקרה זה כבר מדובר בפלייאוף על מלא, כך שהביקוש גבוה, ההיצע נמוך והמחירים מטורפים - קרוב לאלף דולר למקומות סבירים עד טובים.
העלויות בעייתיות בעיקר אם לוקחים בחשבון את הנדנוד האמיתי של תקופת החזרה לשגרה: כרטיסים נמכרים אך ורק בקפסולות של זוגות או רביעיות. כלומר, כדי ללכת למשחק אתה צריך למצוא מישהו שיתאים את עצמו לרף המחירים ולוח הזמנים שלך. ובכך, לא רק מי שלא עשיר נכנס לקבוצת הסיכון, אלא גם מי שאין לו חיי חברה עשירים.
אני בסך הכל אורח ארעי בעיר, כך שנדרשתי לפרסם פוסט בפייסבוק כדי למצוא פרטנר לפשע. למרבה המזל, אין דבר יעיל יותר מאשר מדיה חברתית בישראל, ולא חסרים ישראלים או יהודים שגרים באזור. תוך שעה כבר מצאתי דייט - בחור אמריקאי עם ידע ביזארי בכדורסל ישראלי. אני בספק אם אי פעם ישבו בגארדן שני אנשים עם מסיכה, צפו בג'ייסון טייטום קולע 50 נקודות ודיברו על אילן קובלסקי וקרטיס מקנטס, אבל השבוע זה קרה - ואמנם לא כל כך נהניתי מהמשחקים, אבל לפחות הרווחתי חבר.