רוצים תיקון? 5 דברים שצריכים להשתנות בעולם הספורט

אפשר ככל הנראה לחלק את ציבור חובבי הכדורגל לשניים: תומכי VAR והמתנגדים לו, ודרך החלוקה הזו גם לנסות ולאפיין כל מחנה. אז אנחנו לא כאן כדי לקבוע האם VAR הוא נכון לכדורגל המודרני או לא - העובדה היא שהוא קיים, והוא כאן כדי להישאר. הרכבת כבר מזמן עזבה את התחנה, ואם כבר, ניתן רק להניח שנקבל בעתיד יותר חוקים, נהלים והתייעלות בסגנון VAR, מאשר שנשוב אחורנית. אם כך, כל שנותר הוא לנסות ולמקסם את חוויות ה-VAR, כי כרגע היא רחוקה מלהיות חלקה. בתור התחלה, נחמד היה אם ליגת העל שלנו היתה יודעת לפעול בצורה מעט מהירה יותר, בדומה לחלק מהליגות הגדולות באירופה, ולא להזדקק לחמש דקות כדי לקבוע האם היתה נגיעת יד ברחבה או לא.

את הטכנולוגיה לכאורה נדמה שיש לנו, אבל משהו בהחלט חסר - בין אם זה אומץ לקבל החלטות (לעתים נדמה כאילו שופט נדרש לחשוב כמעט בזמן האמת על התגובות לשריקה או לאין-שריקה שלו, וגם על הוועדה המקצועית שתפרסם מספר ימים לאחר מכן את החלטותיה), שליטה מלאה בחוקה, מחסור בזוויות צילום או רצון לא ברור לגנוב את ההצגה ולסחוט עוד כמה רגעי מסך. כאן, אין ברירה אלא להזכיר: כדורגל משוחק עבור האוהדים, וכדאי להתחשב באוהדים לכל אורך הדרך. גם אם זה אומר להגביל בזמן את הדיונים בנושא, או אפילו להכניס אותנו פנימה, אל תוך ניידת ה-VAR, אולי אפילו לשמוע בזמן אמת את הדיונים בין אנשי השיפוט השונים. אם היינו יודעים מדוע לוקח להם חמש דקות להחליט האם לשלוף כרטיס אדום או לא, אולי לא היינו כל כך מתוסכלים או ממהרים להעביר ערוץ.

ולא, אנחנו לא מדברים הפעם על איכותם, או על טיבם של השדרים והפרשנים השונים. השנה כבר 2021, ובישראל עדיין אי אפשר לשלם על צפיה במשחק בודד - בין אם בליגת העל בכדורגל, בליגת העל בכדורסל, ולמען האמת גם לשלם בישראל על צפיה במשחקים בחו"ל זו משימה כלל לא פשוטה. אנחנו לא מתכוונים הפעם להתלונן על המחירים של ערוצי הספורט (חלקם דווקא הגיוניים מאוד ביחס לעולם, ומספקים תמורה ראויה מאוד. אחרים פחות), אלא על המעבר המתבקש שמתבצע ברוב תחומי חיינו, ובספורט טרם הושלם.

נניח שאתם אוהדים את מכבי נתניה בכדורגל, ומסיבה כזו או אחרת אין באפשרותכם ללכת לאצטדיון, וכל מה שמעניין אתכם זה לצפות אך ורק במשחקים של מכבי נתניה בטלוויזיה, ולא של אף קבוצה אחרת: מדוע שלא יתאפשר לכם לשלם אך ורק על ארבעה משחקים בחודש, ולבחור האם לצפות בהם בטלוויזיה, במחשב או באפליקציה ייעודית? ב"ליג פאס" המצוין של ה-NBA ניתן, למשל, לרכוש משחקים בודדים בלי לשלם על מנוי שלם לעונה. הגיע הזמן שגם בישראל ימצאו פתרונות דומים ויעשו צעד נוסף אל עבר מהפיכת ה"פייר-פר-וויו" הנהוגה בכל העולם.

אנחנו עמוק בעיצומה של מהפכה סטטיסטית של ממש - אם בעבר נהוג היה לגחך על חובבי הבייסבול שטובעים במספרים (רלוונטיים ולא רלוונטיים), הרי שהיום, כמעט בכל ענף אפשרי יש שלל תתי קטגוריות של סטטיסטיקות, סטטיסטיקות מתקדמות וסטטיסטיקות כל כך מתקדמות עד שלאוהד הממוצע אין שום סיכוי לדעת כיצד לפענח אותן. אל תבינו אותנו לא נכון - אנחנו לגמרי בעד, המספרים בהחלט יכולים לספר סיפור אחר מזה שנראה על פני השטח, או להשלים את התמונה המלאה, אבל במציאות של היום, לעתים הם עומדים כמעט לבדם, נטולי קונטקסט, ואפשר להסיק מהם מסקנות לא נכונות.

אינספור חשבונות טוויטר (בעיקר לועזיים) מוקדשים לאיסוף סטטיסטיקות, שבדרך כלל מוצאות עצמן מונגשות באתרי הספורט המרכזיים, אבל לא כדאי להתייחס לכל המספרים כשווים. האם זה שדני אבדיה סיים עם מדד הפלוס-מינוס הגבוה ביותר במשחק נתון בוושינגטון, למשל, אומר משהו אם לצידו היה שחקן שקלע 43 נקודות, והוויזארדס בכלל הפסידו? האם טריפל דאבל של 12 נקודות, 13 ריבאונדים ו-14 אסיסטים מצד ראסל ווסטסברוק בהכרח מרשים יותר מ-45 נקודות, 7 ריבאונדים ו-6 אסיסטים של דמיאן לילארד? וכמה משמעות יש לייחס לכך שבלם של מכבי חיפה, למשל, סיים משחק עם 97 אחוזי הצלחה במסירות, כשממילא רוב המסירות שלו היו על שטח קטן, בדרך כלל לשחקן הגנה סמוך? וגם: האם היינו מקבלים את הנתונים הללו אם מכבי חיפה היתה עושה תיקו ולא מנצחת? רובנו לא אנליסטים אלא אוהדים מן השורה, וככאלה, כדאי לקחת את הסטטיסטיקות השונות בעירבון מוגבל. הן יכולות לעזור, אך לא לספר את הסיפור כולו. כאן גם המשימה של כלי התקשורת השונים: במקום לצטט באופן מלא נתון כזה או אחר, מן הראוי לנסות ולהסביר אותו, או לכל הפחות לשים אותו בקונטקסט הנכון.

עושה רושם שהתופעה הזו רק הלכה והתגברה בשנים האחרונות, עם גדילתן של הרשתות החברתיות והפיכתם של כוכבי הכדורגל לכוכבי רשת: שחקן כלשהו יכבוש מול קבוצה כלשהי ולא יחגוג - לעתים כי העביר בה חצי שנה כמושאל. לעתים הקבוצה הזו אפילו זרקה אותו מכל המדרגות, האוהדים עשו לו את המוות, ובתוך תוכו הוא רוצה לעשות בדיוק את הדבר ההפוך - לחגוג על הראש של כל אותם אנשים, אבל הוא נאלץ לשמור על איפוק. להרים ידיים באוויר, כמתנצל, ולייחל לחידוש המשחק.

חברים, מדובר פה בספורט - אף אוהד של הקבוצה שספגה שער לא ישמח לפתע משום שהכובש לא חגג, ומעטים האוהדים שינטרו טינה של ממש לשחקנים שכבר עזבו את הקבוצות שלהם, בהנחה שהחגיגה אינה מתריסה או פרובוקטיבית יתר על המידה. בעידן בו הכסף שולט בספורט, ורק הולך לשלוט בו עוד יותר בשנים הקרובות, כל סימן של אותנטיות הוא חשוב, ואין לנו ברירה אלא לייחל לקצת יותר אותנטיות - גם בספורט הישראלי וגם בספורט העולמי. תביעו רגש, גם אם הוא יעלה לכם ב-2,000 עוקבים באינסטגרם או בתגובות זועמות בטוויטר. זה ספורט. זה משחק. כבשתם שער - תחגגו. וגם לנו, האוהדים, יש כאן לקח חשוב - להרגיע. אם כל כך מפריע לנו ששחקן שפעם שיחק בקבוצה שלנו כבש ועכשיו חגג את העובדה שעשה את מה שמשלמים לו כדי לעשות - הבעיה היא אצלנו, לא אצלו. בקיצור: קצת פחות רגש מהצד שלנו, קצת יותר רגש מהצד שלהם.

הסעיף הזה קשור רק אלינו, הצופים. כבודה של הנוסטלגיה במקומה מונח, אבל קשה להתכחש לקביעה שרמת הספורט העולמי ככל הנראה מעולם לא היתה גבוהה ביותר: בשנים האחרונות חזינו מקרוב בספרינטר הטוב בכל הזמנים, בכמה מהטניסאים הגדולים שידע הענף, בכדורגלנים מעוררי השתאות, בכדורסלנים שקיבעו את מקומם בספרי ההיסטוריה, ובכל זאת טבע האדם הוא לפקפק ולהתלונן, וכך גם טבעו של חובב הספורט הממוצע. כך אנחנו נקלעים פעם אחר פעם לוויכוחים מסוג "מסי או רונאלדו" ו"פדרר או נדאל", במקום לשמוח על כך שבכלל ניתן לקיים את הדיון הזה.

כמעט לצד כל ספורטאי ענק יש כוכבית קטנה - אבל עדיין כוכבית: זה טבעי ובסדר, אבל אולי מוטב לעשות תיקון קטן בחשיבה שלנו ובצורת ההסתכלות, ולהתעסק יותר בדמות הגדולה ולא בכוכבית הקטנה שלצידו, ותהא הכוכבית אשר תהא. זה אולי קצת פחות מעניין, אולי מייצר קצת פחות תגובות ורייטינג, אבל מי יודע מתי נקבל שוב את סטפן קרי, ניימאר, נובאק דג'וקוביץ' ודומיהם? מוטב שנהנה מהם כעת, בזמן אמת, ולא רק בדיעבד, כדי להקטין את הספורטאים העתידיים שטרם פרצו לחיינו. יש כל כך הרבה סיבות טובות יותר לכעוס, להתווכח ולפחד כרגע בעולם - בואו נשאיר את הספורט בגדר הנאה טהורה.