0:10. זהו המאזן הבלתי נתפס שבו מחזיקות הקבוצות המארחות במשחק החמישי והמכריע של סדרות היורוליג. עשר פעמים, בין 2001 ל-2019, נרשמה התוצאה 2:2 - ותמיד הקבוצה הבכירה ניצלה את יתרון הביתיות, הדירוג ואולי גם האיכות כדי לסגור עניין ברגע האחרון ולנצח.
אלא שעכשיו, אולי כרמז לקראת שבירת הסטטיסטיקה החד צדדית והחד משמעית, יתרחש אירוע שלא היה כדוגמתו: בשש העונות האחרונות הציגה היורוליג 20 סדרות פלייאוף, ורק שלוש מהן הגיעו למשחק מספר 5; העונה, לראשונה אי פעם, שלוש סדרות מתוך ארבע נמצאות במצב הזה. הערב (שלישי) ב-19:45 אנאדולו אפס נגד ריאל מדריד, ב-21:45 אולימפיה מילאנו מול באיירן מינכן וב-22:00 יסמנו ברצלונה וזניט סנט פטרסבורג את פקיעת המנדט וישלימו את תמונת העולות.
על אף ארבע השעות הדרמטיות והמרתקות שמצפות לאוהדי הכדורסל האירופי, קשה להבין את השיקול שמאחורי קביעת כל משחקי ההכרעה לאותו ערב. מכיוון שהפיינל פור יתקיים רק בעוד 24 ימים, מדוע לא לייצר חגיגה מתמשכת, שתפרוס את שלושת המפגשים על פני שלושה ערבים נפרדים? למה לקיים את כל ההתרחשות דווקא בערב שבו מתקיים חצי גמר ליגת האלופות בכדורגל, וגוזל את תשומת הלב התקשורתית? והאם לא היה ראוי להתחשב בריאל ובבאיירן, שעוד נאלצו לשחק בליגות המקומיות שלהן רק לפני יומיים?
1. זיכרונות מעונת הדובדבנים
"לפי יחסי הכוחות האמיתיים, היינו צריכים להפסיד 3:0 בסדרה. הצלחנו לסחוט את הלימון ולהגיע למשחק חמישי רק בגלל שאנחנו לבשנו את הגופיות הצהובות של מכבי תל אביב, עם המסורת, הגאווה וכוח ההרתעה, ומולנו עמדה הפועל גליל עליון, שמעולם לא זכתה קודם לכן באליפות. אם היית מציב את השחקנים שלנו בגליל, ואת השחקנים שלהם במכבי, זה היה נגמר בסוויפ".
כך, בפרספקטיבה של שנים רבות, ניתח מוטי דניאל את סדרת חצי הגמר הבלתי נשכחת בעונת הדובדבנים של 1993. במידה רבה, דבריו מזכירים את מה שקורה כעת במותחן בין אפס לריאל. הקבוצה הטובה באירופה, עם הכדורסל הכי אטרקטיבי ועם הגארדים הכי חדים ומוכשרים, ששלטה בהתרחשויות לאורך יותר מ-80 אחוזים מהזמן, מוצאת עצמה בערב מלחיץ ומכריע נגד האימפריה הפצועה, הכאובה והחסרה, שכבר חושבת בכלל על העונה הבאה, אבל ברשותה מספר הגביעים הגבוה בכל הזמנים.
בארבעת המשחקים הראשונים צעדה ריאל ביתרון רק ב-29:27 דקות (מתוך 160). בלי פאקו קמפאסו וגבי דק שנטשו, ללא אנתוני רנדולף שנפצע מזמן, עם אדי טבארס רק במשחק אחד, כשטריי תומפקינס מוגבל בגלל פציעה משלו, ובשעה שוונסן פוארייה מביט על ההתרחשויות מהצד - היא חשפה את נקודת התורפה הבודדה והנדירה במכונה של ארגין עתמאן.
אפס הוליכה 61:74 כשנותרו שש דקות לסיום משחק מספר 3, וכבר הכינה את המטאטא, אבל הבלאנקוס טסו ל-2:19 ו-0:16, וניצחו 76:80. אפס הובילה 59:72 כשנותרו חמש דקות לסיום משחק מספר 4, והתרחיש חזר על עצמו במדויק - בדרך ל-76:82 ספרדי. לתופעה המוזרה הזאת יש יותר הסברים מנטליים ופסיכולוגיים מאשר ספורטיביים ומקצועיים, ואחרי שהתגברה על שברון הלב מביטול העונה שעברה, הפציעה של שיין לארקין והפתיחה החלשה של העונה - אנאדולו צריכה להוכיח שהיא לא נמסה ברגעי הלחץ המכריעים.
ריאל עמדה בפני סיום עגום לעונה כושלת (בזירה האירופית) בלי שום בשורה לעתיד, אבל פאבלו לאסו עשה זאת שוב והציג לראווה את אוסמאן גארובה. בגיל 19 הוא העמיד בשני הניצחונות ממוצעים טבארסיים של 17 נקודות ו-11.5 ריבאונדים, כשהוא מתפקד עם 203 סנטימטריו כגבוה בודד. הפורוורד/סנטר הספרדי ייבחר בסיבוב הראשון של הדראפט הקרוב, ואולי ריאל אפילו לא תספיק ליהנות ממנו כמו שצריך לפני שיפרוש כנפיו לליגה של לוקה דונצ'יץ'.
נקודה למחשבה: מלבד השאיפה להיות הראשונה שמנצחת בחוץ במשחק החמישי, ריאל רוצה להיות גם הראשונה שהופכת פיגור 2:0 לניצחון 2:3 ביורוליג. מעבר לעובדה שיתרון האיכות (וגם הניסיון) נמצא בידי אפס, השאלה היא כמה כוחות נותרו במותניהם של הספרדים אחרי המאמץ העילאי שהשקיעו בדרך לשוויון. אולימפיאקוס ופנאתינייקוס, שביצעו קאמבק ביתי דומה ב-2014, נפלו מהרגליים במשחק החמישי באותה עונה.
2. סגירת המעגל של פסקואל
צ'אבי פסקואל זוכר היטב מי הייתה הסינדרלה האחרונה שהעפילה לפיינל פור. קראו לה לוקומוטיב קובאן, ועם סוללת זרים בעונת פריצה (רנדולף, כריס סינגלטון ומלקולם דילייני) היא הדהימה את אירופה ב-2016, כשהתברגה בחצי הגמר ומיד אחר כך נשרה ליורוקאפ. ולמה פסקואל זוכר? כי הוא זה שהפסיד לה במשחק החמישי, ואחר כך נפרד מברצלונה בתום תשע עונות כמאמן.
פסקואל לא חזר מאז לפיינל פור, וגם ברצלונה לא. היא ניסתה את מזלה עם יורגוס ברצוקאס (שניצח אותה עם קובאן), סיטו אלונסו וסווטיסלאב פשיץ', והתרסקה. הוא עבר בפנאתינייקוס (תגיד, דימיטריס ינאקופולוס, עשית כמה וכמה טעויות פטאליות בשנותיך כבעלים - אבל לפטר את פסקואל? באמת?!), נאלץ לשבת בבית במשך יותר משנה וכעת יכול לעשות את הבלתי ייאמן: לעלות לפיינל פור שישי בפאלאו בלאוגראנה. רק הפעם, מהצד האורח.
לא משנה איך הסדרה הזו תסתיים, פסקואל המיט נוקאאוט על שרונאס יאסיקביצ'יוס בכל הקשור להכנה, טקטיקה ואסטרטגיה. הוא העלים את ניקולה מירוטיץ', ניצל את ההיכרות הממושכת שלו עם ניק קלאתיס, הביא את קווין פאנגוס לשיאו ועשה הכול בלי שניים מהשחקנים החשובים ביותר בקבוצתו, מתיאוש פוניטקה וארתוראס גודאיטיס.
ובעיקר, פסקואל עיכב את תהליך הפיכתו של שאראס למלך המאמנים באירופה. הליטאי מפעיל לחץ עצום על שחקניו, אבל מה שעובד מול הצעירים של ז'לגיריס קובנה לא בהכרח מתקבל בברכה אצל הכוכבים עתירי הניסיון, המזומנים והאגו בבארסה; בעיני רבים, הוא מחקה את ז'ליקו אוברדוביץ' (אצלו שיחק יותר מאשר אצל כל אחד אחר בקריירה), אבל גם הגנרל הסרבי החל לגעור בחניכיו לעיני כל אחרי שלקח שלושה או ארבעה גביעים, ולא הרשה לעצמו לעשות זאת בשלב כל כך מוקדם של קריירת האימון שלו.
נקודה למחשבה: כל הסדרות בין מקומות 1 ל-8 הסתיימו ב-1:3 לאלופת העונה הסדירה, ובכך כבר הצליחה זניט במקום שבו כל קודמותיה נכשלו. תיאורטית, רק זכייה בגביע תבטיח את מקומה לעונה הבאה ביורוליג (המקום שהוענק בעבר לסגניתה של צסק"א מוסקבה ב-VTB בוטל), וכעת, כשהקרב על הכרטיס החופשי מגיע לישורת האחרונה, וכשפסקואל חתום על חוזה מחודש עד 2024, מן הראוי שהנהלת המפעל תמהר ותכריז: זניט נשארת.
כל עוד אוברדוביץ' בשבתון, אטורה מסינה הוא המאמן הפעיל המעוטר ביותר באירופה. ארבעה גביעים יש לו בארון, והוא הפך כבר לוזרית נצחית אחת (צסק"א) לקבוצה מנצחת, אבל נדמה שהאתגר במילאנו גדול שבעתיים. האלופה לשעבר לא הייתה כבר 29 שנים בפיינל פור, ודווקא כשכבר נגעה במטרה, היא קרסה וכשלה.
כשהאיטלקים ברחו ל-42:55 במשחק הרביעי במינכן, מסינה היה צריך לדעת. הלוא הוא כבר ברח ל-40:55 בחצי הגמר האחרון שלו, ב-2014 נגד מכבי תל אביב, והפסיד בחסות בעיטת הוולה של ויקטור חריאפה; וזה שוב קרה לו. ולדימיר לוצ'יץ' ופאול ציפסר עשו את הבלתי ייאמן: אחרי הפסד אכזרי במשחק מספר 1, כמעט תבוסה במשחק השני במילאנו והשפלה ב-38 הפרש בליגה הגרמנית לאלבה ברלין, אנדראה טרינקיירי מוצא עצמו בסיטואציה חלומית - 40 דקות לפני פקיעת המנדט של מסינה, חברו לשעבר ויריבו המר בהווה עומד מולו כלשון מאזניים.
על פניו, היתרון הברור שייך למילאנו. זו לא רק הביתיות (שחשיבותה פחתה פלאים בהיעדר הקהל), ולא רק הכישרון והאתלטיות, ולא רק הניסיון. בזמן שלבאיירן יש רק שחקן אחד שהופיע אי פעם בסדרת פלייאוף ביורוליג, לאיטלקים יש שני אלופים מכהנים (קייל היינס וסרחיו רודריגס). אבל משחק מספר 5 עוסק כנראה פחות בכדורסל, ויותר בנבכי הנפש. וכשרואים את התורה מסיני מסתובב בחוסר שקט על הקווים, מתיישב על הספסל ונראה לחוץ ולחיץ מתמיד, קשה להימנע מהמחשבה שאולי גוש השינוי עומד בפני מהפך היסטורי.
נקודה למחשבה: דיוויד בלאט גידל כמה וכמה כוכבים במהלך קריירת האימון שלו, וראוי לזכור ולהזכיר שגם ביומו האחרון כמאמן - בקבוצה האחרונה שבנה - הוא האיש שנתן צ'אנס ראשון ביורוליג לשני גארדים נפלאים. שניהם נכשלו אשתקד יחד באולימפיאקוס, אבל הערב ייאבקו ראש בראש על הכרטיס האחרון לפיינל פור. האחד הוא קווין פאנטר, והשני הוא ווייד בולדווין.