ימי הטום: הקאמבק של הניקס ושל טום תיבודו מביא בשורה חדשה ל-NBA?

בשנים האחרונות צעד טום תיבודו במסלול מקביל לניקס, ונראה היה שאיבד רלוונטיות. אבל מה שנראה לפני פתיחת העונה כשידוך שימשיך את הדעיכה של הקבוצה ושל המאמן, התברר כהצלחה מסחררת. עכשיו כשההעפלה לפלייאוף בפתח הגיע הזמן לשאול את השאלות הקשות: האם יש לזה עתיד?

אסף רביץ
01/05/2021
אפשר רק לקוות בשביל הניקס שהתרחיש של כרמלו במדיסון סקוור גארדן לא יחזור(צילום: AP)

לקראת כתבה חיובית על הניקס, חפרתי בארכיון של עצמי כדי לבדוק אם ב-16 השנים בהן אני כותב על NBA היה כדבר הזה. אז מסתבר שכן, בעונת 2012/13 כתבתי על הקבוצה האיכותית שנבנתה ב-MSG בהנהגת כרמלו אנתוני. זו הייתה הבלחה חד פעמית של אחד המועדונים הכושלים בספורט האמריקאי במילניום הנוכחי. עונה אופטימית של הניקס זו תופעה של פעם בעשור בימינו. שאלת המפתח של הכתבה האופטימית הנוכחית היא האם זו העונה שיכולה לשנות את התמונה, להתחיל עידן חדש במכה של הכדורסל. יש סיבות טובות לחשוב שכן וסיבות טובות לחשוב שלא.

כשבועיים לסיום העונה הרגילה, הניקס מדורגים במקום הרביעי במזרח. אם העונה הייתה מסתיימת כעת, הם היו מארחים את אטלנטה לסדרת סיבוב ראשון בה היו סוג של פייבוריטים. אבל זה עוד לא מבטיח כלום. המאזן של ניו יורק טוב רק בשני משחקים מזה של מיאמי שבמקום השביעי שמוביל לטורניר ההעפלה לפלייאוף. החבורה של טום תיבודו יוצאת למסע ארוך וקשה במערב, שיכלול משחקים מול דנבר, פיניקס, הקליפרס והלייקרס. המקום בפלייאוף ממש לא מובטח עדיין.

אבל עצם הדיבור על הבטחת מקום בפלייאוף הוא הישג עצום עבור הניקס, הישג שהגיע לגמרי משום מקום. קל לשכוח עכשיו שבפתיחת העונה ניו יורק נחשבה לנמושה הבכירה של המזרח, הקבוצה היחידה בקונפרנס שלא ממש שואפת לשום דבר, נמצאת בעונת מעבר נטולת שחקן בכיר של ממש, עונה בה כמעט כל הסגל מסיים חוזה ולא צפוי להמשיך. זה אפילו לא היה רע, זה היה אמור להיות חלק מתהליך בנייה מחדש שהתסריט האופטימי שלו כולל כוכב שמגיע מהדראפט והמון מקום פנוי מתחת לתקרת השכר בשנים הקרובות כדי לגייס כוכבים שמתפנים. אבל פתיחת העונה הייתה טובה, ההמשך היה סביר ובשלב בו אמורה הייתה להגיע נפילה הגיעה דווקא הפריצה קדימה - הניקס ניצחו 10 מ-11 המשחקים האחרונים והפכו לאחת ההפתעות הגדולות של העונה.

איך ניתן להסביר את ההצלחה המפתיעה? בשתי מילים - טום תיבודו. המאמן הקשוח הגיע לניו יורק כשהוא בעצמו כבר על תקן פרוייקט שיקום אחרי הכישלון במינסוטה. התחושה הייתה שעולם הכדורסל השתנה אבל תיבס לא השתנה יחד איתו. גם מבחינה סגנונית - ההגנה המצופפת שלו הייתה נהדרת לעידן הסופרסטארים שהכל בנוי סביבם ונראתה הרבה פחות רלוונטית בעידן הריווח המקסימלי. וגם מבחינה מנטאלית - הכוכבים הצעירים לא מקבלים סמכות של רס"ר קשוח כמו פעם, הם צריכים מאמנים שיתחברו אליהם, שיבינו אותם, שיתאימו את עצמם אליהם. לא הייתה סיבה להניח שמה שלא עבד עם קארל אנתוני טאונס ואנדרו וויגינס כן יעבוד עם ג'וליוס רנדל ואר ג'יי בארט, זה נראה מתכון בטוח לשחזור אותם קשיים.

עוד בוואלה!

60 נקודות לג'ייסון טייטום בקאמבק המטורף של בוסטון מול סן אנטוניו, לברון חזר והפסיד

לכתבה המלאה
מאמן ניו יורק ניקס טום תיבודו עם השחקנים. Mike Stobe, AP
פתאום זה שוב עובד לו. תיבודו עם השחקנים(צילום: AP, Mike Stobe)

אבל לא תמיד מה שנראה דומה על פני השטח אכן דומה. קשה להסביר למה מאמנים מצליחים מאוד בסיטואציה מסוימת ונכשלים באחרת. מייק ד'אנטוני, התאום ההתקפי של תיבודו, הוא דוגמא מצוינת לכך - הוא בנה את פיניקס הגדולה של סטיב נאש, נכשל לחלוטין בניקס ובקבוצת הכוכבים של הלייקרס בתחילת העשור הקודם ואז המציא את עצמו ואת ג'יימס הארדן מחדש ביוסטון. עדיין מוקדם מאוד לדבר על מערכת היחסים של תיבודו עם כוכבי הניקס, אבל נראה שנוצר קליק בינו לבינם, שמזכיר את היחסים שלו עם דרק רוז הרבה יותר מאשר את היחסים עם וויגינס וטאונס.

לפני הכל, הוא גייס את שני הכוכבים שלו למחויבות הגנתית. הסיפור של הניקס הוא קודם כל ההגנה, שמדורגת רביעית בליגה אחרי ההגנות של הלייקרס, פילדלפיה ויוטה. לכל השלוש האלה יש עוגנים הגנתיים משמעותיים, לניקס אין אף שחקן שניתן לדבר עליו כמועמד לתואר שחקן ההגנה של העונה. מי שאמור היה להיות העוגן הזה, הסנטר הצעיר מיטשל רובינסון, בכלל פצוע רוב העונה. הרוטציה של תיבודו מבוססת על שני כוכבים שלא ידועים ביכולות ההגנתיות שלהם ועל חבורה של שכירי חרב וותיקים שרובם נחשבים לשומרים סבירים אבל אף אחד מהם לא עשה לעצמו שם של סטופר איכותי.

המאפיין הבולט של הגנת הניקס הוא עבודה קשה, מה שהופך אותה להגנת תיבודו קלאסית. כולם כולל כולם נאבקים בחסימות, מבצעים את הרוטציה הנוספת, מגיעים לעזור, מזהים שחקן פנוי ומיד רצים אליו, מוכנים להקריב את הגוף שלהם. כולם מתבררים גם כשחקני הגנה סבירים ומעלה. כאשר רנדל ובארט מחויבים הם יודעים לנצל את שילוב הגודל והזריזות שלהם כדי להטריד גם פורוורדים בכירים. נרלנס נואל הוא סנטר הגנתי איכותי שמשנה זריקות ומסירות בצבע. אלפריד פייטון, רג'י בולוק וטאג' גיבסון מנוסים ויודעים את העבודה. אפילו דרק רוז, שחבר שוב לתיבס במהלך העונה, התפתח עם השנים לשומר חכם וסולידי.

מבחינה סטטיסטית, מה שהניקס עושים הכי טוב בליגה זה להוריד את אחוזי הקליעה של היריבה מכל הטווחים. היריבות קולעות מולם באחוז הנמוך ביותר באופן כללי (44.4 אחוזים), משלוש (33.8 אחוזים) ומתחת לסל (60.6 אחוזים). אחת הסיבות לכך היא ירידה נהדרת להגנה - ניו יורק סופגת 10.4 נקודות במתפרצות, רק מיאמי סופגת פחות. במשחק העומד, בעוד שפרופיל הזריקות של היריבות לא אידיאלי - הן זורקות יחסית הרבה שלשות ומגיעות הרבה לצבע, מה שהופך את הגנת הניקס לאיכותית כל כך זו היכולת להפריע לכל זריקה. גם זריקות שעל פניו נראות חופשיות לחלוטין הן לא ממש כאלה נגד הניקס. הצבע תמיד פקוק, בהתאם לשיטה של תיבס, אבל גם מול זריקות מבחוץ תמיד יהיה מי שיעשה את המאמץ לרוץ עם יד מונפת ולהפריע לזריקה. הגנה איכותית היא הרבה יותר מרק עבודה קשה, יש הרבה ניואנסים קטנים של חוכמה וכישרון בהגנת הניקס, אבל הכל מתחיל שם בהשקעה ובאינטנסיביות של כל פוזשן הגנתי.

עוד בוואלה!

גם שחקני הליגה מפרגנים לטייטום ש"נועד לגדולות", לברון מרוצה למרות ההחטאה

לכתבה המלאה
כולם עובדים קשה. בארט, רוז ורג'י בולוק(צילום: AP, Noah K. Murray)

על ההתקפה של הניקס לא היה יותר מדי מה לספר עד לפני שלושה שבועות. היא דורגה אז במקום ה-21 בליגה והתבססה כמעט לחלוטין על יכולת היצירה של רנדל ובארט. לא בגלל שהקבוצה לא ניסתה דרכים אחרות ליצור מצבי זריקה, פשוט לא הייתה לה יכולת - אין בסגל מנהל משחק איכותי באמת, אין מספיק קלעי חוץ, הסנטרים לא עושים הרבה מעבר ללסיים בדאנק. יותר מדי התקפות נתקעות עד שמוסרים לרנדל או בארט שיחלצו משהו. שניהם לא נחשבו בפתיחת העונה לשחקנים שמסוגלים לסחוב התקפה לבדם, לא כרגע לפחות, ושניהם הפתיעו מאוד לטובה ביכולת לעשות את זה, אבל זו לא נראתה כמו שיטה מנצחת. הניקס מדורגים במקום ה-29 בליגה באחוז הסלים שהם קולעים מאסיסטים (54.1) ה-27 בכמות השלשות למשחק (29.7) וה-30 באחוזים מתחת לסל (60.2), אלה לא בדיוק מספרים של התקפה מודרנית.

אבל ב-11 המשחקים האחרונים, מאז התשיעי באפריל, התקפת הניקס מדורגת במקום הראשון בליגה, עם 118.7 נקודות ל-100 פוזשנים. הסגנון לא השתנה, אחוז הסלים מאסיסטים אפילו נמוך יותר וכמות השלשות עדיין נמוכה. אבל הקבוצה של תיבודו קולעת שלשות בתקופה הזאת ב-41.9 אחוזים, בזכות ארבעה קלעי חוץ לוהטים: רנדל קולע בתקופה הזאת 3.3 שלשות ב-46.8 אחוזים, בארט 2.5 שלשות ב-41.8 אחוזים, בולוק 3.4 שלשות ב-44.6 אחוזים והרוקי עמנואל קוויקלי עם שתי שלשות ב-46.8 אחוזים. בעוד שקשה להאמין שהאחוזים האלה ישרדו לאורך זמן, הם כן מעידים על פוטנציאל של קבוצת שלשות איכותית שמסתתר בקבוצה שאמורה הייתה להיות אחת החלשות בליגה בתחום.

פרט לקליעה הקולקטיבית, המאפיין הבולט בתקופה האחרונה הוא קפיצת המדרגה של ג'וליוס רנדל. בתשעה המשחקים האחרונים שלו רנדל קלע 31.3 נקודות למשחק, כולל 3.8 שלשות במעל ל-50 אחוזים. הוא קלע מעל ל-30 נקודות בשבעה מתשעת המשחקים, לאחר שבכל הקריירה לפני כן היו לו 19 משחקים של יותר מ-30 נקודות מתוך 428. הוא שיפר מאוד את השליטה בכדור ואת הקליעה מבחוץ, הוא מאסיבי ומשחרר כדור מגבוה לכן קשה מאוד למנוע ממנו ליצור מצב זריקה. את רוב הנקודות שלו הוא משיג בזכות היכולת לקלוע זריקות שעבור אחרים נחשבות לקשות, הרבה פעמים נראה כאילו הוא יוצר מצב זריקה תוך כדי הליכה. רנדל התפתח גם לשחקן פיק נ' פופ נהדר שמזהה את הנתיב הפתוח ביותר על קו השלוש שישאיר לו את השנייה שהוא צריך כדי לעלות לזריקה. זו הייתה עונת הפריצה של רנדל עוד לפני השבועות האחרונים, אך בהם הוא כבר מתחיל להיראות כמו מישהו שניתן לבנות סביבו התקפה טובה.

גם בארט השתפר בתקופה האחרונה שלו, אך אצלו מדובר בשיפור הדרגתי לאורך כל העונה. קשה עדיין לאפיין את שחקן השנה השנייה, הוא מראה יכולת לעשות הרבה מאוד דברים אבל עדיין לא עושה שום דבר ממש טוב בעקביות. יש לו פוטנציאל קליעה, חדירה, יצירת מצבי זריקה בטווחים שבין לבין ומסירה בפיק נ' רול שיכול להפוך אותו לשחקן בכיר בליגה, אבל הוא יכול גם להיתקע כשחקן שלא מספיק טוב באף אחד מהתחומים. בינתיים הוא משמש ככוכב המשנה של רנדל, וביחד הם צמד פורוורדים שיוצרים מצבי זריקה באופן לא שגרתי ורוב היריבות לא ממש יודעות איך לעכל אותם.

יותר מעוד עונת פריצה. ג'וליוס רנדל(צילום: AP, Noah K. Murray)

בעוד שהריצה הנוכחית הופכת את הניקס לאחת מקבוצות הפיל-גוד של העונה הרגילה, קשה לדמיין אותה עושה משהו משמעותי בפלייאוף. בהתאם למסורת של תיבודו, הכוכבים משחקים הרבה יותר דקות מבכל קבוצה אחרת. רנדל מוביל את הליגה בכמות דקות למשחק (37.5) וכמות דקות כללית (2325). בארט, שלא החמיץ משחק העונה, מדורג שלישי בכמות דקות כללית עם 2,185. מעבר לשאלת הרעננות של שניהם, בפלייאוף גם כוכבי היריבות ישחקו הרבה יותר דקות. בפלייאוף היריבות גם ילמדו את שני הסקוררים של הניקס ויכריחו שחקנים אחרים ליזום. ההגנה כנראה תמשיך להיות טובה, אבל אין לתיבודו סטופר קלאסי עבור שחקנים כמו יאניס אנטטוקומפו, ג'ייסון טייטום או ג'ימי באטלר.

מה שמחזיר אותנו לשאלה האם קבוצת הפיל-גוד הזו היא הבלחה חד פעמית או התחלה של תהליך שיהפוך את הניקס לקבוצת צמרת. התשובה היא שקשה מאוד לדעת, כי לסגל הנוכחי יש מעט קשר לעתיד. מבין תשעת שחקני הרוטציה ברצף המוצלח הנוכחי, רק שלושה חתומים לעונה הבאה, והם כנראה השלושה היחידים שרלוונטיים לעתיד של הניקס - רנדל, בארט וקוויקלי, שמראה ניצוצות אבל מאוד מוקדם לדעת אם יש בו משהו מעבר לסקורר מהספסל. רובינסון אמור להיות סנטר העתיד של הקבוצה, אבל לשם כך יצטרך לבצע קפיצת מדרגה בכמה תחומים. הרוקי אובי טופין ושחקן השנה השלישית קווין נוקס מתקשים לקבל דקות אצל תיבודו ולא ברור עד כמה ניתן לבנות עליהם כששני הכוכבים משחקים בעמדות שלהם. אלה כל השחקנים שחתומים לעונה הבאה.

הבשורה הטובה היא שזה משאיר הרבה מאוד מקום מתחת לתקרת השכר. ליאון רוז, האיש החזק בהנהלה כיום, עשה עבודה נהדרת של ניקוי אורוות ויצירת תנאים אידיאליים להחתמת כוכבים. הבשורה הרעה היא שלא צפויים להיות כוכבים פנויים בקיץ הקרוב. בימינו קשה מאוד לדעת באיזה קיץ סופרסטארים יחליטו לשבר את הכלים ולחבור לסיטואציה חדשה בקבוצת שוק גדול. נראה שלניקס אין את המזל של ברוקלין מלפני שנתיים, למשל, כאשר קווין דוראנט וקיירי אירווינג חיפשו בית משותף. מעניין איך רוז ייערך לקיץ הקרוב, האם ישתמש במקום הפנוי כדי לחפש גארדים מדרג שני כמו קייל לאורי הוותיק או לונזו בול הצעיר, או שהוא יעדיף להחתים שחקנים משניים לשנה ולהמשיך לחכות להזדמנות להביא סופרסטארים בכירים.

ניתן להכריז שתנאי הפתיחה הנוכחיים הם הטובים ביותר שהיו לניקס מאז שנות התשעים - רנדל אולי הופך לסקורר בכיר באמת, בארט הוא שחקן שנה שנייה עם פוטנציאל של כוכב עתידי, מסביב יש כמה צעירים מעניינים ובקיץ יהיו כ-60 מיליון דולר פנויים מתחת לתקרת השכר. אבל אולי הלקח החשוב ביותר מהעשורים הרעים הוא שבמקום לבזבז מיליונים ברגע שניתן, עדיף לחכות לשחקנים שבאמת יכולים לשנות גורל של מועדון. בטח בעידן בו הסופרסטארים אוהבים לשנות סיטואציות ולבחור בעצמם את העיר בה הם משחקים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully