יום הזיכרון לשואה ולגבורה

"אלמלא אבותינו ברחו, לא היינו כאן": הקשר של טראוויס ווריק ובן אייזנהארט לשואה

רבים מבני משפחתם של כדורסלני הפועל באר שבע נרצחו במחנות על ידי הנאצים. ווריק הספיק לחזור לבית סבתו בהמבורג לפני שנפטרה, וסבו של אייזנהארט נלחם נגד הגרמנים. "כיהודים, אנחנו בני מזל שיש לנו את ישראל", הם אומרים, ומביעים חשש ממצבה של הקהילה היהודית בארה"ב

חברים לקבוצה עם סיפור חיים משותף. בן אייזנהארט (מימין) וטראוויס ווריק (צילום: ברני ארדוב)

בחורף 2015, כששיחק ברסטה פכטה הגרמנית, טראוויס ווריק נסע להמבורג ל"יום שלא אשכח כל חיי". הכדורסלן גילה כי בעיר התגוררה משפחת שטופלמן, משפחתה של סבתו אליס, שבבעלותה היו כמה קצביות ושחלק גדול ממנה נספה בשואה. "הדבר הכי מדהים בעיניי הוא שסבתא אליס וסבא שלי פול היו איתי אונליין במהלך כל היום".

"סבתא שלי", מספר כדורסלן הפועל באר שבע לוואלה! ספורט, "ברחה מהמבורג בגיל שנה, כך שאין לה זיכרון משם, וההורים שלה לא רצו לדבר ולספר למה נאלצו לברוח, ולא רצו לדבר גרמנית בבית. לקחתי את החוויה שלי משם ודיברתי איתה על זה כל עוד היא עדיין צלולה בגילה. היא חזרה לבקר שם רק פעם אחת, בשנות ה-80. השווינו תמונות ורשמים".

בשנה האחרונה נפטרו סבו וסבתו של ווריק לאחר שחלו בקורונה. "אני יכול לפחות להתנחם בכך שהצלחתי לחוות איתה חלק מהזיכרונות, וזה יום שאקח איתי תמיד".

עוד בוואלה! NEWS

"כאילו קניתם את זה בחנות": מי אחראי לאמנות הזו? התשובה תפיל אתכם

לכתבה המלאה
נמלטו מזוועות השואה, ונפטרו השנה מקורונה. סבו וסבתו של ווריק בחתונתם (צילום: באדיבות המשפחה)

סבו של ווריק, פול, ברח מפולין בגיל צעיר, ודרך קובה הגיע לניו ג'רזי. סבתו נולדה בהמבורג ב-1937 ונמלטה עם הוריה דרך רוטרדאם לניו ג'רזי. חלק מקרוביה לא הצליח לעזוב את הולנד, ואבי המשפחה, גרשון שטופלמן (סבה של אליס), נרצח באושוויץ, כמו גם דודה ואשתו; דודתה מתה בסוביבור, ובעלה ההולנדי באושוויץ. רק שניים מאחיה של הסבתא רבתא הצליחו לברוח.

ווריק קיבל אזרחות גרמנית, ופגש בהמבורג היסטוריונית שעובדת במוזיאון. עבודת הגמר שלה באוניברסיטה הייתה על משפחת שטופלמן, ובעזרתה הוא גילה את אבן ההנצחה לקרוביו. "המטרה בגרמניה היא לספר את הסיפור של כל מי שנמצא על אבן הנצחה במדינה. פגשתי את ההיסטוריונית של המשפחה שלי, היא עשתה לי סיור וראיתי גם את מסמכי הפיצויים שהמשפחה ביקשה לאחר המלחמה. ראיתי את הבית שסבתא שלי נולדה בו, והייתי בקצביה המשפחתית שהפכה בינתיים לחנות אופנה. הרצפה בלובי נשארה אותה רצפה מלפני 100 שנה, וזה היה ממש מדהים לראות", הוא מספר.

משפחתו של ווריק התמקמה בניו ג'רזי, בה הוא זכה לחינוך יהודי. "סבא וסבתא היו מאוד דתיים, ואני זוכר את עצמי הולך לבית הכנסת לראות את התורה בתור ילד קטן. סבא לימד אותי את הפרשה שלי לבר המצווה, הלכתי לבית ספר עברי פעמיים בשבוע אחרי הלימודים".

- עד כמה זיכרון השואה היה נוכח בחייכם כמשפחה?

"ידעתי תמיד על השואה, אבל לא ידעתי שהמשפחה שלי נפגעה כך, ופרטים מדויקים יותר גיליתי רק בזמן המכללה בערך. דוד שלי, מייק, עשה מחקר גדול, ולפני 12 או 13 שנים התחלנו לגלות דברים. רק בעשור האחרון התחלנו למצוא פרטים על המשפחה שלנו, ועל מה קרה לנו באופן ספציפי. כילד, אני זוכר שהייתה פלטת זיכרון מחוץ לבית הכנסת שהיינו הולכים אליו. למדנו הרבה על הנושא. כשגיליתי את השורשים הגרמנים שלי, אז הפרספקטיבה שלי השתנתה".

נלחם נגד המדינה שבה נולד. הנרי, סבו של אייזנהארט, בצבא ארה"ב (צילום: באדיבות המשפחה)

- והיום, כשאתה חי בישראל, מה יום הזיכרון לשואה ולגבורה מסמל עבורך?

"שיחקתי במכבייה בשנת 2009 כשהייתי בן 18, וידעתי שאני רוצה לחזור לגור או לשחק כאן. בפסח תמיד שרנו 'לשנה הבאה בירושלים', ותמיד רציתי להגיע לשם. אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי, וזה אפילו מיוחד יותר בגלל הדרך שבה גדלתי. יום השואה מאפשר לי להשקיף ולהסתכל על המשפחה ועל ההיסטוריה שלי, ולהבין למה אני כאן היום. בלי חלק מההחלטות האמיצות של המשפחה שלי, ושל משפחות אחרות שהצליחו לברוח, לא היינו מנהלים את השיחה הזאת. חשוב לזכור את זה".

- יש סכנה שטרגדיה כזאת עלולה לחזור?

"בעבר חשבתי שאין סיכוי שדבר כזה יכול לקרות שוב, אבל עם כל השטויות שקורות באמריקה כיום עם הפוליטיקה והכול, זה מתחיל להיות קרוב מדי. אולי לא באותה המידה של השואה, אבל אני לא אוהב את הכיוון שהדברים הולכים אליו. אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה שלנו".

זכות גדולה. טראוויס ווריק למרגלות בית סבתו בהמבורג, לפני שש שנים (צילום: באדיבות המשפחה)

לצידו של ווריק בבאר שבע משחק בן אייזנהארט, שמשפחתו נמלטה מברלין בסוף שנות ה-30. של אייזנהארט התיישבה בסיאטל בסוף שנות ה-30. סבו של בן נולד ב-1911 ועסק עם משפחתו בתחום ריהוט עץ. הם היגרו לסיאטל בזכות הבת של עובדת בבית סבו שחתמה על המסמכים הדרושים, אך הגיעו לארה"ב מחוסרי כל. כדי לפרנס את המשפחה ואת הוריו, סבו של אייזנהארט הצטרף לצבא האמריקאי ולחם נגד המדינה שבה נולד במספר רב של קרבות מפורסמים, בין היתר בקרב נורמנדי, והיה בין אלה ששחררו מחנות ריכוז, והיה בין הניצולים היחידים שגם שיחררו ניצולים אחרים. בצד של סבתו הצליחה המשפחה לברוח בשלב מוקדם מרומניה, כששתי בנות דודות שרדו את המחנות, אך כל שאר הקרובים נספו. הן הגיעו לסיאטל דרך שבדיה.

"בפסח תמיד היינו ביחד, והן מעולם לא דיברו על מה שעברו במחנות", מספר אייזנהארט. "אני זוכר שהיו לנו שני כלבים, וידענו שכשהן באות הם לא יכולים להיות בבית, בגלל מה שהן חוו שם".

אייזנהארט (30) מספר כי הזהות היהודית הייתה משמעותית בביתו. "אני בא מעיר קטנה, והיו לי מעט חברים יהודים. ההורים שלי ראו חשיבות בחינוך וביהדות שלי ושל האחים שלי, והשואה הייתה חלק מהזהות שלנו. למדנו על זה בבית הספר, אבל יותר מהצד האמריקאי של המלחמה, עם פרל הרבור והכל. כיהודי אתה מסתכל על הדברים בצורה אחרת, ואת זה למדנו בבית".

קשורים לישראל, מוטרדים מהמצב בארה"ב. ווריק ואייזנהארט במדי הפועל באר שבע (צילום: דני מרון)

אייזנהארט ביקר בעבר במוזיאון השואה בוושינגטון ובאתר יד ושם בירושלים, ומתאר את החוויה שעבר בשני המקומות כ"ימים מדהימים שלא אשכח. את כל מי שאני מכיר ומגיע לארץ אני שולח ליד ושם".

"יש לי קשר חזק מאוד למדינה הזאת", מספר אייזנהארט. "אני יודע שיש קצת בלבול כשמסתכלים על הקהילה היהודית בארה"ב, ושואלים למה הם מצביעים ככה או למה הם לא חושבים ככה. חלק מהיהודים האמריקאים לא מבינים כמה חשוב שיש לנו את המקום הזה. אני תמיד אוהב את ישראל. הדוד שלי מצד אמי עלה ארצה כשהיה בן 18, והוא חי כאן כבר 35 שנה. כשהייתי צעיר, תמיד ידעתי שיש אפשרות להגיע לכאן, וזה תמיד היה מקום חשוב בשבילי. אני לא חלק מקהילת המהגרים שבורחת ממדינה שהיה בה כל כך רע. יכולתי לחיות טוב באמריקה, אבל כיהודים, אנחנו בני מזל שיש לנו הזדמנות לחיות כאן. אין רגע אחד שבו אני לא מעריך את זה".

- ובכל זאת, מיליוני יהודים בוחרים לא להגיע לישראל.

"לא כל היהודים הגיעו לכאן אחרי השואה, אבל אנשים מרגישים קשר לשואה בכל העולם. החוויה שלי בארה"ב לוותה עם האימה שעברה על היהודים. תמיד אמרו לנו וידענו שאין דבר גרוע כמו הנאצים. אתה חושב שהדבר הזה כל כך נורא, ולא יקרה שוב, אבל כשראיתי לפני ארבע שנים אנשים צועדים עם לפידים בשארלוט, הבנתי שזה חלק מהשיח באמריקה. עבורי, עבור המשפחה שלי ועבור הקהילה היהודית, זה משהו שהוא מעבר למבעית. אני מקווה שעוד ועוד אנשים יתעוררו ויבינו את זה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully