טרפו את הקלפים? אפקט ההחתמות של אולדריג' בנטס ושל דראמונד בלייקרס

שוק הביי-אאוט הוא, בדרך כלל, אחד החלקים הפחות מעניינים של עונת ה-NBA. עם תום מועד ההעברות, כמה שחקנים בינוניים שנמצאים בסיטואציות שלא מתאימות להם משוחררים, והג'נרל מנג'רים של קבוצות הפלייאוף מתנפלים עליהם בניסיון להשיג שחקן תשיעי-עשירי לרוטציה בפלייאוף. דוגמא טובה לכך היא מרקיף מוריס, שאכן הפך לשחקן רוטציה בעל חשיבות בקמפיין האליפות של הלייקרס בעונה שעברה. אך ברוב המקרים ההחתמות האלה מסתכמות בתרומה דלה מאוד לקבוצות הגדולות. השנה, לעומת זאת, שוק הביי-אאוט הפך לשיחת השבוע האחרון, ולא רק מסיבות טובות.

תוך יומיים, למרכוס אולדריג' חתם בברוקלין ואנדרה דראמונד חתם בלייקרס. בהתחשב בשלב בקריירה בו הם נמצאים, מדובר, אולי, בשני השחקנים הבכירים ביותר שקיבלו ביי-אאוט בשנים האחרונות. שניהם היו יכולים לקבל תפקיד משמעותי הרבה יותר בקבוצות פלייאוף אחרות, כולל מועמדות רציניות להגיע רחוק, אך הם בחרו להצטרף לשתי המועמדות הבכירות לאליפות, לקבוצות הכוכבים של ניו יורק ולוס אנג'לס, שתי הערים הגדולות. הנטס והלייקרס ויתרו כמעט על כל הנכסים העתידיים שלהן כדי לבנות את קבוצות הכוכבים, מה שאמור היה לפגוע ביכולת שלהן לחזק את הסגל. אבל מה זה חשוב אם שחקנים בכירים מקבלים שחרור ומצטרפים אליהן בחוזי מינימום?

התגובה האינסטינקטיבית של הקהל הרחב לשתי ההחתמות הייתה שזה לא פייר, בטח כשלוקחים בחשבון את זה שברוקלין החתימה לא מזמן גם את בלייק גריפין באותו האופן. לפי ידיעה של אדריאן ווג'נראוסקי ב-ESPN, לתחושה הזאת שותפים לא מעט מנהלים של קבוצות מהשווקים הקטנים. ווג' דיווח השבוע שכמה מהם פנו לליגה בדרישה למצוא דרך לשנות את המצב, למשל ע"י ביטול האפשרות להחתים שחקנים שמקבלים שחרור לאחר הטרייד דד-ליין, מה שיתמרץ אותם להעדיף טרייד. נציגי השווקים הקטנים טוענים שבמצב שנוצר תהליכי הבנייה האיטיים של קבוצות טובות הופכים לחסרי טעם. המהלך שהם מתארים הוא כזה: הכוכבים מחליטים בינם לבין עצמם לחבור אחד לשני בקבוצות של הערים הגדולות, שחקני משנה בכירים מבקשים ביי-אאוט ומצטרפים אליהם ולשאר הקבוצות אין סיכוי.

טענת הנגד היא שזה לא מקרה שסן אנטוניו וקליבלנד הקפיאו את למרקוס ודראמונד, ושאף קבוצה לא הציעה עליהם שום דבר למרות שהם היו על הבלוק זמן ממושך. בוסטון העדיפה להשתמש בטרייד אקספשן שלה בשביל אוון פורנייה, לקבוצות כמו פילדלפיה, מיאמי, גולדן סטייט ושארלוט יש חוזים גמורים שהיו יכולים לאפשר טרייד על אחד מהשניים למרות המשכורת הגבוהה שלהם. קבוצות פשוט לא מחפשות סנטרים בימינו. פרט לניקולה ווצ'ביץ', שנמצא בשיא הקריירה, אף סנטר לא עורר עניין בדד-ליין. קבוצות כן היו מוכנות להציע משהו על שחקנים בדעיכה כמו פי ג'יי טאקר וטרבור אריזה, שלא שיחק שנה שלמה, כי לשחקני כנף הגנתיים יש הרבה יותר ביקוש. הקבוצות שלא מצאו לנכון להציע אפילו בחירת סיבוב שני או צעיר שולי על שחקן לא יכולות לטעון יומיים לאחר מכן שמדובר בתוספת משמעותית לקבוצה אחרת.

אז בעוד שכמעט כולם היו מרגישים טוב יותר אם אולדריג' ודראמונד היו מחזקים טוענות אחרות לכתר ולא את הפייבוריטית הברורה בכל קונפרנס, השאלה המעניינת היא עד כמה הם באמת משדרגים את הקבוצות החדשות שלהם.

בסגל של סטיב נאש יש כעת לא פחות מחמש אופציות לגיטימיות לעמדת הסנטר: דיאנדרה ג'ורדן, בלייק גריפין, ג'ף גרין, ניק קלקסטון ואולדריג'. ויש לו גם אופציה של ברוס בראון כסנטר מזויף, או של הרכב קלעים עם קווין דוראנט כסנטר. כל האופציות הללו הן בעיקר לתפקיד הצלע החמישית, כי ארבעת השחקנים הבכירים - שלושת הכוכבים וג'ו האריס, שקולע 3.3 שלשות למשחק ב-48.5 אחוזים בדרך לאחת מעונות הקליעה הגדולות בהיסטוריה - ימעטו לנוח בפלייאוף. אז האם ההחתמה של למרכוס באמת משנה משהו בסגל שכבר עמוס כל כך בשחקני פנים מגוונים?

התשובה היא שעושה רושם שכן. למרכוס בן ה-35 אמנם דעך במידה שלא מאפשרת לו יותר להיות אחד משני הכוכבים של קבוצת פלייאוף, אך הוא יכול להיות שחקן משנה אידיאלי. אף אחת מהאופציות האחרות לא מתקרבת לפוטנציאל של למרכוס בשקלול שש הדרישות המרכזיות מהסנטר של ברוקלין: לקלוע מבחוץ, לחתוך לטבעת בפיק נ' רול ולסיים בצבע, לנצל מיס-מאצ'ים בחילופים בעזרת משחק הפוסט, להגן על הטבעת, להתמודד עם שחקני חוץ בחילופים ולשים גוף על ג'ואל אמביד. משחק הפוסט של אולדריג' הוא עדיין מהמשובחים בליגה, וכבר במשחק הראשון שלו במדי ברוקלין הוא הראה איך כל חילוף שמשאיר עליו שחקן נמוך הופך לזריקה נוחה או להוצאה לשלשה פנויה. הוא איבד משהו מהצעד הראשון שלו בהגנה על שחקני חוץ וכנראה יתקשה להסתדר עם גארדים זריזים במיוחד, אבל יעשה עבודה טובה יותר בתחום מדיאנדרה וגריפין. הוא צפוי להפוך לסנטר הבכיר בהיררכיה של נאש, גם אם יעלה מהספסל.

יתרון חשוב נוסף שיוצר העומק המתהווה של הנטס הוא היכולת להתמודד עם היעדרות של אחד הכוכבים, מה שרלוונטי במיוחד לדוראנט, שצפוי לחזור בקרוב מהיעדרות ממושכת. אני חושב שניתן כבר להכריז על ברוקלין כמועמדת לאליפות גם אם KD לא יהיה בכושר מלא ואפילו אם יחמיץ נתח משמעותי מהפלייאוף. במצב כזה התפקיד של למרכוס יהיה משמעותי עוד יותר, והנוכחות שלו תשחרר את גריפין וגרין לתפקד כפאוור פורוורדים במשרה מלאה.

המקרה של אנדרה דראמונד הרבה פחות שגרתי. בגיל 27, סנטר שנחשב לאחד הבכירים בליגה עד לפני קצת יותר משנה מצא את עצמו נטול ביקוש לחלוטין. דראמונד הוא הריבאונדר הטוב ב-NBA בשנים האחרונות, הוא פיתח את יכולת המסירה ושיפר את אחוזי העונשין לאיזור מתקבל על הדעת. הוא לא הפך להיות העוגן ההגנתי שציפו ממנו, אבל לנוכחות שלו בצבע בהחלט יש משמעות. קשה להבין איך הוא הגיע למצב ששנתיים ברציפות קשה עד בלתי אפשרי למצוא קבוצה שתציע משהו ראוי תמורתו. אבל לכל הקבוצות הבכירות בליגה יש פתרונות בעמדת הסנטר שגרמו להן לוותר על התענוג של לקחת את דראמונד עם חוזה של כ-29 מיליון דולר השנה.

לקבל אותו עם חוזה מינימום זו מציאה עבור הלייקרס, השאלה היא האם הקבוצה של פרנק ווגל באמת צריכה אותו. לפני הכל, דראמונד הגיע כדי לסייע לאלופה בתקופה הנוכחית, עם הפציעות של הכוכבים, אך נפצע בעצמו כבר במשחק הראשון שלו. בלייקרס מקווים שהוא יחזור מאוד בקרוב, כי הקבוצה נכנסת לרצף של 11 משחקים קשים מאוד בשלושת השבועות הקרובים, ומאוד יכול להיות שבסופו היא תמצא את עצמה מחוץ לשש הגדולות במערב. דראמונד מספק ריבאונד התקפה ונוכחות בצבע שיכולים להתברר כהכרחיים עבור קבוצה עם כוח אש התקפי מוגבל בתקופה הזאת.

אך עם כל הכבוד לתקופה הנוכחית, השאלה המעניינת יותר היא מה תהיה התרומה של דראמונד ללייקרס בהרכב מלא, לצד לברון ג'יימס ואנתוני דייויס. קשה מאוד להעריך כרגע. מארק גאסול אמנם לא ממלא שורות סטטיסטיות, אבל השתלב נהדר כשחקן משלים לצד שני הכוכבים. הוא תורם מנסיונו בשני הצדדים, עושה הרבה מאוד דברים קטנים ומאפשר ריווח בזכות איום הקליעה מבחוץ ויכולת המסירה שלו. לחמישייה הראשונה המקורית של הלייקרס יש נט רייטינג מצוין של 13.9, ולגאסול יש חלק לא מבוטל בכך. על הספסל מחכה מונטרז הארל, מומחה פיק נ' רול שצובר נקודות בקצב גבוה ומסיים מצוין בצבע. ווגל משתמש גם בלא מעט דקות של הרכבים נמוכים עם דיוויס כסנטר.

לא בטוח שלדראמונד תהיה יכולת לתרום באופן משמעותי מעבר לשלוש האופציות האלה, בטח כשיוצאים מהנחה שיהיה לו מעט מאוד זמן להכיר את לברון ודיוויס לפני הפלייאוף. הוא כן נותן לווגל שילוב של גודל ואתלטיות שיכול להתברר כחשוב בסיטואציות מסוימות, למשל מול ניקולה יוקיץ'. זה הופך את דראמונד לתואם דוויט הווארד של העונה שעברה, ואולי זה הייעוד האמיתי שלו בלייקרס. זה לא המון, אבל זה גם לא מעט. לשם כך הוא יצטרך לקבל על עצמו תפקיד התקפי מאוד מוגבל. לדוויט לקח שנים לבצע את הסוויץ' הזה, אני בספק גדול אם דראמונד, שמשחק גם עבור החוזה הבא שלו, מסוגל לבצע אותו ברגע אחד.

מה עוד חדש בשוק הביי-אאוט? הקליפרס מעוניינים בדמרכוס קאזינס, מה שאומר שעוד שם גדול יכול להגיע לקבוצת כוכבים מלוס אנג'לס. אבל קאזינס לא מצליח להתאושש מהפציעות שעבר ולהיראות כמו שחקן NBA לגיטימי, אם יחתום זה יהיה כסנטר שלישי שלא יקבל דקות כשסרג' איבקה ואיביצה זובאץ יהיו בריאים. סן אנטוניו החתימה את גורגי ג'נג ששוחרר מממפיס. הסנטר הסנגלי נראה כמו שחקן פופוביצ'י קלאסי, יחד עם יאקוב פלטל יהיו לפופ 48 דקות של יעילות מופתית בעמדת הסנטר, כאשר ג'נג מוסיף גם קליעה מבחוץ. הוא בהחלט עשוי לתרום לשאיפות המתונות של הספרס, הבעיה היא שגם הוא נפצע במשחק הבכורה שלו בקבוצתו החדשה ויחמיץ את התקופה הקרובה.

ההחתמה השקטה המעניינת ביותר היא של ג'ף טיג במילווקי. טיג מזמן לא היה אפקטיבי, אבל הוא מתאחד עם מייק בודנהולזר ולפעמים החיבור הזה של מאמן ושחקן עוזר להזכיר נשכחות. הבאקס לא יזדקקו ליותר מדי מטיג, אלא בעיקר ל-10-15 דקות של ניהול משחק מהספסל, כנראה בעיקר בדקות המנוחה של יאניס אנטטוקומפו, שיבואו יחד עם ניסיון פלייאוף ויותר יכולות הגנתיות מדי ג'יי אוגוסטין. אף אחד לא מדבר על מילווקי, אבל עם טיג ופי ג'יי טאקר החורים המרכזיים בסגל נסתמו, יש תשעה-עשרה שחקנים שניתן לרוץ איתם בפלייאוף וחמישיית מאני טיים איכותית. בודנהולזר מכניס, סוף סוף, אלמנטים חדשים למשחק ההתקפה וההגנה שאמורים לאפשר, סוף סוף, גמישות בפלייאוף. אולי יתברר שלבוא מלמטה זה מה שהדוקטור רשם לחבורה של יאניס.