מנואל נוייר חוגג היום (שבת) את יום הולדת 35, כלומר חלפו כבר 33 שנה מאז קיבל את הכדור הראשון שלו, ממנו סירב להיפרד אפילו כשהלך לישון או לגלוש על סקי. האיש שהגדיר במידה לא מבוטלת את תפקיד השוער בעשור הקודם כבר לא נער, אבל זה בדיוק העיתוי הנכון להיזכר בחיים המוקדמים שלו, כי הם מגלים עד כמה המזל משחק תפקיד עצום בהתפתחות הקריירה. לכשרון, מוסר עבודה ונחישות יש משקל גדול, אך גם מקריות משחקת תפקיד מהותי מאוד - וזה נכון לא רק בספורט.
הצומת הראשון היה בבחירת התפקיד, וזה שגרתי לגמרי. מעטים השוערים שחלמו לעמוד בין הקורות בגיל חמש, וגם מנואל הקטן, שהגיע להירשם באקדמיה של שאלקה עם הוריו, שאף להיות חלוץ. באופן פרדוקסלי למדי, הוא הוזז לאחור בעיקר כי היה אחד הילדים הצנומים ביותר, ומאמנים סברו שאין לו פוטנציאל בכדורגל כלל. בשכבת גיל זו, לא מתחילים לעבוד על מומחיות בשוערות בכל מקרה, ולכן הילדים הפחות מוצלחים נוטים לקבל את הכפפות. להפתעת המורים, נוייר דווקא התגלה כשוער לא רע שהתאפיין בחוסר יכולת להשלים עם הפסדים. בסרטון כאן תוכלו לצפות בנוייר הקטנטן פורץ בבכי אחרי ספיגת שער, ואז רץ לתוך הרשת כדי לקחת את הדובי שהיה אמור לעזור לו.
שאלקה רצתה את אדלר במקומו
משפחתו של מנואל השקיעה מאוד בתחביב הגדול של הילד, וסבו הדעתן היה מגיע כמעט לכל אימון כדי לתת טיפים - לא רק לשוער עצמו, אלא גם למאמניו. ההתקדמות היתה טובה יחסית, אך לא מספקת על מנת לבסס את מעמדו כשוער המוביל בקבוצת הגיל שלו, בעיקר כי הוא המשיך להיות אחד הנמוכים ביותר. כאשר הגיע לגיל 15, סברו רוב אנשי הצוות המקצועי כי יש לנפות אותו כי מימדי גופו לא היו רלוונטיים. לפי הנהלים, היה צריך להשאיר שני שוערים בלבד, ונוייר לא היה ביניהם בוודאות. היה רק מאמן אחד שביקש לשנות את רוע הגזירה. "תראו כמה סבא שלו גבוה. גם ההורים שלו גבוהים. יש סיכוי טוב מאוד שהוא עוד יגדל. בואו נחרוג מהכללים ונשאיר אותו כשוער שלישי", אמר לותר מטושאק, שהיה משוכנע כי יש כאן פוטנציאל אמיתי. בזכותו - ורק בזכותו - לא נעצרה הקריירה של נוייר על הדשא. בלעדיו, הוא היה הולך להתרכז בטניס, שם קטף הצלחות והעריץ את בוריס בקר.
והיה גם מכשול נוסף שהוסר באורח פלא במקביל. אנשי האקדמיה של שאלקה עקבו בדריכות אחרי רנה אדלר, שוער הנבחרת עד גיל 15 שהצטיין בזינוקים מרהיבים. רודיגר פולבורן, שוער לברקוזן לשעבר, עבד בקבוצות הצעירות וגילה את אדלר שנולד במזרח גרמניה ושיחק בלוקומוטיב לייפציג. אחרי שהרשים מאוד במדים הלאומיים, הגישה שאלקה הצעה להביאו לגלזנקירשן, רק כדי לגלות כי פולבורן עבר להתעסק בלברקוזן בלבד, וניצל את הקשרים האישיים כדי לקחת את אדלר איתו. לו היתה שאלקה מחתימה את ההבטחה הגדולה ביותר בשכבת הגיל שלו, לנוייר לא היה סיכוי לשרוד, אבל המזל היה לצידו.
השוער השני עזב, השוער השלישי נשאר
והוא הרי היה ראוי למזל הזה. הוא נולד בגלזנקירשן, אהב את שאלקה כמו הוריו מאז שהוא זוכר את עצמו, והתגורר כל כך קרוב לאיצטדיון פארקשטדיון הישן שאפשר היה לראות אותו מחלון ביתו. הוא התלהב להיות נער מביא כדורים במשחקי הבית של הכחולים, והיה שם כאשר שאלקה זכתה כנגד כל הסיכויים בגביע אופ"א ב-1997. יינס למאן היה אז האליל הבלתי מעורער של היציעים, ונוייר היה מוכן לנשק את האדמה עליה דרך השוער הדגול. כמו למאן, הוא התמחה בזריקות ארוכות בידיו - וזה כלל לא מפתיע בהתחשב בעובדה כי אביו היה שחקן כדוריד חובב. מלמאן הוא גם שאב השראה לסגנון הרפתקני, עם יציאות הרחק מקו השער, וגם מעבר לרחבה. למעשה, נוייר מעולם לא זנח את השאיפה להיות חלוץ, ולעתים ביקש ממאמני הילדים לתת לו להתרוצץ כשחקן שדה.
התחזיות האופטימיות של מטושאק התממשו, ונוייר אכן עבר קפיצת גדילה מואצת בגיל 18, אבל גם אז הוא היה בעמדת נחיתות מול טים גרוטהויזן המבוגר ממנו בשנה, בו ראה מאמן השוערים כשרון גדול יותר. מאמן הקבוצה עצמה, נורברט אלגרט, אמר למנואל: "תמשיך להשקיע באימונים, וזמנך עוד יגיע. אני מאמין בך יותר". ואכן, התקדמותו של גרוטהויזן נעצרה בשלב מסוים, והוא נאלץ לעזוב את שאלקה כדי לנדוד לקבוצות חובבים זניחות. לעומת זאת, הבטחון העצמי של נוייר נסק לגבהים חדשים, וב-2005 הוא כבר התכבד לשחק בקבוצת המילואים של הכחולים בליגה הרביעית.
אבל מה עם הקידום הנוסף? הוא התמהמה. בקיץ 2006 כבר היה נוייר בן 20, אבל עדיין לא חווה דקת משחק בבונדסליגה. פרנק רוסט הוותיק היה קפטן ובאנקר בין הקורות. כריסטופר היימרוט, בוגר האקדמיה המוערך, המתין להזדמנות על הספסל כמחליפו המיידי. לנוייר נתנו את החולצה מספר 29, והוא היה אמור להיות השוער השלישי בעתיד הנראה לעין. עם כל אהבתו העזה למועדון, זה לא היה מספיק בשלב זה של החיים, והעזיבה היתה הגיונית. קלן, שירדה ליגה, חיפשה שוער ראשון - וכל פרטי העסקה נסגרו במהירות. נוייר נסע לקלן ברצון, ואפילו התחיל לארוז את חפציו לקראת מעבר, אבל אז התברר לפתע כי גם להיימרוט נמאס להיות רק גיבוי. הוא עזב למנשנגלדבאך, ושאלקה ביטלה את ההעברה של השוער השלישי.
הקפטן ויתר על התחרות
האם היה מקבל נוייר חשיפה ראויה אצל קלן ששקעה בעונת 2006/07 באי שם מרכז הטבלה בליגה השניה? סביר להניח שלא. רק מזל השאיר אותו בגלזנקירשן, והמזל היה שוב לצידו כאשר רוסט נפצע כבר לקראת המחזור השני. הבכורה, נגד אלמניה אאכן, עברה עם שער נקי. גם במשחקו השני, נגד ברמן האימתנית של דייגו ומירוסלאב קלוזה, לא ספג נוייר. כוכב נולד, ודווקא שובו של רוסט הוביל לחוסר יציבות הגנתית ולירידה חדה בתוצאות. אז בנובמבר, לקראת הקרב הגורלי מול באיירן מינכן, בחר המאמן מירקו סלומקה לתת את האפודה לנוייר. זה עבד, למרות טעות שהובילה לתיקו 2:2, והוחלט להמשיך בניסוי. עד לפגרת החורף, לא הפסידה שאלקה עם הבלונדיני החדש בין הקורות והצטרפה למאבק האליפות, ורוסט כבר לא רצה להילחם. הוא העדיף לעזוב בטריקת דלת להמבורג, כדי לפנות את הבמה לפנומן החדש.
ההפסד הראשון של נוייר הגיע רק במשחק הליגה ה-16 שלו, וזה קרה - באופן סמלי למדי - דווקא נגד לברקוזן בשורותיה ערך אדלר הופעת בכורה בגלל השעיה של השוער הוותיק האנס-יורג בוט. העילוי הצעיר עצר 10 בעיטות של שאלקה בדרך ל-0:1, נבחר לאיש המשחק, וכך נולד כוכב נוסף. עד לסיום העונה, השכיח אדלר לחלוטין את בוט, ושני השוערים הצעירים הוגדרו גם כעתידה של נבחרת גרמניה. בתום יורו 2008, אחרי שלמאן הוזז הצידה, הם היו אמורים להיאבק עם רוברט אנקה על האפודה הראשונה במונדיאל.
גם בנבחרת אדלר היה לפניו
בתחרות זו, העדיפות היתה של אנקה המנוסה, בעוד אדלר נתפס כשוער יציב הרבה יותר מנוייר. שוער שאלקה היה אמנם מבריק, בעל אינסטינקטים נפלאים, ראיית משחק נהדרת ואומץ לצאת מחוץ לרחבה, אך ההרפתקנות שלו הובילה לטעויות לא מעטות, והוא גם לא תמיד היה מרוכז על קו השער. לעומתו, אדלר היה "שגרתי" הרבה יותר, אך העניק בטחון רב יותר לשחקני ההגה, וכמעט ולא שגה. נוייר היה אחראי לתצוגות עוצרות נשימה, ואוהדי שאלקה לא ישכחו לעולם את המופע שלו בשמינית גמר ליגת האלופות מול פורטו ב-2008, כולל בדו קרב הפנדלים, אולם אדלר סומן כמניה רצינית יותר. אחרי התאבדותו הטרגית של אנקה בשלהי 2009, הוא הפך למועמד המוביל לשחק במונדיאל בדרום אפריקה, בעוד באיירן השתוקקה להביאו למינכן.
וגם כאן שיחק המזל לידיו של נוייר. פציעה בצלעות בעיתוי מזעזע מנעה מאדלר להיכלל בסגל לגביע העולם, ופרשנים לא מעטים הטילו ספק ביכולתו של נוייר למלא את המקום. היו שהעדיפו של טים ויזה מברמן, היו שקראו להמר שוב על למאן שנתן עונה טובה בשטוטגרט בגיל 40. מבחינת נוייר, היה קצת מוזר להתחרות במי שהיה עבורו המודל לחיקוי, אבל הוא התגבר גם על המשוכה הזו. יואכים לב ומאמן השוערים אנדראס קופקה הודיעו לו שהם סומכים עליו, ואת הצ'אנס הזה הוא לקח בשתי הידיים. ומאז, הכל היסטוריה.
אוהדי באיירן סלדו ממנו
כך גם הגיע ב-2011 נוייר לבאיירן במקום אדלר, על תקן כוכב הנבחרת ואחד השוערים הטובים בעולם. האוהדים דווקא סירבו לקבל אותו והביעו מחאה קולנית ובלתי מתפשרת נגד החתמתו, בשל זיהויו עם שאלקה והחגיגה שערך פעם אחרי הניצחון על באיירן. ב-2001, כאשר שאלקה כבר חשבה שזכתה באליפות בשניות הסיום של המחזור האחרון, הישוותה באיירן בהמבורג, ואוליבר קאן רץ באמוק לנקודת הקרן, נשכח על הדשא ונופף בדגל. מנואל בן ה-15 בכה אז ביציע. ב-2009, כאשר שמר על רשת נקיה במינכן, רץ נוייר באמוק לנקודת הקרן, נשכב על הדשא ונופף בקרן. ביציעי הבווארים לא סבלו אותו מאז, והעסקה עוררה התנגדות כה עזה שנדרשה התערבות של בכירי ההנהלה במשך שבועות ארוכים.
טוב, גם זו כבר היסטוריה. נוייר סוגר עשור בבאיירן, ואת פועלו במהלך העשור הזה כולנו מכירים. יום יבוא ונפרט גם עליו, כאשר יגיע לציון דרך נוסף. בינתיים, כשהוא חוגג 35, אפשר להיזכר בכדור הראשון ובדובי ההוא. מזל טוב, מנואל!
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק